פרשת יתרו פותחת בבואו של יתרו חותן משה למחנה ישראל. בביקור זה יתרו שומע ממשה על קורות עם ישראל, ולאחר מכן מציע הצעת ייעול למערכת המשפט. הסיפור נגמר עם שילוחו של יתרו חזרה למדיין. המיקום בו סיפור זה מופיע בתורה בין מלחמת עמלק לבין מעמד הר סיני. שני האירועים הללו הינם אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל. אם כן צריך לשאול מה מטרת סיפור בואו של יתרו?
שאלה זאת מועצמת על ידי גישה פרשנית[1] הטוענת כי סיפור יתרו לא מופיע בתורה במיקומו הכרונולוגי. על פי גישה זאת יתרו הגיע לאחר מעמד הר סיני, ובכל זאת התורה החליטה להקדים את סיפורו של יתרו ולספרו לפני מעמד הר סיני. הזזת סיפורים בתורה אינה חסרת תקדים[2], אך היא מעוררת את שאלת הסיבתיות. מדוע לתורה היה חשוב להקדים את בואו של יתרו למעמד הר סיני?
הראב"ע[3], שנוקט גם הוא בגישה הפרשנית הזאת, מעגן אותה בפסוקים. לפי דעתו הגעת יתרו צריכה להתרחש לאחר הקמת המשכן. הראיה שהוא מביא לכך היא שיתרו מקריב קורבנות לה', כך שנראה שהמשכן כבר הוקם. במידה והמשכן עוד לא הוקם, יתרו היה צריך להקים בעצמו מזבח, ודבר שכזה לא מוזכר בפסוקים.
מעבר לראיה זאת הוא מביא עוד שתי ראיות מהסיפור עצמו. בסיפור משה אומר ליתרו שהוא מלמד את העם את התורה, כך שסביר להניח שכדי שלמשה תהיה את היכולת ללמד את עם ישראל תורה, התורה כבר צריכה להינתן להם. בנוסף, יתרו מגיע להר ה-לוהים, בעוד בתחילת מעמד הר סיני מתוארת הנסיעה מרפידים להר סיני כך שבואו של יתרו חייב להיות אחרי מעמד הר סיני.
אולם כל הראיות הללו מהוות רק עיגון בפסוקים לאפשרות שסיפור יתרו נעקר ממקומו הטבעי. אך אין בהן כדי להסביר את הסיבה בגללה סיפור ביקורו של יתרו הוקדם. הראב"ע טוען שהסיבה לכך היא שהתורה רצתה להצמיד את סיפור יתרו למלחמת עמלק. עמלק והמלחמה שלהם בישראל מסמלים את הגוי אותו לא ניתן לסבול, ואליו לא ניתן להתייחס ברחמים.
למול סיפור מלחמת עמלק עומד סיפורו של יתרו ומראה כי ישנה דרך נוספת. גם אדם גוי יכול להיות אדם טוב. יתרו לא מגיע ותוקף את עם ישראל מאחור. להפך, הוא מגיע ומנסה לעזור. הוא משיא למשה עצה אשר דרכה משה מכונן מערכת משפט.
אך למרות זאת, קשה להתעלם מהעובדה כי לאחר סיפורו של יתרו מגיע מעמד הר סיני. היינו מצפים שהברית שנחתמת בין הקב"ה לישראל תגיע אחרי אירוע מכונן כמו מלחמת עמלק או קריעת ים סוף. אירוע שמעיד על הקשר המיוחד בין ה' לישראל או על התפקיד המיוחד של עם ישראל בעולם. אבל התורה בוחרת למקם דווקא שם, בניגוד לסדר ההיסטורי, את סיפורו של יתרו.
כדי לעמוד על הקשר הזה, ניגש להבין גמרא במסכת ברכות[4]. הגמרא מביאה את דברי רבי חלבו אשר טוען כי מי שנהנה מסעודת חתן וכלה אך לא משמח אותם עובר על חמישה קולות המופיעים בפסוק בירמיהו העוסק בשמחת החתונה. אמירה זאת של רבי חלבו לא מובנת עד הסוף. מה כוונתו כשהוא אומר שמי שלא משמח את החתן והכלה עובר על קולות? אנחנו יודעים שניתן לעשות מצוות ולעבור עבירות, אבל מה המשמעות של לעבור על קולות?
