רקע
בסוגיה זאת נעסוק בפטורו של בעל הבור במידה ונופל אליו שור פיקח. הדיון שלנו יסוב סביב טעם הפטור. בנוסף נשתמש בהלכה הזאת כצוהר להתכלות כללית על היחס שלנו לדעתם של בעלי חיים בכל המסכת.
מקורות
א. בבא קמא נד.-: "נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב… ומהלך ביום פטור"
ב. בעל המאור בבא קמא כג. "ואם תשאל היכי סליק אדעתין למימר מגו…"
מלחמת בבא קמא ה' כג. "ומה שכתב בעל המאור ואם תשאל…"
תוספות בבא קמא נג. ד"ה ובעל הבור מחצה
[רש"י בבא קמא נג. ד"ה רבי נתן]
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה טז
ג. בבא קמא מז: "אמר רב לא שנו… לא שנא"
תוספות בבא קמא ד"ה הוה לה שלא תאכל
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ג
ד. בבא קמא כז. "ואמר רבה הניח… שורו כממונו"
רש"י בבא קמא כז. ד"ה עבדו
תוספות בבא קמא כז. ד"ה הניח גחלת
נימוקי יוסף בבא קמא יב. ד"ה עבדו כגופו דמי
ה. בבא קמא פרק ו משנה ה
רש"י בבא קמא כב: ד"ה עבד כפות
רש"י בבא קמא סא: ד"ה היה גדי כפות
תוספות בבא קמא כב: ד"ה והיה גדי כפות לו
הסבר הסוגיה
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן – חייב;
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן – חייב;
[בבא קמא נב.]
המשנה אומרת שאם נפל לבור שור חרש שוטה או קטן בעלי הבור חייב לשלם. הגמרא מנסה לברר מי הוא החרש שוטה והקטן בסיפור. האפשרות הראשונה אותה הגמרא בודקת היא שהחרש שוטה והקטן הם הבעלים של השור הניזק. כלומר החיוב הוא לפי הבעלים. חרש שוטה וקטן לא יכולים לשמור על הבהמות שלהם שלא יפלו ולכן בעל הבור חייב בנזק. הגמרא לא מקבלת את האפשרות הזאת כיוון שיוצא ממנה שבעל הבור לא חייב אם נפל לתוך הבור שור של פיקח, ואנחנו לא מכירים פטור כזה.
רבי יוחנן אומר את האפשרות השנייה והיא שהשור עצמו הוא שור חרש שוטה או קטן. הגמרא שואלת גם כלפי רבי יוחנן את אותה השאלה, האם ניתן להסיק מהמשנה שמחייבת רק על שור חרש שוטה וקטן, ששור פיקח פטור.
רבי ירמיה אומר שהמשנה לא באה למעט שור פיקח, אלא לומר שחייבים גם על שור חרש שוטה וקטן למרות שהיה ניתן לחשוב שהפגם שבו הוא שגרם. לפי האפשרות הזאת שחרשות השור הייתה יכולה לפטור ולכן בעל הבור פטור ניתן להבין שבור הוא תקלה שצריך ליפול בה בהיסח הדעת, אבל אם נופלים בה מתוך חרשות שוטות או קטנות יש סברת פטור.
הגמרא דוחה גם את דברי רבי ירמיה כי הוא אינו מתיישב עם ברייתא. רבא מציע את האפשרות האחרונה והיא ששור שהוא חרש שוטה וקטן שנפל לבור מחייב את בעל הבור לשלם לעומת שור שהוא פיקח שלא מחייב את בעל הבור בתשלומים. את הפטור של שור פיקח שנופל לבור רבא מנמק שעל השור הפיקח להסתכל למקום הליכתו. הגמרא מביאה ברייתא כדי לחזק את דברי רבא שמוסיפה דין לפיו דין של פיקח בלילה הוא כשל חרש שוטה וקטן, כלומר, גם שור פיקח שלא אמור להסתכל למקום הליכתו מחייב את בעל הבור אליו הוא נופל.
יוצא שעולות מהסוגיה שלוש תפיסות עקרוניות לבור. התפיסה הראשונה אומרת שבור הוא תקלה רק למי שלא יכול לשמור על הממון שלו ברשות הרבים. התפיסה השנייה היא שבור היא תקלה שנופלים אליה בהיסח הדעת ויש חידוש שגם כאשר נופלים אליה מצד פגם שכלי חייבים. תפיסה שלישית שאומרת שלא חייבים בבור במקרה שהנופל היה צריך לראות את הבור.
הראשונים נחלקו בטעם הפטור של שור פיקח. בעל המאור מנסח את הפטור מצד זה שהשור הפיקח צריך להסתכל לאן הוא הולך, וכיוון שהוא לא עשה זאת הוא הזיק את עצמו. כיוון שהשור הוא שגרם לעצמו את הנזק, לא ניתן לבוא לבעל הבור בתלונות על נזקי הבור. הראיה שבעל המאור מביא לסברתו היא משור שאוכל ובכך מזיק לעצמו, שם רב פוטר את בעל הפירות מצד זה שהבהמה הייתה אמורה לדעת ולא לאכול.
