פרשת אמור נחתמת בסיפור על אדם שקילל בשם ה'. הרקע לסיפור עמום, והפרטים הידועים הם ייחוסו של המקלל – בן אישה ישראלית ואיש מצרי – והעובדה שהקללה נבעה מתוך ריב במחנה ישראל. המקלל הובא לפני משה, ונידון למאסר עד לקבלת הכרעה מה' על העונש המדויק לו הוא צפוי.
הפסק שמגיע מעת ה' כולל שלושה שלבים: הראשון – הוצאת המקלל אל מחוץ למחנה. השני – סמיכת ידיהם של השומעים את הקללה על ראש המקלל. השלב השלישי והאחרון הוא הוצאה להורג של המקלל בסקילה.
מעבר לפסק, ה' גם קובע בנבואה זאת את דינו של המקלל לדורות. ה' מטיל על כל מי שיקלל בשם ה' עונש מוות בסקילה. אך במסגרת הציווי הזה ה' מפרט למשה גם את כלל הדינים של נזק שאדם עושה לאדם אחר, מרצח ועד גרימת חבלה לאדם אחר או לרכושו.
סיפור המקלל מעלה שאלות רבות. המרכזית שבהם היא מיקומו של הסיפור בספר ויקרא. ספר ויקרא עוסק ברובו בדינים הקשורים לקדושה וטהרה. על כן, לא מובן מדוע התורה בחרה למקם בספר ויקרא את סיפור המקלל שלא נראה קשור לא לקדושה ולא לטהרה. לצורך השוואה לפני סיפור המקלל מוזכרים דינים הקשורים להתנהלות היומיומית במקדש, ולפני זה המועדים המקודשים ביהדות.
השונות של סיפור המקלל מיתר ספר ויקרא איננה מסתכמת בתוכן אלא גם בסגנון. ספר ויקרא הוא אוסף של דינים וחוקים. בכל הספר מופיעים רק שני סיפורים – סיפור חנוכת המשכן וסיפור המקלל. אבחנה זאת מכריחה אותנו לשאול מדוע התורה בוחרת למקם את סיפור המקלל בתוך קובץ ההלכות של ספר ויקרא?
על מנת לענות על שאלת המיקום של פרשיית המקלל, נרצה להבין מה המסר של סיפור זה. לשם כך נשאל עוד שתי שאלות. השאלה הראשונה היא לפשר עניין הסמיכה בעונשו של המקלל. מדוע כל מי ששמע את הקללה צריך לסמוך את ידיו על ראש המקלל? בדרך כלל התהליך הפיזי של ההישענות מלווה באמירה, מהי האמירה אותה אומרים הסומכים כאן?
שאלה שנייה נוגעת לקובץ הדינים בסוף הפרשה. מדוע מובאים דיני פגיעה של אדם אחד באחר בסוף פרשיית המקלל, שלכאורה עוסקת ביחסים בין האדם ל-לוהיו? כמו כן, ישנם דינים נוספים שהיו יכולים להתאים יותר אך לא מוזכרים כאן, דוגמת קללת נשיא, ומדוע נבחרו דווקא הדינים של פגיעה באדם שווה ערך?
הבכור שור[1] נדרש לשאלות הללו ומציע להן תשובה פרשנית. לדעתו, מטרת הסמיכה של השומעים את הקללה הוא דרישה כבודו של ה'. במילים אחרות, המעשה שהמקלל עשה חילל את שם ה' על ידי קללה, התוצאה של זה היא חילול שם ה', כנגדה הסומכים אמורים למחות. סמיכת הידיים שלהם מבטאת את התנערותם מהביזיון שנגרם.
באותו אופן מסביר הבכור שור את יתר הדינים הנזכרים בפרשה[2]. לא רק את כבודו של ה' החברה תובעת אלא היא מגינה על כבודם של כל החברים בה. אשר על כן, לא תתקבל שום פגיעה באדם אחר או ברכושו. זאת ללא תלות בזהות הפוגע או הנפגע. פרשנות זאת מסבירה את הדגשת השוויון בין הגרים לאזרחים שיש בפרשה[3]. פגיעה בה' או באדם היא לא דבר שניתן לסבול.
הבעיה המרכזית בפרשנות זאת היא ההבדל שיש בין העונש בו ה' מעניש את המקלל לבין הציווי לדורות. בניגוד לפרשייה שלנו בה שומעי הקללה צריכים לסמוך את ידיהם על ראש המקלל, בציווי לדורות לא נזכר דין הסמיכה[4]. אם מטרת הסמיכה היא דרישת כבוד המקום, לכאורה היא לא אמורה להיות ספציפית לאירוע זה. בכל קללה שתיעשה מאז יש צורך בסמיכה, ומדוע היא אינו מופיעה?
קושי זה מניח כי יש משהו מיוחד בקללה הנזכרת בסיפור שלנו המצדיק את תוספת הסמיכה. על מנת להבין מהו אותו גורם, עלינו לחזור לסיפור הקללה עצמה. סיפור הקללה מתחיל בכך שיוצא אדם שמתואר כבן אישה ישראלית ואיש מצרי. יציאתו של המקלל מקשרת אותנו לסיפור אחר, כלומר, המקלל לא הגיע משום מקום אלא יצא ממקום מסוים.
במדרש הספרא[5] מושלם הסיפור החסר. המקלל יצא מבית הדין כשהוא אשם. התביעה נגדו בוססה על כך שתפס מקום שאינו שלו, ונטע את אוהלו במחנה דן. זאת למרות שאביו לא משבט דן. כיוון שחלוקת השבטים למחנות מבוססת על בתי אב, לא הייתה למקלל זכות לנטוע את אוהלו במחנה דן. ואכן, כאשר אחד מאנשי דן תבע את המקלל הוא הפסיד בדין.
