אברם מוצא את עצמו מעורב במלחמה שאינה שלו. כשהידיעות מגיעות אליו על שביו של לוט, אחיינו, בידי ארבעת מלכים חזקים, הוא אוסף את אנשיו ומצטרף לקרב, נחוש להצילו. אברם מצליח להכות את המלכים ולהשיב את השבויים והרכוש שנלקח. עם שובו מן המערכה, מלך סדום, שאנשיו הובסו ועריו נשדדו, פוגש אותו ומציע לו לקחת את רכוש העיר – אך אברם מסרב. הסיבה לסירובו של אברם מפתיעה. לא סירוב ערכי מוסרי, אלא חשש מכך שמלך סדום יתרברב. נימוק זה מחייב אותנו לרדת לעומקו של הסיפור ולהבין מדוע אברם לא מוכן לקבל רכוש ממלך סדום.
סיפור המסגרת – מלחמת ארבעת המלכים
הסיפור מתחיל במלחמה בין ארבעה מלכים חזקים מאזור עיראק לבין חמישה מלכים מקומיים בארץ כנען. ארבעת המלכים מנצחים בקרב וכובשים את ערי כיכר הירדן, תוך שהם לוקחים את תושבי הערים כשבויים, וביניהם גם את לוט, אחיינו של אברם. כשאברם שומע על כך, הוא יוצא לקרב עם אנשיו, תוקף את מחנה ארבעת המלכים, ומצליח לשחרר את השבויים ואת כל הרכוש שנלקח.
לאחר ניצחונו של אברם ושחרור השבויים והרכוש, יוצאים לקראתו שני מלכים – מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם. מלך סדום מציע לאברם לקבל את שלל המלחמה, אך לוותר על האנשים. לעומת זאת, מלכיצדק מקדם את פני אברם בלחם וביין ומברך אותו.
כל הסיפור על המלחמה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים הוא חריג בנוף סיפורי אברם – ביחס לסיפורים שקדמו לו ולאלו שבאו אחריו. ראשית, אברם כלל אינו נזכר בחלקו הראשון של הסיפור שעוסק ברקע למלחמה האזורית. אברם נכנס לתמונה רק לאחר לכידתו של לוט. יתר על כן, בסיפור זה אין כל התגלות -לוהית לאברם, לא כריתת ברית ולא הבטחה לעתיד – היעדר מוחלט של המאפיינים המרכזיים שליוו את דרכו. מאפיינים אלו מבדילים את סיפור המלחמה מיתר סיפורי אברם ומעמידים אותו כיוצא דופן במסע חייו.
סקירת ציר הרכוש בפרשת לך-לך
כדי להבין לעומק את סיפור המלחמה ואת סירובו של אברם לקבל את רכושו של מלך סדום, יש לבחון את נושא הרכוש בפרשה כולה. הרכוש צץ ועולה בכל הסיפורים המרכזיים בפרשה: החל מביצוע הציווי ה-לוהי ללכת לארץ כנען[1], דרך הירידה למצרים בשל הרעב[2], המשבר עם לוט וההיפרדות ממנו[3], ועד לשיא בסוף המלחמה – סירובו של אברם לקחת את שלל המלחמה ממלך סדום[4].
כבר בתחילת המסע, כאשר אברם עוזב את חרן בדרכו לארץ כנען, התורה מציינת כי הוא לוקח עמו את רכושו. עולה השאלה: מדוע יש צורך לציין את הרכוש? לכאורה, כאשר אדם עוזב את מקומו ומשתכן במקום חדש, הוא לוקח עמו את רכושו באופן טבעי. יתרה מזו, בנסיעות אחרות בתורה – כמו ביציאת יעקב לחרן או בירידת יעקב למצרים – לא מוזכר הרכוש[5]. בנוסף, בולטת בחירה מעניינת בסדר הפסוק: הרכוש מוזכר לפני האנשים הנלווים אליו, מה שמעלה שאלה אם סדר זה מצביע על חשיבות מסוימת שהרכוש תופס בפרשה, אולי אף מעל חיי האדם עצמם.