נראה כי מעבר למערכת המצוות המוכרת לנו יש גם מערכת של קולות. דברים אותם צריך לעשות לא כי ה' ציווה עליהם, אלא כי הם זועקים מהמציאות. כך למשל, כשה' מוכיח את קין על הריגת הבל, הוא לא יכול לבוא ולומר לו שכתוב בתורה "לא תרצח" כי איסור זה עוד לא ניתן. הדרך בה ה' מודיע לקין על גודל מעשהו היא על ידי האמירה ש"קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה". הבעיה במעשהו של קין לא תלויה בציווי, אלא מקורה הוא מהקול. אותו קול פנימי של האדם שאמור לומר להימנע מרצח. זה הקול עליו מדבר רבי חלבו מי שמשתתף בשמחת חתן וכלה צריך להכיר בקולות העולים מהשמחה. לא זאת בלבד, אלא שהם צריכים להניע אותו לשמח את החתן והכלה.
הגמרא שואלת על דברי רבי חלבו מה קורה אם אותו האדם כן משמח את החתן והכלה. לשאלה זאת האמוראים מביאים שלוש תשובות שונות. התשובה השנייה, תשובתו של רבי אבו, משתמשת בסוף הפסוק המדבר על קולות השמחה בו כתוב כי מביעים תודה לקב"ה על השמחה הזאת על ידי הקרבת קורבן. הקול המציאותי של השמחה מומר לתגובה מציאותית של הכרת תודה.
על רקע זה, מפתיעה התשובה הראשונה המובאת בגמרא. רבי יהושע בן לוי אומר שהשכר של מי שנהנה מסעודת חתונה ומשמח אותם הוא התורה. תשובתו מתבססת על כך שבמתן תורה מוזכרים חמישה קולות. תשובה זאת זקוקה לבירור הן מבחינת עצם התשובה, שכן עם ישראל כבר קיבל את התורה, אז מה היא אותה תורה בה זוכה המשמח חתן וכלה. נוסף על כך, צריך להבין מה המשמעות של אותן קולות המופיעים במעמד הר סיני, ואיך הם קשורים לקולות השמחה בחתונה.
הסברנו כי קולות השמחה של החתונה מחייבים את האדם להצטרף ולשמח את החתן והכלה. לא יכול להיות אדם שנהנה מסעודת החתונה ונשאר אדיש לשמחת החתן והכלה. אם אכן אדם עושה את זה הוא עובר על קולות. באותו אופן התורה בנויה על קולות מהמציאות. מי שמצליח להיות שקוע במציאות הוא זה שיכול לזכות בתורה. את התורה ניתן לפרש בדרכים רבות. אך מי שלא נשאר אדיש למציאות יכול לזכות בתורה, להבין מה הוא צריך לעשות.
הבעיה שיש לגמרא עם דברי רבי יהושע בן לוי היא אחרת. רבי יהושע בן לוי מבסס את דבריו על כך שישנם חמישה קולות המופיעים במתן תורה, אולם, אם סופרים על פי דרכו מגיעים לשבעה קולות ולא לחמישה. תשובת הגמרא לשאלה הזאת היא ששני הקולות המיותרים אינם חלק ממתן תורה, אלא הם קדמו למתן תורה. לפי דברינו, אפשר להסביר שכבר לפני מתן תורה האדם היה יכול להשיג מצפן רוחני. הוא יכול להיות רגיש למציאות ולפעול על פי הקולות אותם הוא שומע.
סיפורו של יתרו מדגיש את הנקודה הזאת באופן מיוחד. יתרו שומע ולא נשאר אדיש. הוא מגיע אל משה ומבקש לשמוע עוד כדי להבין, ולהגיע למדרגה שהוא שמח ומודה לקב"ה על כל הטובה שהוא גמל עם משה. לא זאת בלבד אלא שיתרו רואה בעיניו את דרך ההנהגה של משה, ומבין שהיא איננה תואמת את הצרכים של העם. שוב אנחנו רואים כי יתרו לא נשאר אדיש למציאות וזה מאפשר לו להתוות דרך, לזכות את משה בתורה.
אבל הסיום של הסיפור בשילוחו של יתרו מעיד על רובד נוסף שיש בסיפור הזה. יתרו מגיע למחנה ישראל כי הוא שומע על יציאת מצרים, אך יש לו אינטרס נוסף. יתרו מגיע עם אשת משה ועם שני בניו של משה. מטרת היא חידוש התא המשפחתי של משה. העובדה כי הסיפור נגמר בכך שמשה משלח את יתרו לדרכו, מעידה על כך שיתרו לא משיג את מטרתו, ולא מצליח להחזיר את ציפורה אישתו של משה, אל משה.
