רקע
בסוגיה זאת נחקור את שומת שכרו של פועל דרך הדינים השונים במידה והפועלים נשכרו על ידי שליח, והוא שינה מהסכום אותו אמר המעסיק.
מקורות
א. בבא מציעא עה: – עו: מתחילת הפרק עד " להולכה לא הוינא"
ב. רא"ש בבא מציעא פרק ו סימן א עד "דאוזולי קמוזלי גביה"
ג. מהר"ם שיף בבא מציעא עו. ד"ה רש"י בד"ה וליחזי
ד. רמ"ך בבא מציעא שיטמ"ק עו: ד"ה ולענין פסק
רבינו ירוחם מישרים נתיב כט חלק א "שוכר אומנין… על העלוי"
ה. ריטב"א בבא מציעא עו. ד"ה לא צריכא
ו. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ג
הסבר הסוגיה
השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת
[בבא מציעא עה:]
המשנה אומרת שאם האומנים הטעו אחד את השני, אין להם טענה ממונית אחד על השני וכל מה שהם יכולים לעשות זה רק להתרעם אחד על השני. הגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר, ומבינה שפועל מטעמו של המעסיק מטעה את יתר הפועלים ומסכם איתם על שכר שונה מזה שהמעסיק הציע.
המקרה הראשון הוא מקרה בו שליחו של המעסיק מציע שכר נמוך יותר ממה שהמעסיק הרשה לו. הגמרא דוחה את האפשרות שהמקרה הזה הוא המדובר במשנה כיוון שאם הפועלים קיבלו עליהם את השכר הנמוך, מדוע שהם יתרעמו. במסקנה הגמרא מבינה שהם יכולים להתרעם מדין כללי לפיו אין למנוע דבר טוב ממי שיכול להשיג אותו.
ישנם שלושה אופנים בהם קבלתם של הפועלים יכולה להשפיע. האופן האחד בנוי על כך שעקב קבלתם הפועלים עושים מלאכה ששוויה היא רק כפי מה שביקש השליח. לכן ברור לגמרא שאין להם על מה להתרעם, שהרי הם קיבלו בדיוק כשכר הראוי להם. מסקנת הגמרא היא שהם יכולים לכעוס על השליח שגרם להם לפספס עוד חוזה. אופן זה מניח שאם הפועלים היו עושים יותר ממה שסוכם הם היו מקבלים תמורת עבודתם יותר.
האופן השני, אותו מציע הרא"ש הולך בכיוון דומה. הוא אומר שהפועלים מעריכים אחרת משאר העולם את ערך המלאכה. לכן, למרות שהפועלים עשו מלאכה ששוויה היא כשכר שהמעסיק הציע, הם עדיין יקבלו את השכר שעליו הם הסכימו עם השליח. בניגוד לאופן הראשון שראינו כאן קבלת הפועלים וההסכם שנעשה משנה בפועל שהרי אם הפועלים לא היו מסכמים כך הם היו מרוויחים יותר בעבור אותה העבודה, ולכן מחשבת הגמרא הראשונית שתהיה להם תרעומת מובנת יותר, ובקבלת הפועלים ישנו חידוש מסוים.
האופן השלישי מקצין את דברי הרא"ש. ניתן להציע שהחוזה איננו הערכת העבודה אלא כמה שהמעסיק מוכן לשלם לפועלים, ולכן גם אם בפועל מלאכת הפועלים הייתה שווה יותר המעסיק לא מתחייב לשלם על כך. בניגוד לשני האופנים הראשונים, מהם נראה באופן מובהק שהפועלים מקבלים את שכרם על העבודה שעשו, האופן השלישי מניח שחובת המעסיק לשלם לפועלים נובעת מההסכם שכרתו ביניהם.
עקב כך שהגמרא לא מצליחה להעמיד את המשנה במקרה בו השליח מציע פחות מהמעסיק, היא עוברת לדבר על המקרה ההפוך. על אף שהמעסיק היה מוכן לשלם רק שלוש, השליח הציע ארבע. הגמרא מפרקת את המקרה הזה לתת מקרים. הראשון, בו השליח משלם לפועלים מעצמו, אז השליח ישלם לפועלים כפי שסיכם איתם, ובעל הבית יחזיר לשליח כפי מה שהוא הציע, דהיינו שלוש.