כאן צריך לשאול מה מצופה מאותו אדם שיעשה. ייחוסו המשפחתי לא מאפשר לו לגור באף מקום. המדרש אף מגדיל לעשות ואומר שאותו אדם היה כממזר, למרות שבאותה תקופה עוד לא נהגו דיני ממזרים. יוצא שהמקלל ניצב בפני סיטואציה בלתי אפשרית. הוא אינו יכול לנטוע את אוהלו באף מקום, הוא אינו שייך לאף קבוצה.
הדרך בה התורה בוחרת להציג את הסיפור הזה הוא מריבה בין אותו בן אישה ישראלית לאיש אחר. אולם, על פי מה שאמרנו, אין כאן מריבה בין שני צדדים, אלא אדם אחד שלא קיבל מקום לנטוע בו את אוהלו. נראה להציע כי הסיבה בגינה התורה מנסחת את הסיפור בלשון מריבה היא כי הציפייה מאנשי שבט דן הייתה קבלתו של האדם החדש אל השבט.
האדם המקלל מוגדר כמי שבתוך בני ישראל[6]. המדרש מבין מזה שחלק מהרקע לקללה ולחוסר המקום בעם הוא גיור. על אף כל המצוות שיש לעם ישראל על אהבת הגר[7], האדם שהתגייר מוקע אל מחוץ למחנה. למרות שעם ישראל חוו על בשרם את תחושת הגרות רק לפני זמן לא רב במצרים, עדיין הם לא מקבלים אליהם את האחר.
על פי המדרש, העדים לקללה אומרים בסמיכת ידיהם על ראש המקלל, שקללתו באחריותו. הצורך באמירה זאת נובע מכך שהיינו חושבים שהקללה לא באשמת המקלל. המניע של המקלל לקללה היה מספיק מוצדק כדי שנחשוב שהיא באחריות יתר העם שראה את העוולה שנעשתה ולא התערב. אולם התורה אומרת שלא כך הדברים. לאדם אסור לפגוע בכבוד שמים בלא תלות במניע.
אולי אפילו ניתן לומר שמטרת הסמיכה היא נתינת הזדמנות לנוכחים להתנצל בפני המקלל. העובדה כי המניע של המקלל טוב לא מצדיקה את המעשה שלו, אך אין בכך בכדי להפחית את הסבל שנגרם לו על ידי עם ישראל. כך גם אפשר להסביר את האמירה כי הניחו את המקלל במשמר עד קבלת הצו ה-לוהי[8]. לא ברור מי בדיוק האשם.
אשר על כן, בסוף פרשייה זאת יש צורך באמירה לא רק לגבי האיסור לקלל את ה', אלא איסורים רבים על פגיעה באדם אחר. לא רק מעשהו של הגר צריך ללמד לדורות, אלא גם את ההתייחסות הנכונה של ישראל כלפי כל אדם.
בסוף החטיבה בספר ויקרא העוסקת בקדושה, התורה מציינת כי הקדושה אמורה להתקיים לא רק בכל אחד אלא גם בחברה[9]. קדושה זאת מתבטאת בחוסר סבלנות לפגיעה בכבוד המקום אבל בד בבד בחוסר מוכנות לקבל אף פגיעה בכבודו של האחר.
לאחר הדיבור על הקדושה הנדרשת מהאדם מהזמן ומהמקום, יכולה להיווצר אווירה שאלו הדברים החשובים. כל שמוטל על האדם הוא להתחתן עם אישה שאיננה אסורה לו, לשמור על המועדים ולכבד את המקדש. על כן, התורה צריכה לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – קדושת החברה מחייבת את קבלת האחר.
לפי הדרך בה הצגנו את המסר של הסיפור, אפשר להציע כי השימוש בסגנון הסיפורי נובע מהרצון להבהיר שגם דרך רצון לקדושה אפשר להגיע לקצה ההפוך. אדם המתמקד בקדושה של עצמו המחנה שלו, יכול לפגוע באחר. על כן, יש צורך בסיפור בו רואים כיצד ניתן לחלל את שמו של הקב"ה תוך כדי רצון לשמור על הקדושה.
[1] בכור שור ויקרא פרק כד פסוק יד ד"ה וסמכו
[2] בכור שור ויקרא פרק כד פסוק יז ד"ה ואיש כי יכה
[3] בכור שור ויקרא פרק כד פסוק כב ד"ה כגר כאזרח
[4] גם בביצוע הוא לא נזכר בפירוש, וחז"ל (גמרא מסכת סנהדרין דף מג.) לומדים שאכן בוצעה הסמיכה מהאמירה כי בני ישראל עשו ככל אשר ציווה ה'.
[5] על פרק כד פסוק י ד"ה יצא
[6] בפסוק וקצת בו מתוארים הרקע לקללה מוזכרת המילה ישראל על הטיותיה חמש פעמים. לאחר הקללה מילה זאת נעדרת עד לציווי לדורות.
[7] מצוות אהבת הגר מוזכרת בתורה שלושים ושש פעמים.
[8] תוך השוואה לשימה במשמר של מקושש העצים שם הסיבה לכך שכלאו את המקושש היא "כי לא פורש מה יעשה לו".
[9] בכך פרשייה זאת מהווה הקדמה לפרשת בהר העוסקת בברית הנכרתת עם החברה, כפי שהארכנו להסביר בשיעור מה עניין שמיטה אצל הר סיני.