הרמב"ן לא מוכן לקבל את דברי בעל המאור וטענתו היא שלשור אין דעת כדי שנוכל להחשיב אותו כמי שמזיק את עצמו. ההנחה שעליה מבוססת טענת הרמב"ן היא שכדי שנחיל על הניזק שם מזיק הוא צריך להיות בר דעת. הסברה של ההנחה הזאת יכולה להיות תפיסה שהניזק איננו נפטר מחוסר אשמה שלו, אלא שהניזק אשם, אמנם אשמתו של המזיק פחותה מאשמתו של הניזק. הניזק הוא החייב במקרים הללו. תפיסה זאת יכולה להחיל סברה שכדי שהבהמה תוכל לחייב את בעליה היא צריכה להיות בת דעת.
לכן הרמב"ן מציע שהפטור נובע מזה שבעל הבור טוען שלא היה לו לעלות על דעתו ששור פיקח יפול בבור שלו. הסברה שעומדת מאחורי הפטור היא שהתקלה שהאדם עשה היא תקלה לא מתוחכמת שלא אמורה להכשיל את מי שמסתכל בדרך, ולכן הוא לא הזיק את השור הפיקח.
התוספות לוקח את סברת הרמב"ן צעד קדימה ואומר ששור פיקח מופקע לגמרי מנזקי בור, ולכן גם אם שור אחר דחף אותו לשם בעל הבור לא יתחלק עם בעל השור, כמו שהיה קורה בשור חרש שוטה וקטן. הוא מסביר שנפילת השור הפיקח לבור היא אונס, ולכן אם בעל הבור יהיה חייב בשור פיקח יצא שהמצב של שור פיקח הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס[1]. התוספות מרגיש בדוחק ולכן מעמיד ששוורים פיקחים מתרחקים הרבה מבור כדי שלא יפלו כך שאם ינגחו בהם הם גם לא אמורים ליפול כדי שגם במצב בו שור פיקח נדחף לבור בעליו לא יתחייב.
שיטת הרמב"ם בסוגיה היא ייחודית. הרמב"ם פוסק את ההלכה ששור פיקח שנפל לבור לא מחייב את בעלי הבור יחד עם ההלכה שבעל הבור לא חייב במידה ואדם נופל לשם. כמו כן הוא אומר שבעל הבור פטור בשניהם רק על המיתה וחייב על הנזקים. הראב"ד משיג עליו ואומר שכמו שבהמה פיקחת לא אמורה ליפול ולהינזק כך היא לא אמורה ליפול לבור ולמות.
את ההשוואה ברמב"ם ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא ששור פיקח מופקע כמו אדם מנזקי בור מצד גזירת הכתוב "שור ולא אדם" או שור חרש שוטה וקטן ולא פיקח על כל גווניו. לכן כמו שגזירת הכתוב פוטרת רק ממיתת האדם ולא מנזקים, כך גם שור פיקח פטור מנזקים ולא ממיתה. אם מבינים כך הראב"ד יחלוק ויאמר שבאדם יש חילוק מהותי בין חיים ומוות בניגוד לשור.
הדרך השנייה בה הלך המגיד משנה היא לומר שיש ברמב"ם קל וחומר. אם אדם שאמור לשים לב לבור בכל זאת מחייב את בעל הבור בנזקיו אם נפגע, אז ודאי ששור פיקח לא אמור לשים לב, או לפחות שאין בכך כדי לפטור את בעל הבור. כנגד דבריו ישיב הראב"ד שרק כלפי האדם שהוא בעל מחשבות יש חיוב בנזקים מצד סברת בני אדם לא מסתכלים בדרכים בניגוד לבהמה שהיא לא חושבת.
המחלוקת בין בעל המאור לרמב"ן בשאלה האם שור פיקח יכול לחייב את עצמו היא מחלוקת גדולה שיש בראשונים בעוד שלושה מקומות לאורך המסכת:
הראיה שבעל המאור מביא לכך ששור מזיק את עצמו היא ממקרה בתחילת הפרק (מז:). המשנה אומרת שאם אדם הכניס את פירותיו לחצר בלא רשות והשור של בעל החצר ניזוק הוא יהיה חייב. רב מגביל את הדין למצב בו הפירות גרמו להחלקת השור, אבל אם השור אכל אותם וניזוק בעל הפירות יהיה פטור מצד סברת היה לה שלא תאכל. התוספות שולל אפשרות לומר שהפטור הוא מצד אונס, ומסביר כמו בעל המאור שהחיוב נובע מזה שהבהמה הזיקה את עצמה. הראיה שהוא מביא לדבריו היא ששומר חינם חייב אם הבהמה אוכלת כך שלא ניתן להגדיר את האכילה כאונס, כי שומר חינם פטור באונס. הרא"ש חולק ופוטר מצד אונס ואומר שהאונס הוא על בעל הפירות אבל השומר לא אנוס כיוון שהוא נמצא שם וצריך לגרום לבהמה להפסיק לאכול.
