לאחר שספר שמות נחתם בחמש פרשות העוסקות בציווי בניית המשכן וביצועו, ספר ויקרא פותח בשתי פרשות העוסקות בקורבנות. לכאורה יש כאן יחידה אחת העוסקת במשכן, הבנייה שלו בסוף ספר שמות, וההתנהלות השוטפת שלו בתחילת ספר ויקרא. חשוב לציין כי עבודת הקורבנות המוזכרת בפרשות הראשונות של ספר ויקרא לא מועברת בצורת סיפור אלא בצורת ציווי. אם כן, צריך לשאול מדוע הפרידו את הציווים על בניית המשכן מהציווים על העבודה בו?
כדי לענות על השאלה הזאת נסקור את הספרים שמות וויקרא. ספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה ועניינו הוא יציאתו של עם ישראל. לאחר שבספר בראשית נבחרה משפחתו של אברהם להוות את התשתית לעם הנבחר, בספר שמות מתואר המעבר ממשפחה לעם. תהליך זה מתחיל ביציאה משיעבוד מצרים, דרך קבלת התורה וביסוס מערכת משפטית. ספר ויקרא עוסק בקדושה ובטהרה.
אם מקבלים את החלוקה הזאת צריך להסביר מדוע מבנה המשכן הוא חלק מסיפור יציאתו של עם ישראל, ולא קשור לקדושה עליה מדובר בספר ויקרא? ואם אכן יש סיבה הגורמת לבניית המשכן להיות חלק מסיפורו של עם ישראל, מדוע העבודה שבמשכן, עבודת הקורבנות, לא מוזכרת כחלק מסיפור זה?
בפרשת תרומה הקב"ה מצווה את משה לבקש תרומות מעם ישראל. מטרת התרומה כפי שהיא מוצגת בפסוקים[1], היא קיום הדרישה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הדרך המקובלת להבין את הדרישה הזו היא לטעון כי הקב"ה מבקש מעם ישראל שיעשו לו מקדש, בית מוחשי בעולם, כדי שהוא יוכל להשרות את שכינתו על עם ישראל.
אולם ישנה דרך נוספת לקרוא את הפסוק. לפי הדרך השנייה הפסוק מחולק לשני חלקים נפרדים. הקב"ה דורש מעם ישראל שיבנו לו מקדש, בית שיוקדש לעבודתו. בלא תלות בשאלת המקדש, הקב"ה מבקש תרומות גם כדי שיהיה לו מקום קבוע בו יוכל לשכון בתוך עם ישראל. המבנה שנבנה בפועל עונה על שתי הדרישות הללו יחדיו. מקום עבודת הקורבנות, ומקום קבוע בו ה' יכול להשרות את שכינתו.
לפי זה ישנם שני עניינים שונים. העניין האחד הוא עצם השראת השכינה של ה-ל. עניין זה קשור לעצם מבנה המשכן המתואר בספר שמות. העובדה שהתורה מספרת על מבנה המשכן בספר שמות מעידה על כך שהשראת השכינה היא חלק מהסיפור של יצירת עם ישראל. עם ישראל איננו עם כשאר העמים, הוא עם שהשכינה שורה בו, "לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם"[2]. עצם היותו של עם ישראל מספיק כדי להשרות את השכינה, זאת למרות חטא העגל המופיע באמצע הציווי על בניית המשכן.
אך יש במשכן גם עניין שני והוא עבודת הקורבנות. התורה אינה מסתפקת בכך שאיש מעם ישראל יוכל לומר שהוא מעם ישראל ועל כן הוא קדוש[3]. היא מצווה אותו גם לעשות את הצעד ולהתקרב לקב"ה. להיות קדוש ולהתבדל משאר העמים, להיות טהור כדי שיהיה ביכולתו להמשיך ולשמש בקודש.
ספר ויקרא פותח באמירה[4] "אדם כי יקריב". חז"ל[5] שואלים האם יש חובה של האדם להקריב את הקורבן ועונים שלא, והפרשייה לא דורשת מהאדם להקריב אלא רק אומרת לו מה יהיו הסדרים במידה וכן ידרש לקורבן כזה. אולם למרות שהמדרש טוען שאין הכרח להקריב קורבן, צריך לחזור ולשאול מדוע התורה מתנסת בלשון ממנה אפשר להבין כי הקורבן הוא חובה. לפי דברינו אפשר לומר שעל אף שאין חובה על היהודי להתקדם ולהתקרב לקב"ה מצופה ממנו שכך יעשה, ולכן התורה מעדיפה להתנסח בלשון ממנה אפשר להבין שיש כאן חובה המוטלת על האדם.
[3] על ההשלכות של תפיסה רעה זאת עיין בשיעור קורבנו של קין
