בתחילת פרשת קדושים מופיעה המצווה "קדשים תהיו"[1]. מצווה זאת דורשת מבני ישראל לחיות חיי קדושה. אולם מונח ה'קדושה' הוא מופשט ולא מובן. אם כן, העובדה שהתורה מטילה עלינו להיות קדושים מחייבת אותנו לשאול: מהי קדושה? בנוסף, צריך להבין לא רק מהי הקדושה, אלא גם מה הם המעשים אותם צריך לעשות כדי לקיים מצווה זאת?
רש"י[2] מסביר את המילה קדושה כהבדלה. מטרת הקדושה הינה להבדיל בין עם ישראל לייתר העמים. הדרך בה עם ישראל מתבדל הא על ידי מערכת החוקים המוסרית שלהם – התורה. אשר על כן, כל מי שנמנע מעשיית עבירות נקרא קדוש לפי רש"י. מדבריו עולה האפשרות כי אפילו אם האדם לא נמנע מכל העבירות, אלא רק לא עובר על האיסורים הקשורים ביחסי מין מקיים את הציווי להיות אדם קדוש.
שלא כמו רש"י, הרמב"ן[3] אינו מסתפק בהימנעות מעבירות כדי להגדיר אדם קדוש. הוא מסביר כי ניתן לשמור על כל המצוות ועדיין לעשות מעשים נהנתניים ומושחתים שאינם אסורים במפורש בתורה. כך למשל, אדם יכול לאכול רק אוכל כשר, ובכל זאת לאכול באופן זללני.
לכן, הרמב"ן טוען כי הקדושה איננה ההבדל ביננו לבין יתר העמים, אלא קדושה היא ההבדל שצריך להיות בין יהודי לבין החיים הגשמיים. ציווי התורה להיות אדם קדוש מטיל על האדם את החובה לפרוש מחיים חומריים מלאי תאוות ונהנתנות. למרות שהתורה לא אסרה לאכול, האדם צריך להגביל את אכילתו ולא להיות גרגרן. התורה מצווה את האדם לשתות יין במאורעות מסוימים, ובכל זאת אסור לאדם להיות שתיין.
בשלב זה צריך לשאול על הרף שמציב רש"י לאדם הקדוש. האם באמת מספיק להימנע מעבירות כדי להיחשב קדוש? האם רש"י חולק על הרמב"ן וסובר שאדם נהנתן ושתיין שלא עושה איסורים הוא אדם קדוש? האם היהודי הנבדל מיתר העמים הוא אדם שנמנע מגילוי עריות?
נראה לומר שרש"י אינו חולק על הרמב"ן. גם לפי רש"י אדם צריך לשאוף לחיות חיים מוסריים, ולא להיות מנוהל על ידי הצד הגשמי שלו. למרות זאת, כאשר אדם נמנע מלעשות את רצונו עקב ציווי -לוהי, רש"י לא מסוגל לומר לו שהוא אינו קדוש. הקדושה אינה מגדירה את המטרה הסופית אליה האדם צריך להגיע, אלא את היותו בדרך למטרה.
על מנת להשלים את התמונה נראה את פרשנותם של רש"י והרמב"ן לגבי מצווה כללית נוספת – המצווה לעשות הישר והטוב[4]. כמו מצוות הקדושה, גם מצווה זאת מדברת על שני מושגים ערטילאיים שלא ברור כיצד יש לקיים אותם. אך גם כאן ציווי התורה מכריח אותנו לברר ולהגדיר מהו הישר והטוב.
הרמב"ן[5] מפרש את הציווי לעשות הישר והטוב כמו שהוא מסביר את הציווי להיות אדם קדוש. התורה לא יכולה לפרט את כל הדברים שאסור ולא ראוי שהאדם יעשה. לפיכך, נוצר מצב בו האדם יכול להקפיד על ציווי התורה ובכל זאת לפגוע באנשים שסביבו. על כן, הרמב"ן דורש מהאדם להקשיב גם לרוח הדברים שנאמרו בהלכה. הקשבה זאת תאפשר לו להבין מהו המעשה הישר והטוב אותו הוא צריך לעשות בכל המקרים בהם אין הלכה ברורה.
אך רש"י[6] נוקט לגבי הציווי לעשיית הישר והטוב גישה שונה מזאת שהוא נקט לגבי מצוות הקדושה. את מצוות הקדושה האדם מקיים על ידי זה שהוא עושה את המוטל עליו. אלא שכדי לעשות את המעשה הישר והטוב רש"י דורש מהאדם להתפשר. למרות שלאדם מגיע דבר מה על פי שורת הדין, האדם מצווה לנסות להגיע לפשרה לפנים משורת הדין.
מהו ההבדל שגורם לרש"י לשנות את גישתו בין ציווי הקדושה לבין הציווי לעשיית המעשה הישר והטוב? נראה להציע שהנקודה המבחינה בין שני הציוויים הם מושא הציווי. הקדושה היא מול ה-ל, בעוד היושר הוא מול אנשים אחרים. הקב"ה יודע מה בליבו ובנפשו של האדם, וכל ניסיון לעשות מצג שווא איננו יכול להיות כלפיו, אלא כלפי אנשים.
בעוד ה-ל מוכן "לוותר" לאדם שלא מקיים את כל המצוות, מציאות בו האדם פוגע בחברו היא בלתי מתקבלת על הדעת. על כן, התורה מוכנה להנמיך את הרף ולקבל אנשים נוספים להיות קדושים, אך לגבי היושר אין מקום לפשרות. התורה מחייבת את האדם לעשות כל מה שביכולתו כדי לא לפגוע באחר.
[2] רש"י ויקרא פרק יט פסוק ב ד"ה קדשים תהיו
[3] רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב ד"ה קדשים תהיו