בהמשך הפרשה, נושא הרכוש עולה מחדש כאשר אברם יורד למצרים בעקבות הרעב בארץ. באירוע זה, אברם מבקש משרי להציג את עצמה כאחותו, ונימוקו מופיע באופן מפתיע: "למען ייטב לי בעבורך". מנימוק זה ניתן להבין כי מטרתו של אברם היא להפיק תועלת חומרית, שכן בהמשך נאמר כי פרעה היטיב לאברם בשל שרי, והעניק לו צאן, בקר ומתנות נוספות. האם ניתן לראות באמירה זו יחס של אברם כלפי שרי אשתו כאל מקור לרווח? בנוסף, כמו באירוע הקודם, גם כאן מופיע שוב סדר שבו תחילה ישנו נימוק הקשור לרכוש, ורק לאחר מכן נימוק הקשור לחיי אדם – "וחיתה נפשי בגללך".
הרכוש מופיע כמוקד מרכזי גם במערכה הבאה, כאשר הוא הגורם הישיר להיפרדותו של אברם מלוט. התורה מספרת כי רכושם הרב של אברם ולוט הביא למריבה בין רועי שניהם, עד כדי כך שהובילה להיפרדותם. המתח הזה גורם ללוט לבחור להתיישב בסדום, ומגלגל את אברם להשתתף במלחמה האזורית, כאשר לוט נשבה כחלק מהמאבק על האזור.
גם במלחמה עצמה הרכוש משחק תפקיד חשוב. ארבעת המלכים שובים את רכוש ערי הכיכר וגם באופן ספציפי את לוט ואת רכושו. אך כשתורה מספרת זאת היא מכניסה את הרכוש לפני שהיא מציגה את ייחוסו של לוט. התוצאה הצורמת היא "ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם". גם כאשר אברם מנצח במלחמה הוא קודם כל משיב את הרכוש ולאחר מכן את האנשים.
ישנה התייחסות נוספת לרכוש, דווקא מצדו של הקב"ה. לאחר המלחמה[6], ה' כורת עם אברם את ברית בין הבתרים, בה ה' מספר לאברם על גלות מצרים שתימשך ארבע מאות שנה. ה' מבשר לאברם כי בסוף הגלות הארוכה עם ישראל יצא ברכוש גדול. אל מול הסבל העמוק ותיאורי הזוועות, מתעוררת תמיהה – האם לאחר שנים כה רבות של עינוי ודיכוי, דווקא רכוש הוא הגמול המובטח?[7]
על רקע הסירוב למלך סדום נראה לדחות את הגישה לפיה הבטחת הרכוש נובעת מהיות הרכוש בראש מעייניו של אברם. הגישה הנותרת היא שהקב"ה מבהיר בקביעה זאת כי הרכוש אינו דבר גרוע כשלעצמו. בעצם העושר אין שום דבר רע. ההפך הוא הנכון, הרכוש איתו עם ישראל יוצא ממצרים הוא שיאפשר להם בהמשך להקים את המשכן ולעשות פעולות חיוניות על מנת לבסס את מעמדם כממלכת כהנים וגוי קדוש.
מתנה מפרעה מול מתנה ממלך סדום
אם הרכוש אינו בעייתי צריך לעמוד על הפער ביחסו של אברם לרכוש העולה מההשוואה בין המפגש עם פרעה במצרים לבין המפגש עם מלך סדום לאחר המלחמה. במפגש עם מלך סדום, אברם דוחה את הצעת הרכוש בנחרצות, ומבהיר שאינו מעוניין שמלך סדום יוכל להתפאר בכך שהוא העשיר את אברם. אולם, במצרים, כאשר פרעה מעניק לאברם מתנות רבות בשל שרי, אברם לא מעלה חשש דומה. אם כן, צריך להבין מה גרם להבדל בהתנהלותו של אברם מול כל אחד מהמלכים.
הכיוון בו הולכים רוב הפרשנים הוא להציע הבחנה ברורה בין המקרים, כך שכל אירוע מתפרש לפי נסיבותיו הייחודיות[8]. היתרון בכיוון זה היא שכל מקרה הופך למקרה מייצג הנגזר מנסיבותיו. אולם הוא אינו מוכרח, וניתן להציע גם שההבדל בין הסיפורים נעוץ בשינוי שעוברת דמותו של אברם.