במידה והמעסיק משלם לפועלים באופן ישיר, הגמרא פוסקת לפי שני קריטריונים. הקריטריון האחד הוא מנהג המדינה. אם מנהג המדינה לגבי העבודה קבוע, אז המעסיק ישלם לפועלים כפי מנהג המדינה. הקריטריון השני הוא שווי העבודה בפועל. אם ניכר ממלאכת הפועלים שהיא שווה ארבע אז המעסיק צריך לשלם להם כסכום הזה.
עולה מהגמרא שאם מנהג הפועלים באיזור להשיכר בארבע, או שהפועלים יכולים להוכיח שמלאכתם שווה ארבע, המעסיק צריך לשלם ארבע למרות שמלכתחילה היה מוכן לשלם רק שלוש, וצריך לברר מה מאפשר לפועלים לגבות את הסכום הזה.
אם המחייב הוא העבודה שנעשתה למעסיק מובן מדוע שישלם ארבע והקושיה בכלל לא מתחילה, שהרי בהנחה שמנהג המדינה מגדיר את שווי העבודה, בשני המקרים הללו הפועלים עשו למלאכה ששווה ארבע לטובת המעסיק וזה מחייב אותו לשלם ארבע.
אלא שאם התשלום הוא תוצאה של ההסכם שנכרת בין הצדדים הקושיה מתעצמת. המהר"ם שיף מעלה את הקושיה ומתרץ שכיוון שהשליח חרג מסמכותו הוא כמו אדם חיצוני והעסקה שלו לא נחשבת, ולכן מקרה זה דומה למקרה בו אדם נותן לפועלים לעבוד בשדה של אדם שלישי, אז כיוון שאין הסכם הולכים אחר האפשרויות האחרות לקביעת השכר.
על אף שבמקרה שלנו נראה שחייבים להסביר שהמחייב את המעסיק לשלם הוא עבודת הפועלים, עדיין ניתן למצוא הבדל דיני בין התפיסות השונות והוא בסדר הקדימויות. הגמרא מביאה את שתי האפשוריות כהעמדות שונות, וצריך לבדוק מה הדין כאשר יש תעריף איזורי מוגדר אבל מוכח שעבודת הפועלים לא שווה כך.
אם שכר הפועלים נובע מעבודתם, אזי אם שווי המלאכה ברור הולכים לפיו גם כנגד מנהג מדינה, וכך כותב הרמ"ך. רבינו ירוחם מפוסק הפוך ואומר שמטרת מנהג המדינה לברר את גובה ההסכם, ורק אם אין מנהג מדינה מוחלט משערים את גובה ההסכם לפי שווי המלאכה.
בנוסף, על פי אותו העיקרון, יהיה הבדל האם רוב אנשים נחשב מנהג מדינה. כלומר עבודה עליה שבעה אנשים משלמים ארבע ושלושה שלוש. הריטב"א כותב שבמקרה זה כיוון שאין הולכים בממון אחר הרוב, אין מנהג מדינה. דברי הריטב"א מבינים אם מטרת המנהג הוא בירור הסכום הנפוץ בהסכם, אולם לא מופרך לומר שלמרות שלא הולכים בממון אחר רוב, אם רוב האנשים משלמים סכום מסוים בעד משוה זה התעריף שלו, וכך גם נוקט הרמ"ך בסוגייתנו.
סיכום
במידה והמעסיק שוכר את הפועלים באמצעות שליח, והשליח מועל בשליחותו ומציע לפועלים סכום אחר ברוב המקרים הולכים אחר הסכום הנמוך מבין השניים. יוצאי הדופן שהגמרא מעלה הם מצב בו יש מנג מדינה שכור את הפועלים בתעריף הגובה או שמוכח שעבודת הפועלים באמת שווה כסכום הגבוה.
המהר"ם שיף מסביר שעקב שינויו של השליח העסקה מתבטלת ולכן סט הדינים הוא אחר. מדבריו נובע שההסכם הוא עיקרי במידה והשליח עומד בשליחותו. לעומת זאת מהרמ"ך נראה שהמעסיק משלם לפועלים עקב העבודה שהם עשו בשבילו.
בסוגיה שלנו ניתן למצוא שתי התבטאויות למעשה של החקירה הזאת. הראשונה היא מה הדין במקרה ש התנגשות התערי הוא גבוה אבל מנהג המדינה הוא נמוך וכן להפך. השניה היא כיצד מתייחסים לרוב. האם הוא עובד כמו רוב רגיל ולכן לא משפיע בדיני ממונו, או שמא כל מטרתו היא רק לאמוד את שווי במלאכה, ולכן גם בממונות ניתן להשתמש בו.