על אף שהתורה לא מרבה לספר על סיפוריו של יוסף כעבד, היא מציגה את תהליך התגלגלותו לכלא. לאחר שנמכר יוסף לעבדות בידי אחיו, הוא עובר שורת תהפוכות שמובילות אותו למצרים, אל ביתו של פוטיפר, שר הטבחים. התורה מתארת שה' מסייע ליוסף, מה שגורם ליוסף להצליח מאוד. הצלחה זאת של יוסף מזכה אותו במעמד גבוה כמנהל הבית, ופוטיפר מפקיד בידיו את כל ענייני הבית. מינוי זה גורם לכך שכל ביתו של פוטיפר יצליח.
הסיפור מסתבך כאשר אשת פוטיפר מתחילה לפתות את יוסף. יוסף עומד איתן מול אשת פוטיפר ולא נכנע לבקשותיה החוזרות והנשנות. נקודת השיא של הסיפור מתרחשת כאשר באחד הימים אשת פוטיפר תופסת את בגדו של יוסף. יוסף מחליט לברוח, וכתגובה לכך אשת פוטיפר בודה סיפור ומאשימה את יוסף בכך שניסה לאנוס אותה. בעקבות האשמה זאת יוסף מושלך לכלא.
בשלב זה לא ניתן שלא לחוש את חוסר הצדק מנקודת מבטו של יוסף. יוסף עומד בניסיון גדול שמגיע אחרי שורה של נסיונות חוזרים ונשנים, ולמרות שהוא עומד בכולם הוא עדיין נענש ומוצא את עצמו בכלא. שאלה זאת מזמינה אותנו לבחון את משמעותו של סיפור זה לאור ההשגחה ה-לוהית.
מנגד, התורה מדגישה כמה יוסף מצליח בבית פוטיפר, ושהצלחה זאת היא תוצאה ישירה של התערבות -לוהית. יוסף מקודם מלהיות עבד לניהול כל ענייני בית פוטיפר, מסלול מרשים כשלעצמו, אלא שהתורה ממשיכה ואומרת שבזכות זה ה' שלח הצלחה לכל בית פוטיפר. שמו של ה' מופיע חמש פעמים בחלק זה של הסיפור, להראות עד כמה כל הצלחתו של יוסף נובעת מהשגחה.
אפשר לפרש את סיפור יוסף כאירוע המדגיש שההשגחה אינה מתמקדת בכל פרט קטן, אלא פועלת בעיקר במסגרת רחבה יותר של מערכות כלליות. העולם מתנהל לפי סיבה ותוצאה טבעיות, וההתערבות ה-לוהית אינה מורגשת ברמה המיידית של כל אירוע בחייו של האדם הפרטי. על פי גישה זו, את ההתערבות ה-לוהית ניתן לראות דרך התמונה הרחבה והכללית, ולא דרך הבחינה הצרה של מעשה מול תוצאה.
עם ישראל עתיד לרדת למצרים כחלק מברית בין הבתרים, ולשם כך נדרש שיוסף יתקרב אל מוקדי הכוח במצרים ויגיע לידי קשר ישיר עם פרעה, מלך מצרים. הדרך למימוש מטרה זו עוברת דרך הכלא, מקום המפגש האקראי לכאורה שבו יוסף נתקל בשר המשקים ושר האופים. קשרים אלו הם המובילים בסופו של דבר למינוי של יוסף כמשנה למלך מצרים.
ברם, גישה פרשנית שונה אנחנו מוצאים ברש"י. רש"י מפרש[1] את התיאור האובייקטיבי של התורה, לפיו יוסף היה יפה תואר, לא כתיאור של יוסף אלא כמעשה של יוסף. לפי רש"י, יוסף התגאה ביופיו וטיפח את הופעתו באופן מוגזם, עד כדי כך שמשך את תשומת לבה של אשת פוטיפר. על כן, למרות שיוסף עמד בפיתוייה של אשת פוטיפר אין זה אומר שהוא לא חטא. בעוון חטא זה נענש יוסף והושלך לכלא.
גישתו של רש"י מפליאה, שכן אפשר לקרוא את תיאורו של יוסף כאדם יפה כתיאור אובייקטיבי של התורה. תיאור זה רלוונטי לסיפור ומסביר מדוע אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף. אם כן, רש"י בוחר למצוא חטא במעשה של יוסף, למרות שבסיפור התורה הדבר אינו מוכרח.
אולם רש"י אינו הראשון שעושה זאת. התורה אומרת שביום בו אשת פוטיפר תפסה בבגדו של יוסף, יוסף נכנס לעשות מלאכתו. רבי יוחנן[2] מסביר שיוסף נכנס לבית כאשר הוא מתכוון להיכנע לפיתוייה של אשת פוטיפר. גם בדרשה זאת אנחנו רואים כי רבי יוחנן מדבר בגנותו של יוסף, למרות שהתורה לא עושה זאת, וניתן לקרוא את הסיפור באופן אחר.
נראה להציב את הגישה שמאירה את דמותו של יוסף באור שלילי על רקע תפיסת ההשגחה שעולה מהסיפור. העלנו הצעה לפיה השלכת יוסף לכלא הינה גזירת גורל כדי לקיים את הנבואה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים. תפיסה לפיה למעשי האדם אין השלכות כי יש תוכנית גדולה שצריכה להתרחש היא תפיסה לא חינוכית. היא גורמת לאדם להתנוון מבחינה מוסרית, כי לא משנה אם הוא יהיה טוב או רע.
טענתם של רבי יוחנן ורש"י שוללת תודעת גורל לפיה למעשיו אין השפעה כי העתיד נקבע כבר. האדם צריך לחיות במחשבה כי למעשיו יש השפעה. אשר על כן, כאשר ייסורים באים על האדם עליו לחפש במעשיו. אין זה אומר כי מעשיו הם אלו שגרמו ליסורים, אלא שעליו למנף את הגעת הייסורים כדי להשתפר ולהפוך לאדם טוב יותר[3].
רבי יוחנן[4] אף מוסיף ומחדש כי גם כאשר יש גזירת גורל יש יותר מדרך אחת בה היא יכולה להתממש. הדוגמה אליה מתייחס רבי יוחנן היא ירידתו של יעקב למצרים. יעקב היה ראוי לרדת למצרים כעבד, אך בפועל הוא ירד למצרים כאבא של המלך, כאשר בניו נושאים אותו לשם. הסיבה שדרך ירידתו של יעקב למצרים השתנתה היא מעשיו הטובים.
פרשת וישב פותחת במעשים של יוסף שגרמו למכירתו של יוסף למצרים. בין היתר הוצאת דיבת אחיו וסיפורי החלומות. לכאורה, היה ניתן לטעון כי מעשים אלו היו נצרכים כדי שיוסף ירד למצרים, ויתחיל את ירידת בני ישראל למצרים. אלא שבאמירה זאת יש הסרת אחריות ממעשיו של יוסף. הסרת אחריות שאיננה מוסרית, ואיננה חינוכית.
[1] רש"י בראשית פרק לט פסוק ו ד"ה ויהי יוסף יפה תואר. גישה זאת מופיעה בדבריו כבר בתחילת הפרשה (רש"י בראשית פרק לז פסוק ב ד"ה את דבתם רעה)
[2] גמרא מסכת סוטה דף לו:
[3] רעיון זה מופיע במסכת ברכות ה: ונידון בשיעור שירתו של משה
