"…נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה"
[ויקרא פרק ד פסוק ב]
התורה מצווה על אדם שחוטא להביא קורבן חטאת כדי לכפר על חטאיו. הדין הראשון המוזכר לגבי קורבן חטאת מעורר תמיהה גדולה. כדי להקריב את הקורבן המקריב אותו חייב להיות שוגג. דהיינו, חיוב הקורבן מוטל רק על אדם שלא ידע כי מה שהוא עשה פסול. חוסר ידיעה זאת יכול להיות הן בקריאת המציאות והן בהבנת ההלכה. כך למשל אדם שעבר על איסור שבת וכתב בשבת יכול לטעון כי הוא היה שוגג בין על ידי האמירה כי הוא לא ידע שאסור לכתוב בשבת, אך גם האמירה כי לא ידע ששבת היום מייחסת לאדם שם שוגג.
שאלה זאת מתעצמת עקב העיון בדיני השגגה המחייבת קורבן חטאת. הגמרא במסכת שבת[1] אומרת שהחוטא מתחייב בקורבן רק אם הוא לא יודע גם לפני המעשה וגם לאחריו שהמעשה אסור. לאורך כל התהליך האדם לא מבין שמה שהוא עושה איננו בסדר. במידה ובשלב מסוים האדם מבין את חטאו הוא מאבד את הזכות להקריב את קורבן חטאת? אם דרישת חוסר הידיעה היא כל כך גבוהה, מדוע מלכתחילה המעשה נקשר לאדם ומחייב אותו?
הרמב"ן[2] עונה על השאלה הזאת וטוען כי גם מעשה שנעשה בשגגה משפיע על הנפש של האדם. מטרתו של קורבן החטאת היא לא עונש אלא דרך לאדם לנקות את נפשו מהמום שהטיל בה בעת עשיית מעשה החטא.
על אף שהרמב"ן הולך פעמים רבות בדרכי סודות בסוגייתנו קל להבין את עומק דבריו. הוא טוען כי אם אדם עושה חטא, למרות שהחטא נעשה בשגגה, ההבלגה על מעשה האיסור גורמת לאדם לזלזל באיסור כך שיכול להיות שהוא יגיע שוב לכדי חטא. נמצא שהמום בנפש עליו מסביר הרמב"ן הוא היחס הנפשי הלא נכון למעשה העבירה.
תשובה אחרת ניתן למצוא בדברי הרש"ר הירש[3]. הרש"ר הירש כותב כי הקורבן מגיע כעונש לא על המעשה שנעשה בשגגה, כי אם על חוסר הזהירות שהוביל לכך. על האדם מוטל לא לעשות מעשים רעים, וכחלק מחובה זאת הוא נדרש גם להיזהר ולהישמר. אדם שהגיע לכדי מצב שעבר עבירה הוא אדם שלא נזהר מספיק ולכן נזקק לכפרה.
בניגוד לרמב"ן ששם את הדגש על השלכות מעשה העבירה, הרש"ר מסיט את הדיון ממעשה העבירה למה שהוביל אליו. חטאו של האדם הוא ההתנתקות מהקב"ה שמאפשרת לו להגיע לכדי חוסר הידיעה והעבירה. האסכולה של הרש"ר הירש יכולה להסתכל על המעשה שהוביל לחטא כמעשה הבעייתי כשלעצמו. לחלופין, גם אם המעשה שהוביל לעבירה היה תמים, עדיין יש צורך לבצע תיקון כדי שבפעם הבאה האדם לא יכשל שוב.
אך על אף השוני בין הפרשנויות השונות, שתיהן הולכות באותו הכיוון. להסביר מה בעייתי במעשה שהאדם עשה בשגגה שיכול לחייב אותו קורבן. אני אנסה להציע פרשנות אחרת מקבילה, שעונה על השאלה מדוע מקריבים קורבן על חטא בשוגג בלי להסביר מה בעייתי במעשה, אלא באמירה שיש סיבה להקריב את הקורב למרות שהשגגה מבטלת את הבעייתיות של החטא.
