בפרשת אמור מופיע איסור עבודה במקדש של כהן בעל מום. על אף שאיסור זה מצומצם רק לעבודות הקודש, ואין בו פגיעה בזכויותיו של הכהן המדובר, הוא עדיין גורם לתחושת אי נוחות, שכן אדם בעל מום יכול להיות אדם צדיק וחסיד, ומדוע הוא נפסל מעבודת הקודש? בראשיתו של דיון זה חשוב לציין שני דברים.
האחד הוא בהקשר לעיסוק בטעמי מצוות. כאשר מנסים להבין את טעמן של הגזרות ה-לוהיות, אל לנו לחשוב כי בכוחנו להצליח להבין את המצווה לאשורה אנחנו בני אדם, והמצווה ניתנה על ידי הקב"ה שהוא מעל השגתו של האדם. כמובן שחוסר היכולת הזה לא פוטר אותנו מהחובה לעיין בטעמי המצוות.
על כן, למרות שניתן להשתמש בטעם על מנת לאפיין פרטי מצווה אשר לא הוגדרו, אין לנו את הסמכות לומר שעקב שינוי המציאות מצווה כזאת או אחרת כבר לא תקפה כי הטעם לא תקף. העיסוק בטעמי המצוות מחויב כחלק מלימוד התורה, אך הוא איננו מגדיר את החובה לקיים את המצווה.
הדבר השני נוגע לעיסוק בבעלי מוגבלויות. ניתן היה לחשוב כי השאלה נובעת מנורמות הקיימות היום. זכינו ובימינו ערך השיוויון עלה על נס, כך שאנשים מכל הסוגים והגוונים נבחרו להיות נציגי הציבור בכל מיני תחומים. אך לא כך היה תמיד. לפני שנים לא רבות, ועד היום במקומות מסוימים בעולם, שיוויון ההזדמנויות איננו מקובל. היה אפשר לומר שהתפיסה לפיה יש להתייחס לבעלי המום כשווים היא מחודשת, וממילא הצרימה בחוסר היכולת של כהן בעל מום לעבוד נובעת מפגם שלנו את הבנת המוסר הנכון.
השאלה האם אנחנו אונסים את התורה לקבל את המוסר הקיים היום צריכה להישאר ולרחף מעלינו, אך בכל זאת ננסה להידרש אליה[1]. התורה חוזרת ומדגישה פעמים רבות את החובה לטפל בחלשים בחברה. הפלא יועץ[2] מרחיב את החובה לאהוב את הגר לכל מי ש"גר בארץ נכריה בלי רע ואח ואין לו מכיר ורוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה". אך מעבר לחובה לטפל בחלשים בחברה ולא לפגוע בהם התורה כותבת בפירוש "ואהבתם את הגר", כפי שאנחנו מצווים לאהוב את הקב"ה. אהבה איננה מסתכמת בהבעת רחמים, אלא כתפיסת החלש כחלק מהחברה.
הגמרא במסכת חגיגה[3] מספרת על כך שרבי חייא חושש לכבוד נשיאותו של רבי, ועל כן אומר שרבי לא יבוא איתו לכבד רב שהוא עיוור. נימוק הנגד של רבי איננו מוצג, אך הגמרא כותב שהוא "תקפיה" תקף את רבי חייא והלך למרות דבריו. סיפור זה ממחיש שלמרות התפיסה של החלשים בחברה כבזויים התורה מצווה אותנו להתעלות מעבר לסטיגמות ולראות בצד השני בני אדם[4].
אם כן, חוזרת השאלה ביתר שאת. מדוע כהן בעל מום לא יכול לשרת בעבודת הקודש? מדוע המום פוסל את הכהן מעבודתו?
על מנת לענות על השאלה הזאת, נציף את שאלת הדעת זקנים[5]. הדעת זקנים מפנה אותנו לגמרא במסכת קידושין[6] שם הגמרא שואלת מניין אנחנו למדים כי עבודתו של כהן בעל מום פסולה. את התשובה הגמרא לא מביאה מפרשתנו המגדירה את הכהן הכשר לעבודה, אלא הולכת לברכה שנותן ה' לפנחס שהורג את זמרי שחטא. ה' אומר לפנחס שהוא נותן לו "את בריתי שלום", ומשם הגמרא מדייקת כי הברית ניתנת דווקא לאדם שלם. אם כן צריך לשאול מדוע הגמרא זונחת את הפרשייה העוסקת במומים של כהנים, והולכת למצוא את המקור לפסול עבודת כהן בעל מום בדיוק בלשון המקרא[7]?
ניתן לשים לב להבדל שיש בין הפרשייה שאוסרת עבודה של בעל מום, לבין דרשת הגמרא שדורשת שהכהן יהיה אדם מושלם. על אף ששני הדברים הללו הם שני הצדדים של אותו המטבע, ואם אדם הוא בעל מום מלכתחילה הוא לא מושלם, ואם אדם מושלם הוא לא בעל מום ההצגה השונה מאפשרת לבחון הסתכלויות שונות.
הגדרת התורה כי בעל מום פסול לעבוד בעבודת הקודש, מעלה אפשרות כי טעם הפסול לאפשר לאדם לטפל במומו. התורה מבינה כי עבודת המקדש היננה עבודה שדורשת, הן מבחינה פיזית, והן מצד הפניות הנדרשת אליה, ולכן פוטרת את האדם שצריך לטפל בבריאותו מהעבודה הזאת.