הגמרא[5] רואה בהחלטתו של משה החלטה אמיצה אשר מתעמתת עם דין תורה. על פי דיני התורה אדם מחויב לחיות עם אישה עד שנולדים לו בן ובת. אולם משה מחליט לפרוש מאשתו למרות שלא זכה לקיים את מצוות פריה ורביה. אך למרות זאת, הגמרא אומרת שהקב"ה מקבל את החלטתו של משה.
משה לומד מכך שהקב"ה דורש מעם ישראל לפרוש מנשותיהם לקראת מעמד הר סיני שכאשר מדברים עם הקב"ה יש צורך במידה של נקיות המחשבה אשר אדם נשוי לא יכול להגיע אליה. מתוך הבנה כי יש בו צורך כמתווך התמידי של עם ישראל, הוא מחליט לפרוש מאשתו לצמיתות, ובכך יהיה ביכולתו לקבל את דבר ה' בלא הפסקה. החיבור של משה למציאות והבנתו שלו גורמים לכך שהוא מפרש את דיני התורה באופן אחר. עם זאת ההחלטה המנומקת מתקבלת על ידי ה'.
באופן דומה, משה מחליט לשנות את התאריך של מעמד הר סיני. ה' מצווה את משה לתת לעם להתכונן היום ומחר לקבלת התורה שתתרחש עוד יומיים. אך משה אומר לעם שהמעמד יתרחש בעוד שלושה ימים. הסיבה לשינוי הזה היא שטהרת נשים לוקחת שלושה ימים. משה מבין שאם ינתנו רק יומיים להכנה למעמד הנשים לא יוכלו לקחת בו חלק ולכן משנה את התאריך שה' אמר לו למעמד הר סיני. ואכן המעמד מתרחש בתאריך המיועד על פי משה.
הגמרא שמביאה קטע זה שואלת שאלה חשובה מאוד. שאלת הגמרא היא איך משה דורש זאת מדבריו של הקב"ה. שאלה זאת תמוהה כיוון שהגמרא היא זאת שאומרת שמשה עושה את הדבר הזה מדעתו שלו, ולא כי ככה הקב"ה ציווה אותו. מכאן צריך להבין, שגם כאשר מחדשים, לא ניתן לעשות זאת בניתוק מהרצון ה-לוהי. אם יש סתירה בין מה שנראה נכון לבין מה שהתורה מצווה אותנו עליו, מוטל עלינו לבדוק שוב שהבנו נכון את שני הצדדים.
רבי יהושע בן לוי אומר שהתורה ניתנה באמצעות קולות, ובכך הוא משנה את האופן בו צריך לתפוס את התורה. התורה איננה סט חוקים תלושים מהמציאות. התורה היא דווקא הדרך הטבעית והנכונה להיענות לקולות הבוקעים מהמציאות.
על פי זה ניתן להסביר דבר נוסף שנאמר על ידי רבי יהושע בן לוי. הוא לא רק אומר שהתורה ניתנה בחמישה קולות, אלא גם מספר מה קורה כשמשה עולה למרום לקבל את התורה[6]. תיאורו נסוב סביב ויכוח בין משה למלאכים בנוגע לשאלה האם התורה צריכה להישאר אצל המלאכים או לרדת לבני האדם. טענתו של משה היא שהמלאכים לא יכולים לקיים את מצוות התורה כי המצוות קשורות בעולם והמלאכים לא נמצאים בעולם.
לכאורה, לפי איך שרבי יהושע בן לוי מציג את טענתו של משה, לא ברור למה מלכתחילה המלאכים רוצים בה. הם לא יכולים לקיים את דרכי ההנהגה הכתובות בתורה. צריך לומר שוודאי שהמלאכים לא רוצים לקיים את התורה כל רצונם הוא ללמוד את התורה. טענתו של משה היא שהמלאכים אף פעם לא יצליחו להבין את התורה, כי כדי להבין את התורה צריך להיות אנושי, קשור למציאות ולעולם.
על פי זה ננסה להבין נקודה נוספת. לאחר מעמד הר סיני מופיעים מספר ציווים. בין הציווים הללו מופיע האיסור לסתת אבנים המיועדות למזבח על ידי ברזל. הדרך בה התורה בוחרת לנסח את הניסוח הזה היא על ידי תנאי. אם האדם בוחר להקים מזבח, אסור לו לסתת את האבנים.
רש"י[7] מביא את טענתו של רבי ישמעאל לפיו בפסוק זה יש ציווי נוסף על הקמת מזבח. למרות הניסוח של התורה את הקמת המזבח כדבר שהאדם בוחר לעשות, לאדם אין בחירה בנושא זה והוא מצווה להקים מזבח. ציווי זה הוא חלק משלושה ציווים המנוסחים בלשון ברירה. הציווים הנוספים הם הציווי להלוות, והציווי להקריב את קורבן העומר.
המהר"ל[8] שואל על דברי ישמעאל. אם אכן התורה מתכוונת לצוות את האדם מלכתחילה על הפעולות הללו, מדוע יש לרשום את הציווי עליהן בלשון המורה על ברירה שיש לאדם. הניסוח של התורה גורם לאדם לחשוב כי הוא יכול לבחור אם להלוות לחברו או לא, רק שידע שבמידה ויבחר להלוות יש לכך חוקים. אם כן, אי מתיישב הניסוח המקורי של התורה עם דרשתו של רבי ישמעאל?
תשובתו של המהר"ל היא ששלושת המקרים הללו מהווים מקרים מיוחדים בהם לא ניתן לבצע את הציווי כדבר שנגזר מלמעלה. כדי לבנות מזבח יש צורך ברצון להקריב קורבן לקב"ה ובכך להתקרב אליו. באופן דומה, כאשר אדם מלווה לחברו הוא צריך לרצות לעשות זאת כי הוא מרגיש ביגון של השני ובמחסור שלו, ולא לעשות זאת כמי שצווה על כך.
דברים אלו של המהר"ל מחדדים את הנקודה לפיה התורה ניתנה באמצעות קולות. נתינת התורה על ידי קולות העולים מהמציאות לא רק מתווה דרך אפשרית לפרשנות התורה כפי שראינו שמשה עושה. גם לאחר שהתורה ניתנה, ונראה כי יש דרך ברורה בה האדם צריך ללכת, העובדה כי התורה ניתנה באופן שמחובר למציאות משנה את החוקים.
האדם חייב לנסות ולשמוע את הקולות העולים מהמציאות ולנסות לעזור. זהו סיפורו של יתרו ששומע את זעקת ביתו שנשארה עגונה בביתה. כאשר הוא רואה את ההזדמנות להחזיר את ביתו אל הבית שבנתה הוא נענה לאתגר. למחרת כשהוא רואה את משה מתנהל בצורה שאינו נכונה הוא מעיר לו ומציע לו דרך חדשה.
אם נחזור לדברי הראב"ע, יתרו לא רק מהווה את האנטיתזה של עמלק, הוא גם מראה כיצד אדם צריך להתנהג. עמלק שומעים על מצב עם ישראל ומחליטים לתקוף את החלשים. יתרו שומע על מצב עם ישראל ומחליט לעזור לחלשים. זאת בלי שהוא מצווה על כך, פשוט כי הוא שומע את הזעקה.
רבי יהושע בן לוי מצביע על קול נוסף[9]. הוא אומר שבכל יום ישנו קול שיוצא מהר סיני ודורש את כבודה של התורה. על פי הדרך בה הלכנו עד כה בשיטתו ניתן להבין כי כוונתו היא שהמציאות עצמה זועקת ואומרת שהאדם צריך ללמוד את התורה. כל מה שהוא צריך לעשות זה רק להטות את האוזן, ולשמוע את הקול.
[1] גישה פרשנית זאת מופיעה כבר בדברי חז"ל כמו הגמרא במסכת זבחים דף קטז. בין החולקים מוזכר גם רבי יהושע בן לוי, אשר בשיטתו נעסוק בהרחבה בשיעור זה.
[2] דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בפרשיית פסח שני. ספר במדבר פותח בחודש השני בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, ובפרק ט התורה חוזרת לספר על אמצע החודש הראשון באותה שנה. מקרה זה מחייב את הפרשנים להשתמש בכלל לפיו התורה לא חייבת להיות מסודרת כרונולוגית, או בלשון חז"ל, "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
[3] אבן עזרא ספר שמות פרק יח פסוק א ד"ה וישמע יתרו.
[4] גמרא מסכת ברכות דף ו:
[5] מסכת יבמות דף סב.
[6] גמרא מסכת שבת דף פח:
[7] רש"י ספר שמות פרק כ פסוק כב ד"ה ואם מזבח אבנים
[8] גור אריה ספר שמות פרק כ פסוק כב ד"ה ובלשון כאשר הם משמשים
[9] משנה מסכת אבות פרק ו משנה ב
