"ישמחו השמים ותגל הארץ ירעם הים ומלאו: יעלז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער"
פסוקים אלו מתארים שמחה גדולה. הסיבה לחגיגה הגדולה מופיעה בפסוק הבא.
"לפני ה' כי בא כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו"
שמחה מהמשפט מפתיעה מאוד שכן בדרך כלל על כף המאזניים עומד עונש מפחיד אותו האדם יכול לקבל עם חלילה יתברר שהוא אשם, ועוונותיו מרובים מזכויותיו. על כן בדרך כלל משפט מתקשר אימה ופחד, ומדוע המזמור מתאר את המשפט כאירוע משמח?
בניגוד למזמור זה עליו אפשר להגיד ולומר שהמשפט הוא מעצם קיומה של מערכת המשפט[1], במזמור הבא עולה בעיה דומה אותה כבר אי אפשר לפתור בעזרת שימוש בכלים הללו.
"שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'"
מזמור זה מתאר שמחה ספציפית של עם ישראל ממערכת המשפט. מה משמח כל כך את עם ישראל במשפט? הם לא יודעים שכמו שספר החיים והטוב פתוח לפני הקב"ה, גם ספר המוות והרע הוא אפשרות פתוחה? כיצד הם מתנתקים מאימת הדין והופכים את המשפט לאירוע משמח?
פרשתנו מעלה תשובה מפתיעה לשאלה זאת. מהפסוקים נראה כי שמחת עם ישראל במשפט נובעת מכך שהם יודעים שהם הולכים לנצח. ברגע שהאדם יודע שינצח בדין אז הדין נהיה אירוע שמח בשבילו, שכן כך הוא מקבל את הפרס שראוי לו. אבל כאן עולה השאלה, כיצד ישראל יכולים להיות בטוחים כל כך שינצחו בדין?
בפרשת עקב מופיע הציווי הבא (דברים י, טז):
"ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד: כי ה' -להיכם הוא -להי ה-להים ואדני האדנים ה-ל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד"
על בני ישראל מוטל למול את ערלת לבבם. הם צריכים לחתוך מעל לוח ליבם את כל הרע שהצטבר עליו מפני החטאים ובכך להגיע זכים לפני הקב"ה. אך פסוק זה ניצב בסתירה לפסוק המופיע בפרשה שלנו:
"ומל ה' -להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' -להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"
פסוק זה מטיל אומר שהקב"ה הוא זה שיחזיר אותנו בתשובה וימול את הערלה מעל ליבנו. אם כן מי אחראי על מילת ערלת הלב? או במילים אחרות מי אחראי לנקות את עם ישראל מכל החטאים והעוונות שלהם.
המדקדק בלשון הפסוקים ישים לב כי בפרשת עקב הציווי נאמר בלשון רבים, בעוד בפרשתנו הציווי נאמר בלשון יחיד, אבל היחיד המדובר הוא כל עם ישראל. נמצא שעל כל איש ואדם פרטי מעם ישראל מוטל לנקות את עצמו מעבירות, ואם הוא יצליח במשימה זאת הוא יזכה בדין מול הקב"ה. לעומת זאת לכלל ישראל מובטח שתמיד הקב"ה יעזור להם לחזור בתשובה. הוא תמיד יזכה אותם בדין.
אמירה זאת עולה גם מהמשך הפסוק בפרשת עקב. התורה מכנה את הקב"ה בתור ה-ל שלא ישא פנים ולא יקח שוחד. נשאלת השאלה מדוע תיאור זה רלוונטי? תיאור זה מקבל את משמעותו מההשוואה לתיאור שלנו. כאשר הקב"ה דן את היחיד הוא עושה זאת במלוא חומרת הדין, בלי משוא פנים. אולם כאשר הקב"ה דן את כלל ישראל הוא אוהב אותם וחומל על חייהם.
דרשה זאת אינה רק דיוק דקדוקי מהבדלי הלשון, אלא עולה כמעט בפירוש מתחילת הפרשה. התורה כותבת:
"פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' -להינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה: לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים"
משה מזהיר את העם מפני כך שיכולה להיות בהם קבוצה שעובדת עבודה זרה, ואומר שבמקרה כזה ה' לא יסלח. אולם פרשיה זאת עומדת בסתירה לפרשיית התשובה הנמצאת פסוקים בודדים קדימה. על כן צריך לומר שכאשר עומד למשפט מול הקב"ה איש או אישה או משפחה או שבט שפנו מעם ה' ועבדו אלוהים אחרים, אין דרך בה הם יוכלו לנצח במשפט. אבל כאשר כלל ישראל יעמוד למשפט בדין אותם הפשעים הוא יזכה ויוכל לשוב בתשובה.
יוצא שלכלל ישראל מובטחת הזכייה בדין, אך לא לאדם הפרטי. ומכאן מובנת שמחתה של ציון וגילתן של בנות יהודה. כל אדם פרטי יכול לזכות בדין, כל מה שעליו לעשות הוא לקשר את עצמו לכלל ישראל, ואז לזכות בדין איתם, כיוון שלהם מובטח שיזכו.
הבעיה מתחילה בשאלה איך הופכים את האמירה המופשטת הזאת למעשית? כיצד האדם יקשר את עצמו לכלל ישראל? כל אחד יכול לבוא ולהגיד שהוא קשור לכלל ישראל אך האם די בכך? האם כל אחד שחושב שהוא עושה טוב בשביל הכלל, אף על פי שברוב המקרים הוא הורס ומקלקל מקושר באמת לכלל ישראל כפי שהוא חושב?
אנחנו נמצאים בעיצומן של הסליחות, ובמרכז הסליחות עומדות יג מידות. דבר זה מבוסס על גמרא במסכת ראש השנה שאומרת כי הקב"ה כורת ברית עם ישראל לפיה כל פעם שעם ישראל עושים לפניו כסדר הזה נמחלים להם עוונותיהם. הרמב"ם מסביר כי עשיית הסדר הזה הכוונה להיות בעל מידותיו של הקב"ה. אך דבר כזה קשה מאוד! על כן אנו מתכנסים בציבורים אז באחד יש חלק מהמידות, ובאחר עוד קצת וכל העשרה יחד משלימים את יג המידות. נמצא אפוא שההתקשרות נובעת סביב שיתוף פעולה להגעה למטרה משותפת כך שבעת הצורך כל אחד יוכל להפעיל את המידה הנכונה.
נקודה זאת מאפיינת את ההבדל בין הברית הנכרתת בסיני, הנכרתת עם כל אחד מהפרטים ומצווה אותו על עצמו, לבין הברית הנכרתת בפרשתנו, טרם הכניסה לארץ אשר נכרתת מול העם כיחידה אחת.
[1] וכך עשינו בשיעור הצורך בשלטון.