מי שנראה שאוחז בגישה זאת הוא הרמב"ן[9] שמתייחס להתנהגותו של אברם במצרים כחטא. אלא שהחטא שהרמב"ן מייחס לאברם הוא חטא של חוסר ביטחון בה'. חטא זה לכאורה ממשיך גם אחרי המפגש עם מלך סדום, כאשר לאחר ההבטחה של ה' כי אברם יזכה לנחול את הארץ אברם מבקש ערבויות[10]. בנוסף, אנחנו לא מוצאים נקודת מפנה בעניין בטחונו של אברם בה', אשר ניתן לעמוד עליה כנקודה בה אברם עשה תשובה.
בין אברם ללוט
על כן, נראה להציע פרשנות אחרת לשינוי שעובר אברם – פרשנות הקשורה בהשפעתו של לוט. ייתכן שלוט הוא זה שאחראי באופן עקיף ללקיחת שרי לבית פרעה במצרים, וזאת על בסיס המוסר המפוקפק שהוא מייצג, במיוחד בכל הנוגע לענייני מיניות ומשפחתיות. לוט מפקיר את בנותיו לאנשי סדום[11], ולאחר מכן גם מגיע למעשי גילוי עריות מתוך שכרות[12]. הדעת נותנת שהוא זה שיציע לסחור בשרי תמורת טובות הנאה[13]. ברם, חשוב לציין כי התורה מייחסת את כל המעשה לאברם, כי גם אם המעשה נובע מהשפעות חיצוניות האחריות עדיין מוטלת על אברם.
הפרשנות הזו מציבה את הפרידה מלוט כנקודת המפנה המרכזית בדמותו של אברם. לאחר האירועים במצרים, אברם רואה את הבעיה המוסרית הנעוצה בקרבתו ללוט, ומבין כי ההיצמדות לדמות זו מסכנת את עקרונותיו. בעקבות כך, הוא מציע ללוט להיפרד, וכל אחד מהם פונה לדרכו.
חז"ל מסבירים כי סיבת הפרידה קשורה בריב מוסרי בין רועי לוט לרועי אברם[14]. בעוד רועי אברם מקפידים על זכויות המרעה, רועי לוט מזניחים את הגבולות ומרעים בשדות זרים, מתוך הנחה שהארץ כבר מובטחת לאברם. כך, ההיפרדות מלוט אינה רק תוצאה של חוסר הסכמה על משאבים אלא נובעת מהבנה ערכית, בה אברם בוחר להתרחק ממוסריות מפוקפקת.
ניתן לראות גם את התגובה החיובית למעשה זה. מאז הגעתו של אברם לארץ ישראל, ה' לא מדבר איתו עד שהוא לא נפרד מלוט. התורה מציינת זאת בפירוש ואומרת שההתגלות היא אחרי הפרידה מלוט. כמובן שאין כאן אמירה כרונולוגית, כי זה הסדר בו הסיפורים מסודרים. משמעות האמירה היא כי ההתגלות, שתוכנה קבלת ארץ ישראל, מגיעה בעקבות הפרידה מלוט[15].
הבחירה של אברם
עתה ניתן לחזור למפגש של אברם עם מלך סדום. התורה כורכת את המפגש הזה עם מפגש נוסף – המפגש של אברם ומלכיצדק. לאחר תיאור יציאתו של מלך סדום לקראת אברם, מופיעה הפסקה המתארת את ברכתו של מלכיצדק מלך שלם. רק לאחר מכן, התורה מספרת לנו מה התרחש במפגש שבין אברם למלך סדום. בכך נוצר מבנה ספרותי מכוון, השואף להשוות בין שני המלכים שמקדמים את פניו של אברם, ושמציב את שתי הדמויות זו מול זו.
אך כאן יש יותר מאשר השוואה בלבד. כאשר בוחנים את המיקום הגאוגרפי של כל אחד מהמלכים, מתגלה תמונה משמעותית נוספת: אברם רודף אחרי ארבעת המלכים עד לאזור דמשק. לאחר שובו מן הקרב, מלך סדום מתקדם אליו מאיזור ים המלח. מלכיצדק, לעומת זאת, יוצא אליו מירושלים – מכיוון מערב. בכך נוצר מצב שבו כאשר אברם שב ממלחמתו, מלך אחד ממתין לו מצד ימין (מלכיצדק), ומלך שני פונה אליו מצד שמאל (מלך סדום). שני המלכים ניצבים אחד מול השני, ואברם צריך לבחור ביניהם.