התורה מסיימת את פרשיית האיסור באמירה כי הכהן בעל המום לא יחלל את המקדש ויעבוד, כי ה' הוא המקדש את המקדש. אמירה זאת היא מאוד חריפה. כהן בעל מום שעובד במקדש מחלל אותו. אולם, אין כאן אמירה כי עבודת הכהן היא בזויה, אלא כי היא מפרה את הקדושה, את הנבדלות שיש בין הקב"ה ממנו נובעת קדושת המקדש, לשאר המקומות. לפי דברינו ניתן להסביר שבניגוד למקום רגיל אשר שם לרגליו את המטרה, ולא אכפת לו מה האנשים עוברים כל עוד הוא משיג אותה, במקדש יש התחשבות ברווחת העובדים.
לו המצב היה הפוך ואנשים בעלי מומים לא היו נפטרים מעבודת הקודש היינו רואים אנשים בעלי מום שהולכים לקצה גבול היכולת ואולי אפילו מעבר לכך כדי להצליח ולעמוד בעבודה. תורים לרופא היו מתבטלים, וטיפולים היו ננטשים בין ימי המילואים. מי שהיה בא להקריב היה רואה אדם גיבן מתאמץ בעבודות השונות המתבצעות במקדש, ותוהה לגבי מוסריותה של התורה שמכריחה אותו לעבוד קשה כל כך. לכן התורה חסה על אותם האנשים, ופוטרת אותם מהעבודה.
אך חז"ל לא מסתפקים באמירה שאדם בעל מום לא יעבוד במקדש, אלא גם אומרים שאם הוא עבד עבודתו פסולה. גם לפי ההצעה שהעלנו, ניתן לומר בפשטות שאם לא היו פוסלים את עבודת הכהן בעל המום הוא היה מגיע למצב בו הוא צריך לעבוד ולא יכול להתרכז בעצמו ובבריאותו.
גם את דרשת חז"ל עצמה הדורשת שלמות מן הכהן ניתן לפרש על פי הצעה זאת. הרצון להגיע לשיוויון הזדמנויות יכול להגיע גם לתפיסה של אחידות, כלומר העובדה שכל בני האדם שווים גוררת תפיסה כי כל בני האדם הם אותו הדבר. תפיסה זאת לא מאפשרת הכרה בפגמים והתייחסות אליהם כדי לרפא אותם.
אולם נראה להסביר את דרשת חז"ל באופן אחר. נראה שמה שמוביל את חז"ל לאמירה כי הכהן צריך להיות אדם שלם הוא הרצון להציג את הכהנים, המייצגים בעיני הציבור את הקב"ה כאנשים שלמים. על כן הם טוענים כי כל כהן שיש בו מום הוא איננו שלם ולא יכול לעבוד במקדש. דרשה זאת מעבירה את ההסתכלות מרווחתו של הכהן לתהליך שעובר האדם שמגיע למקדש.
מטרת המקדש איננה נתינת הזדמנות לאנשים לעבוד בקודש, אלא האנשים המגיעים לעשות תהליך של כפרה והתקדמות בעבודת ה'. חז"ל מבינים כי היותו של הכהן בעל מום כדבר שמונע מהאנשים את התהליך שהם צריכים לעבור במהלך הקרבתם את הקורבן. מניעה זאת יכולה לנבוע מדחייה חיצונית ממראהו של המום[8], או מחוסר הבנה איך יכול להיות שה' ברא מום כזה[9].
אמנם שינוי זה שם בצד את רווחתו של הכהן בעל המום, אך הוא גם משמש מצע לדין לפיו אם האנשים הורגלו במום הכהן יכול לברך ברכת כהנים למרות אותו המום[10]. בחברה שתנרמל את המומים גם כהן בעל מום יכול לעלות ולברך ברכת כהנים. למרות שדין זה מובא רק בהקשר של ברכת כהנים ולא נזכר בעניין עבודת המקדש, ניתן להעלות אפשרות כי הבדל זה נובע מסיבה טכנית לפיה כל העם צריך להיות מורגל במומים כדי שבמקדש יהיה ניתן להעסיק כהן בעל מום, אך אין הגבלה מהותית מעניין זה.
[1] על קצה המזלג. פה לא המקום להתייחס לתפיסת התורה וההלכה בנוגע לבעלי מוגבלויות.
[4] גם רבי חייא שמציע לרבי לא ללכת לא בהכרח תופס את העיוור כבזוי, אלא אומר שעקב הסטיגמה אנשים יבואו לזלזל בעקבות כך ברבי.
[5] ויקרא פרק כא פסוק יז ד"ה אשר יהי' בו
[7] רש"י (קידושין סו: ד"ה ובעל מום) מסב את השאלה רק למקרה של כהן בעל מום שעבד בשוגג. פרשיית התורה מדברת על מצב בו הכהן מזיד. כלומר הפרשה שלנו מגדירה רק שלכתחילה אסור לעבוד כך, והגמרא מחפשת מקור לכך שגם בדיעבד העבודה פסולה.
[8] כך מתארים זאת הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק מה) וספר החינוך (מצווה רעה).
[9] כך כותב הרב קוק (עין אי"ה מסכת פאה פסקה ח)
[10] ראה גמרא מגילה כד:
