רקע

בסוגיה זאת נעסוק בשאלה האם שליח ועבד יכולים לשמש בעלים ולפטור את השואל במידה והם נשאלים יחד עם הבהמה. גם בסוגיה זאת נגלוש מעט להגדרת שליחות ויחס שבין העבד לאדון, אבל הנושא המרכזי הוא הצורך הדווקאי בבעלים על מנת לפטור את השואל.

מקורות

א. בבא מציעא צו. "שאל מהאישה… מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא"

ב. ראב"ד שטמ"ק בבא מציעא צח: ד"ה והתלמיד הצרפתי "אבל אמר לשלוחו… עצמו נשאל לו"

ג.  תוספות בבא מציעא צו. ד"ה שליח

ד. רש"י בבא מציעא צו. ד"ה עבד דלאו בר מצוה לא

     רמב"ן בבא מציעא צו. ד"ה ויש לפרש

ה. רי"ף בבא מציעא נה. "אמר ליה רבינא… אינן מופרים"

     ר"ן בבא מציעא צו. ד"ה שליח פלוגתא

רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ה

טור חושן משפט סימן שמו "האומר לשלוחו… למיהוי שאלה בבעלים"

הסבר הסוגיה

אמר ליה רבינא לרב אשי: האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי, מהו? בעליו ממש בעינא – וליכא, או דלמא: שלוחו של אדם כמותו, ואיכא?

[בבא מציעא צו.]

רבינא חוקר האם פטור שאלה בבעלים חל כאשר אדם אחר מטעם הבעלים נשאל יחד עם הפרה. הגמרא תולה את הספק ביחס בין שני יסודות. היסוד האחד הוא שפטור שאלה בבעלים מחייב את נוכחותם של הבעלים. ולכן הפטור אינו חל אם הבעלים אינו נמצא שם. היסוד השני הוא הכלל שמתייחסים לשליח כמו אל המשלח. כיוון שהיסודות אינם סותרים צריך לברר על איזה מהם שמים את המשקל.

היה ניתן לומר שעיקר הספק הוא בדיני שאלה בבעלים. האם ניתן להרחיב את הפטור גם למצב בו מי שנשאל איננו הבעלים? ההיגיון מאחורי ההרחבה הזאת יכול להתבסס על כך שהשאלת החפץ כלולה בהשאלת השליח, ולכן התנאים של ההשאלות זהים. אפשר להקצין ולומר שבהקצאת השליח למשימת ההשאלה הבעלים משעבד לכך גם את חפציו. ובאופן מתון מסתבר שעצם הבקשה של הבעלים מאדם להישאל עם פרתו היא בקשה מהשליח לשמור על הפרה, כך שהאחריות מוטלת עליו ולא על השואל.

לחלופין, הראב"ד מבין שהספק הוא בדיני שליחות. הנחת היסוד היא שכדי להחיל פטור שאלה בבעלים הבעלים חייב להישאל, ועדיין צריך לשאול האם השליח יכול למלא את המשבצת של הבעלים ולפטור את השואל מלשלם.

רב אחא בנו של רב אויא מקשר בין הספק הזה למחלוקת תנאים בעשיית שליח שיפר נדרים במקום הבעל. בהשקפה ראשונית ההשוואה בין הדינים מסתברת יותר אם הספק נסוב סביב דין בשליח, שכן רבי יאשיה ורבי יונתן לא נחלקו לגבי פטור שאלה בבעלים.

את המחלוקת עצמה אפשר להסביר גם כמחלוקת בדיני שליחות – האם השליח יכול להחליף את הבעלים ולהפר את נדרי האישה? אמנם המחלוקת יכולה להתפרש גם כמחלוקת פנימית בדיני הפרת נדרים בשאלה האם היכולת להפר את נדרי האישה נתונה דווקא לבעלים או שאדם שהוא לא הבעלים יכול להפר את הנדרים של האישה[1]? היתכנותה של פרשנות נוספת למחלוקת מעלה את האפשרות שהקישור שעושה רב אחא הוא לא בדיני שליח אלא בדרכי דרשה.

התוספות נדרש להסביר את השוואה בין הספק למחלוקת. האפשרות הראשונה שהוא מעלה, היא ששניהם נסובים סביב דיני שליח. רבי יאשיה לא מקבל את העיקרון של שליח, ורבי יונתן חולק עליו. אולם התוספות לא מוכן לקבל שיהיה מי שיחלוק על דין שליח ולכן מציע עוד שתי אפשרויות נוספות.

האפשרות השניה היא שהדימיון בין הדינים מבוסס על הדרך בה הם כתובים בתורה. בפרשיית הפרת נדרים האיש מוזכר פעמיים, וכך גם הבעלים בפרשיית שואל. רבי יאשיה מבין שהחזרה הזאת מלמדת על כך שהדינים אינם נוהגים בשליח. האפשרות השלישית היא שהתורה נתנה דווקא את הכוח לבעל ולאיש אבל לא לשליח[2].