מלכיצדק הוא כהן של עבודה זרה[16], אך הוא מברך את אברם על ניצחונו בשם "אל עליון קונה שמים וארץ". דמותו של מלכיצדק חיצונית לאירוע ובכל זאת הוא רואה צורך בלברך את אברם. מנגד, מלך סדום, אשר חב לאברם שניצח עבורו את המלחמה בא אליו בדרישה 'תן לי' ו'קח לך'.
בבחירה בין שתי האפשרויות, אברם בוחר להיענות למלכיצדק ולא למלך סדום. הוא מעניק למלכיצדק מעשר מכל הרכוש, ובכך מביע את הערכתו לברכה שקיבל, אף שמלכיצדק הוא כהן של עבודה זרה. מעניין לראות שכאשר אברם מדבר עם מלך סדום ומביע את סירובו לקבל מהרכוש, הוא משתמש בכינוי "ה' אל עליון קונה שמים וארץ" – כינוי שמבוסס על ברכתו של מלכיצדק, אך אברם מוסיף לו את שם ה', ובכך מעגן אותו באמונתו הייחודית ב-לוהי ישראל. באופן זה, אברם כביכול מתדיין עם מלכיצדק תוך כדי שהוא מדבר עם מלך סדום.
לעומת זאת, מול מלך סדום, אברם מציב גבול חד וברור: הוא אינו מוכן לעשות איתו כל שותפות ולא לקבל ממנו אף דבר, "מחוט ועד שרוך נעל". בכך, אברם מסמן בבירור את דרכו ככזו השוללת רשעות וחוסר מוסריות באופן מוחלט, ומעדיף להימנע מכל תלות בערכים המזוהים עם סדום. בבחירה בין שתי דרכים בעייתיות – דרך דתית לא נכונה מול דרך לא מוסרית – אברם בוחר לסרב לדרך חסרת המוסר, בעוד עם הדרך הדתית הוא מוכן לדון.
כמובן שהצד המוסרי כשלעצמו אינו מספיק. המוסר משתנה בין חברות, ועל כן, יש צורך באמירות קבועות הנובעות מהדת. זאת הסיבה, שכדי להשלים את מסעו אברם צריך גם לערער על יסודות המוסר של אותה תקופה המאפשרים רצח של ילדים במסגרת התהליך הפולחני. את התהליך הזה הוא עובר בעקידת יצחק[17], אז לאחר כל ההכנות לביצוע הפעולה הדתית של הקרבת יצחק כקורבן, ה' דורש 'אל תשלח ידך אל הנער'[18].
התהליך שאברם עובר מבהיר כי קודם כל עליו להתמודד עם שאלות מוסריות, ורק לאחר מכן הוא מוזמן לעמוד מול אתגרים דתיים. מסעו, שמתחיל מהחלטות ערכיות נוקבות כמו דחיית השפעות סדום ולוט, מבסס בו את הקומה המוסרית. רק לאחר שהוא מסמן לעצמו קווים ברורים של צדק ויושר, ניתנות לו האפשרות לבסס את דרכו הדתית.
בכך אברם מיישם את העיקרון "דרך ארץ קדמה לתורה"[19] – עקרון שמבטא את החשיבות של קיום ערכים אנושיים בסיסיים עוד לפני כל מצווה או ציווי דתי. כדי שהאדם יוכל לבנות מערכת אמונית אמיתית, עליו להתנהג קודם על פי חוקי המוסר. עם זאת, העובדה שאדם מגיע לדרגה דתית גבוהה אינה פוטרת אותו מהמשך עבודה על יסודות המוסר שלו.
דוגמה לרעיון זה ניתן למצוא בנבואתו של ישעיהו. הנביא ישעיהו מבקר את דורו על כך שהם מקפידים על הפולחן הדתי של הקרבת קורבנות, אך מתנהגים באופן ירוד מבחינה מוסרית. ישעיהו[20] מדגיש כי מוסר ותורה הם שני רבדים נדרשים, ולא ניתן לכפות על פגם מוסרי באמצעות פולחן דתי. הוא אף מתאר את עם ישראל כ"שרי סדום" ו"עם עמורה". ביטוי זה מעיד על כך שעם ישראל זנח את דרכו של אברם, והתחבר מחדש לרוחה של סדום – אותה רוח של שחיתות מוסרית שאברם דחה.Top of Form
ציינו כי פרק זה הינו פרק שונה בסיפורי אברם. כן אברם לא מופיע בתחילת הסיפור ואין בו התגלות אלוקית או הבטחה ברורה. עכשיו אפשר להציע שזה הפרק בו אברם מצדיק את הבחירה בו. על כן, ה' לא יכול להיות נוכח בפרק, אברם צריך להוכיח את יכולותיו גם בלא היכולת הנבואית. דרך פעולותיו – בהגנה על לוט, בהירתמותו להציל את השבויים, ובסירובו לקבל את רכושו של מלך סדום – אברם מתגלה כאדם בעל דרך ארץ, ולכן הוא מוכשר לקבל את התורה.
[1] ספר בראשית פרק יב פסוק א
[2] ספר בראשית פרק יב פסוק י
[3] ספר בראשית פרק יג פסוק א
[4] ספר בראשית פרק יד פסוק כב
[5] הבכור שור (בראשית פרק יב פסוק ה ד"ה ואת כל רכושם) מציע כי ירידה עם רכוש מראה רצון להשתקע. המלבי"ם (בראשית פרק יב פסוק ה ד"ה ואת כל רכושם) מציע את הצד השני של המטבע ומסביר כי ירידה עם רכוש מראה כי אברם היה שקוע בחרן כך שהניסיון שלו גדול יותר
[6] ספר בראשית פרק טו
[7] הפרשנים התייחסו לשאלת הרכוש ופרסו כמה כיוונים אפשריים בנוגע אליה. רש"י מציע שעניין נתינת הרכוש הוא חלק מעונשם של מצרים על השיעבוד. האלשיך טוען שמדובר כאן לא על רכוש פיזי אלא על קניין רוחני. הרד"ק מעלה את האפשרות שהרכוש הוא פשוט שכר עבודת עם ישראל במצרים.
[8] לדוגמה, רד"ק מציע כי אברם חשש שמלך מצרים עלול לפגוע בו אם יסרב לקבל מתנות, ולכן בחר להסכים, לעומת זאת אל מלך סדום הוא מגיע כמנצח במערכה ולכן לא חושש לחייו. המהר"ל מציג הבחנה לפיה ההבדל טמון במניע למתנה, מלך סדום מעניק את הכסף מתוך תחושת הכרח, פרעה נותן את המתנות מתוך רצון.
[9] רמב"ן בראשית פרק יב פסוק י ד"ה ודע כי אברהם
[10] ספר בראשית פרק טו פסוק ח
[11] ספר בראשית פרק יט פסוק ח
[12] ספר בראשית פרק יט פסוקים לג, לה
[13] בפעם בה שרה נלקחת לבית אבימלך (ספר בראשית פרק כ) כבר אין התייחסות לטובות הנאה כי לוט הוא זה שדיבר בשפה הזאת, ואברם הוא זה שעשה את הטריק בשביל להציל את עצמו. למרות זאת אבימלך מציע לאברהם מתנות, מתוך שאיפתו שהלה יסכים להישאר בגרר, כדי שהברכה על אברהם תתרחב לאבימלך.
[14] רש"י (ספר בראשית פרק יג פסוק ז ד"ה ויהיה ריב) מביא דעה זאת
[15] וכך כותב רש"י ספר בראשית פרק יג פסוק יח ד"ה אחרי הפרד לוט
[16] יישות מוכרת מהמיתולוגיה הכנענית, האל הגבוה מכל יתר האלים (כך למשל מופיע ברמב"ן בראשית פרק יד פסוק יח ד"ה והוא כהן לאל עליון). הרד"ק (בראשית פרק יד פסוק יח ד"ה והוא כהן לאל עליון) לא מקבל את הקביעה הזאת, וטוען שמלכיצדק הוא כהן דת.
[17] ספר בראשית פרק כב
[18] זאת פרשנות אחת לסיפור
[19] מדרש ויקרא רבה פרשה ט אות ג
[20] ספר ישעיהו פרק א