בנוגע לקורבן עולה התורה כותבת "אדם כי יקריב". המילה כי בתורה ובחז"ל משמשת בהרבה משמעויות ואפנים. במדרש ההלכה[4] חז"ל מפרשים את המשמעות של המילה "כי" בנוגע לקורבן עולה כתנאי. אין חובה להקריב קורבן עולה, ורק אם האדם רוצה להקריב קורבן עולה הוא צריך לעשות אותו כסדר הזה.
אולם, אם נשווה בין הפסוקים, נגלה כי גם בתיאור המעשה המוביל לקרבן חטאת הניסוח הוא "נפש כי תחטא". בחירתה של התורה להשתמש באותה המילה מעידה על כך לפי התורה הנפש יכולה להחליט לבצע חטא. כפי שאדם יכול לבחור להקריב קורבן עולה, נפשו של האדם יכולה לבחור לבצע חטא, רק שהחלטה זאת מחייבת את האדם להקריב קורבן חטאת. כמובן שלא כך ההלכה, אך צריך להבין את הדרך בה התנסחה התורה.
אדם שעושה מעשה פסול בלא ידיעתו יכול להתנער ממנו. הוא יטען בקלות שלא הבין את המציאות או שלא ידע מה ההשלכות של המעשה שלו על העולם. אך התורה מציעה לאדם דרך אחרת. היא אומרת לאדם, שהוא יכול להיפטר ולא לייחס משמעות לשגגה שיצאה ממנו, אבל הוא יכול להחליט לקחת אחריות.
את השגגה באמת לא ניתן לייחס לאדם כפי שראינו ברמב"ן, אבל אין זה פתח להסרת האחריות מתוצאות המעשה. האדם יכול לבחור לקחת אחריות על המעשה, להחליט שהוא מנסה לתקן את שהיה, גם אם אי אפשר לבוא בתלונה ממשית כנגדו. ההכרה בחטא נתונה להחלטתו של האדם. האם הוא מעביר על הדברים או לוקח אותם לליבו ולנפשו.
יש כאן בחירה של האדם לרצות להשתפר. הן אם במישור אותו מזכיר הרמב"ן של תיקון חטא העבר, והן במישור של הרש"ר העוסק בקבלה לעתיד. אף מוסד לא יכול להכריח את האדם להשתפר ועליו לקבל את ההחלטה הזאת בעצמו. כדי להתמסר לתהליך האדם משקיע הרבה מכספו ומזמנו כדי ללכת ולעשות את עבודת הכפרה בקורבן החטאת.
רבינו יונה[5] מסביר שככל שהחטא קלוש יותר כך יש צורך בקורבן יקר יותר. לפי דברינו טענתו היא שיש יחס בין היכולת של האדם להתנער מהמעשה לכמות כוח הרצון בהחלטה להתנער ממנו. על כן התהליך דורש מחויבות גדולה יותר המתבטאת בערכו של הקורבן אותו התורה אומרת שהאדם צריך לתת כדי להצליח להתכפר.
קל לאדם להחליט שהוא לא נכנס לביתו של אדם אחר וגונב משם דברים, ולכן במקרה זה אין צורך בקורבן גדול. אך האם כשהוא גונב את המעסיק שלו בדיווח כוזב על שעות עבודה וימי חופשה הוא יכול להתגבר על עצמו באותה הקלות? דווקא ככל שהמעשה נראה לאדם יותר קלוש יש צורך בתהליך גדול יותר כדי לתקן אותו. על כן, דווקא בגלל חוסר ידיעתו של האדם כי הוא עשה דבר איסור מחייבת אותו קורבן כדי להצליח להתמסר לתהליך התיקון של מה שעשה.
[2] ויקרא פרק ד פסוק ב ד"ה וטעם הקרבנות
[3] ויקרא פרק ד פסוק ב ד"ה כבר הערנו
[4] ספרא ויקרא פרשה ב סוף פרק ב אות ד, ובשיעור בין המשכן לקורבנות הסברנו למה התורה בוחרת מלכתחילה להתנסח בצורה שלא נראה שמאפשרת בחירה