מקום נוסף הוא בשור שהניחו גחלת על ליבו. כאשר מניחים גחלת על ליבו של אדם והאדם מת המניח פטור כיוון שהיה לו לסלק את הגחלת. רבה מסתפק בשאלה האם הפטור חל גם בעבד ובשור. מסקנתו של רבה היא שעל עבד פטור ועל שור חייב. יש מחלוקת ראשונים כיצד לפרש את הסוגיה. לפי רש"י והנימוקי יוסף[2] הסוגיה עוסקת בשאלה האם במצב בו הניזק יכול להזיז את הגחלת המזיק חייב, ומסקנת הסוגיה שעל העבד פטור ועל השור חייב. צריך להסביר שכיוון שהשור לא בר דעת הוא לא יכול להזיק את עצמו, לעומת זאת בעבד היה ניתן לחשוב שהדעת שלו להזיז את הגחלת גורמת לכך שמלכתחילה המזיק לא עשה את הנזק. התוספות והרא"ש דוחים את הראיה ואומרים שמדובר במצב בו העבד והשור כפותים והיא בשאלה האם האדון חושב להזיז את הגחלת[3].
מקום אחרון הוא במשנה המדברת בשורף את הגדיש כשיש לידו עבד וגדי. אם העבד כפות לגדיש המדליק נפטר בגלל ההריגה, אבל אם העבד אינו כפות המדליק לא נחשב כרוצח כיוון שלעבד היה לברוח. שיטת רש"י היא שלגבי הגדי סברת היה לו לברוח איננה חלה כי אין בו דעת. צריך לומר שהוא סובר שהגדי לא יכול להזיק את עצמו כי אין לו דעת. לעומת זאת הרשב"ם חולק עליו ואומר שגם על הגדי פטור כי הוא היה יכול לברוח[4].
סיכום
המשנה אומרת שבעל הבור חייב בשור חרש שוטה וקטן. רבא מסביר את המשנה ואומר שהכוונה היא לומר ששור שאמור לראות את הבור לא מחייב את בעל הבור לשלם על הנפילה שלו. בראשונים יש שלוש שיטות להסבר הפטור: בעל המאור שאומר שהפטור נובע מכך שהניזק הזיק את עצמו. הרמב"ן שחולק ואומר שהבור לא מזיק שוורים פיקחים והתוספות שאומר שזה אונס. ושיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם שנראה ממנו שהוא מכניס שור פיקח לפטור אדם. הרמב"ם גם מחדש שהפטור הוא רק ממיתה ולא מנזקים.
מחלוקת בעל המאור והרמב"ן בשאלה האם בעל חיים יכול להזיק את עצמו מופיעה בעוד שלוש מקומות במסכת. לגבי השאלה האם בהמה שניזוקה מפירות של אחר מחייבת אותם לשלם. לגבי השאלה האם חייבים באש על נזקי בעל חיים שהיה יכול לברוח. וכיצד להסביר את החיוב של מי ששם גחלת על בעל חיים והוא נשאר במקום.
[1] רש"י חולק עליו ואומר שכיוון שסיבת הפטור לא חלה בעל הבור חייב לשלם על אף שהשור פיקח.
[2] וכן רבינו חננאל והרמב"ם.
[3] מחלוקת נוספת שיש בסוגיה היא בשאלה האם הדיון הוא על מות העבד או בנזקיו. רבי שמעון שקופ (בסימן לב) מסביר שיש קשר בין שתי המחלוקות וכיוון שמדובר במצב בו העבד כפות האדם וודאי חייב על ההריגה, ולכן הדיון הוא על פטור מהנזקים לאדון. לעומת זאת לפי רבינו חננאל והרמב"ם העבד לא כפות והדיון הוא על עבד שמת, ובשאלה האם העובדה שהעבד היה יכול להסיר את הגחלת מפקיעה את החיוב כלפי האדון.
[4] מחלוקת הראשונים נובעת מכך שהמשנה אומרת גדי כפות, ומשמע שאם הגדי לא היה כפות אלא סמוך היה פטור על הגדי. הרשב"ם אומר שהדבר נכון כיוון שלגדי היה לברוח, לעומת זאת רבינו תם מסביר כמו רש"י שחייבים גם על גדי שאינו כפות והסיבה שהמשנה אומרת גדי כפות היא כדי לומר שהוא לא בכלל טמון (זה גם ההקשר לשאר המשנה).