רב עיליש מביא ספק נוסף לגבי עבד. לכאורה, הספק של עבד תלוי בדין של שליח. אם שליח יכול להחשב בעלים אז ודאי שעבד יכול להחשב. אולם רב עיליש מסביר שהספקות לא תלויים אחד בשני. אם אומרים שכאשר שליח נשאל יחד עם הפרה חל דין בעלים צריך להסתפק על עבד שהוא לא בר מצוה.

רש"י מסביר שעבד הוא לא בר מצווה הכוונה העבד אינו כלול במצוות. חוסר ההכללה שלו במצוות השאלה נובעת מכך שאין לו רכוש, כך שהוא לא יכול להיות משאיל כי אין לו מה להשאיל והוא לא יכול להיות שואל כי הפריט המושאל יהיה של אדוניו. עקב כך שהעבד לא נמצא במצוות השאלה גורמת לכך שלא ניתן למנות אותו שליח. כלומר, לפי רש"י רב עיליש שואל אם שליח יכול להחשב בעלים, האם גם עבד יכול להתמנות לשליח של הבעלים לעניין הזה, כשהצד לומר שלא הוא שעבד איננו יכול להיות שואל או משאיל, והוא לא שייך באותה המצווה.

הראשונים לא מקבלים את הפירוש הזה של רש"י עקב כמה ראיות נגדו ואומרים שעבד יכול להיות שליח. על כן, הרמב"ן מציע פירוש חלופי להסביר מודע היותו של העבד לא בר מצוה גורעת את יכולתו להיות בעלים. הנקודה המרכזית בדבריו היא שהעבד לא נחשב בעלים רק לעניין פטור בעליו עמו כיוון שהוא לא דומה לבעלים בכך שהוא פטור מחלק מהמצוות[3]. הרמב"ן אפילו מחדש על פי זה שעבד של אדם אחר יכול להחשב בעלים מדין שליח.

יוצא מהרמב"ן ששיטת מי שמאפשר לשליח להיות בעלים נובעת מכך שהשליח נחשב כמו הבעלים, אבל אדם אחר שאינו בתורת שליח לא מחיל את פטור בעליו עמו. ניתן להסביר את הטענה שכדי שאדם ייחשב לבעלים הוא צריך להיות באותה רמת חיוב מצוות כעניין למערכת שיקולים זהה. כשהעבד מושאל יחד עם הפרה בתורת עבד הוא לא תחת השגחת אדונו ולא שומר עליה בשבילו. במידה והאדון לקח עבד של אדם אחר, הוא גילה דעתו שהוא סומך עליו עם המשימה הזאת כמו שליח, ולכן אז חל פטור שאלה בבעלים.

הסבר זה, ככל הנראה, עומד גם בבסיס דבריו של רש"י. אדם שאין לו רכוש אינו יכול להיות שליח נאמן של הבעלים כיוון שהוא לא מבין את הערך של להיות בעל רכוש, וכיצד יש להתייחס אליו. אם כך, רש"י אינו חולק על הרמב"ן וסובר שעבד אינו יכול להיות שלי, אלא רק אומר שעבדו של האדם אינו יכול לספק נציגות טובה של הבעלים.

רב עיליש ממשיך ואומר שאפילו אם השליח לא נחשב כבעלים העבד יכול להחשב לפי הכלל ש"יד עבד כיד רבו", כלומר, העבד הוא חלק מהישות הקניינית של האדון, כך שגם אם שליח לא נחשב בעלים כי צריך את הבעלים דווקא, ושליח לא יכול למלא את הצורך הזה, ניתן להסתפק האם החשבתו של העבד כבעלים נוגעת לעניין זה[4].

רבא פושט את ספקו של רב עיליש ואומר שהעבד שנשלח הוא כמו הבעלים[5] כך שהשואל ששאל את שניהם יהיה פטור. הרי"ף מוכיח מכך שנימוקו של רבא הוא "יד עבד כיד רבו", שרבא סבור שהספק הניח ששליח לא נחשב בעלים. אולם הראשונים[6] דוחים את הראיה הזאת ואומרים שרבא השיב כך רק כיוון שזה צד הספק שרב עיליש הציג להחשבת העבד כבעלים.

הראשונים מביאים בשם רבינו חננאל שפוסק גם הוא כרבי יאשיה ששליח לא נחשב בעלים לעניין הפטור כיוון שהפסוקים נוטים יותר לשיטתו. הם לא מקבלים את דבריו כיוון שהגמרא לא אמרה זאת, ואין לנו להכריע מעצמנו. גם הרמב"ם פסק כמו רבנו חננאל והרי"ף אבל הוא לא הסביר מה הניע אותו לכך. הרמ"ה לעומתם מבין ששלוחו של אדם כמותו גם לעניין פטור שאלה בבעלים.

הרמב"ן לא מקבל את כל הפסיקות הללו. לטענתו הגמרא נשארת בספק ולכן יש לפסוק כך להלכה. יוצא שהשליח לא יכול להפר את הנדר של האישה כיוון שספק דאורייתא לחומרא. כאשר השליח נשאל יחד עם הפרה יש כאן ספק פטור בעליו עמו והשואל פטור מספק במידה ואין ביכולתו להחזיר את ההשאלה.

סיכום

רבינא מסתפק בשאלה האם שואל ששאל פרה ביחד עם שולחו של הבעלים נפטר מדין בעליו עמו. על מנת לומר שהשואל חייב צריך להניח שתי הנחות. דווקא הבעלים חייב להיות זה שנשאל, והשליח לא יכול להחליף את הבעלים לעניין זה. רב אחא בנו של רב אויא תולה את הספק במחלוקת התנאים בשאלה האם שליח יכול להפר בשם הבעל נדרים של האישה. הקישור יכול להיות לנבוע הן מיכולתו של השליח להחליף את הבעלים, והן מדרכי הדרשה של הפסוקים.

רב עיליש אומר שגם אם שליח שנשאל יחד עם הפרה פוטר את השואל מדין "בעליו עמו" ניתן להבין שעבד לא יוכל להחשב כבעלים עקב כך שהוא לא מחויב במצוות. הרמב"ן מסביר את האפשרות הזאת בכך שהשליח הוא זה שיכול להחליף את הבעלים, אבל עבדו של האדם שאינו מחויב במצוות לא יכול להחשב בעלים לעניין בעליו עמו.

הרי"ף פוסק כמו רבי יאשיה שהשליח לא יכול להחליף את הבעלים לעניין דין בעליו עמו, ולעניין נדרים. הוא מבסס זאת על כך שרבא פשט את ספקו של רב עיליש על פי הצד שהניח ששלי איננו בעלים. רבנו חננאל גם פוסק ככה עקב התאמת הפסוקים לשיטתו של רבי יאשיה. הרמב"ן משאיר את הספק בעינו. הרמ"ה פוסק כשיטת רבי יונתן ששליח שנשאל פוטר את השואל מאונסי הפרה.


[1] הצד לפיו לא רק הבעל יכול להפר את הנדר נובע מכך שהפרת הנדר היא פעולה שהבעל יכול לעשות. כמו שהבעל יכול לגרש את אשתו כך הוא יכול להפר את נדריה. אם כך אין הכרח שדווקא הבעל יעשה את הפעולה כל עוד היא לרצונו. לעומת זאת ניתן להבין שהפרת הנדר היא לא פעולה שהבעל מבצע אלא כוח שהתורה נתנה לו. התורה הבינה שנדרי האישה משפיעים על חיי בעלה, ועל כן הרשתה לבעל לבטל אותם. הזכות הזאת היא זכות בלעדית לבעל ואדם אחר לא יכול לעשות אותה.

[2] ניתן לומר שההבדל בין האפשרויות הוא בשאלה על מה חולק רבי יונתן. לפי האפשרות הראשונה רבי יאשיה לא מסתפק בכך שיהיה כתוב בעלים פעם אחת, ומסתבר לומר שאם היה כתוב בעלים פעם אחת הוא היה לומד שצריך את הבעלים דווקא. אם כן החזרה על המילה בעלים ממעטת שליח. רבי יונתן מקבל את הלימוד שהבעלים דווקא צריך להיות זה ששאול, אבל כופר בטענה ששליח לא יכול למלא את התפקיד הזה. לפי האפשרות השניה אפשר להציע שרבי יאשיה לומד מהמילה בעלים שהבעלים דווקא צריך להיות זה ששאול ולא שליח. רבי יונתן חולק על הדרשה הזאת ואומר שאין הכרח לכך שדווקא הבעלים ישאלו, וגם נציג מטעמם יכול להחיל את הפטור.

[3] לפי זה צריך להסתפק בעבד שנשלח על ידי אישה.

[4] ישנה מחלוקת בין הראשונים בהפעלת הכלל הזה לעניין פטור שאלה בבעלים. התוספות (צט. ד"ה באומר הכישה) שואל מדוע במקרה בו שולחים את הפרה להישאל בהשגחתו של העבד (ועיין לעיל בסוגיה ג: מעשה הקניין של השואל שם דנו בתחילת ההשאלה בדרך זו בהרחבה) אין פטור שאלה בבעלים. הוא מתרץ ואומר שמפעילים את הכלל שיד עבד כיד רבו רק כאשר המשאיל היה אמור לעשות את המלאכה, והעבד נכנס תחתיו. תלמיד הרשב"א (צט. ד"ה היתה חצירו) חולק עליו ומבין שהעבד הוא כמו האדון, ולכן בכל מקרה בו העבד מושאל גם כאשר איננו מחליף את האדון השואל פטור. התירוץ שהוא מציע לשאלת התוספות הוא שמטרת העבד היא למנוע מהבהמה להיאבד כאשר היא עוד לא ברשותו של שואל, כלומר, המלאכה שהעבד מבצע איננה לטובת השואל אלא לטובת הבעלים.

[5] לכאורה מכאן היה ניתן לומר שהעבד יכול גם להפר נדרים כמו הבעלים. אולם, עיין רבי עקיבע איגר (צו. ד"ה אעתיק לך מה דכתבתי) שכותב שיד עבד כיד רבו רק לענייני ממונות.

[6] לכאורה המקור לכך הוא בראב"ד (הובא בנימוקי יוסף נה. ד"ה דברי רבי יאשיה).

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *