רקע
בסוגיה זאת נסכם את דיני התשלום של שור תם, בכך שנשווה את התפיסה העולה מפסוקי התורה, לתפיסות התנאים אותן ראינו במהלך הלימוד.
מקורות
א. שמות פרק כא פסוק לה
רש"י שם ד"ה ומכרו את השור
[רש"ש הירש שם ד"ה בכל הפסוק]
ב. לד.-: מהמשנה עד המשנה
רש"י לד: ד"ה ר"מ סבר, שלם ישלם
מאירי לד: ד"ה למדת שהתורה, ולעניין פירוש
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכות ח-י
לחם משנה על הלכה ח
הסבר הסוגיה
וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון
[שמות כא לה]
התורה אומרת שכאשר שור הורג שור אחר מוכרים את השור החי ומתחלקים בדמי השור החי והשור המת. בפרשייה זאת, בניגוד לפרשיות הנזקים האחרות, לא נזכרת חובת תשלומים. כאשר שור שלא ידוע כנגחן נוגח אין אחריות על הבעלים שלו לשלם כשאר דיני הנזקים. אך על אף היותו של בעלי השור הניזק לא אחראי לנזק, לפחות כמו בעלי השור המזיק, אם לא יותר, התורה מביאה מודל אחר לפיצוי הניזק. על פי המודל הזה לוקחים את כלל המשאבים שיש ומחלקים אותם בין כלל השותפים באירוע בצורה שווה.
מודל פיצויים זה אולי פותר חלק מהבעיות שיש בדיני חלוקת הנזק, אבל החלתו בצורה הפשוטה ביותר יכולה לגרום לעיוותים גדולים. מהצד האחד במידה ושור ששווה מאתיים יהרוג שור ששווה עשר, על פי פשטות דין תורה הניזק זוכה בחצי מהשור החי, כך שגם אם נבלת שורו לא שווה כלום, הוא מרוויח מכך שניזוק תשעים. מהצד השני במקרה ההפוך בו יש שור ששווה פחות מערך הנבלה שבשוק, משתלם לבעליו להזיק כיוון שהוא ירוויח חלק מדמי הנבלה.
על כן, חכמים הציגו מודל אחר לדיני שור תם. המזיק צריך לשלם מחצית מהנזק שעשה, מגוף השור הניזק. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו בדרך הדרשה של חכמים את פסוקי התורה. רבי מאיר מסביר שחכמים העמידו את פסוקי התורה בשני שוורים שווים, שהאחד הורג את השני ומחסר ממנו את כל שוויו כך שהמזיק והניזק מתחלקים רק בשור החי.
רבי יהודה טוען כנגדו שעל אף שהלכתית הוא אינו טועה, דרשתו מתייחסת רק לחצי הראשון של הפסוק שאומר שחוצים את השור החי, ומתעלמת מהחצי השני שאומר שגם את השור המת צריך לחלוק. על כן, רבי יהודה מעמיד את המקרה עליו התורה מדברת, במקרה בו השווי של השוורים שווה כמו שעושה רבי מאיר, אולם הוא מחסר את הנתון של שוויה הנבלה, כך שהפסוק עוסק גם במקרה בו הנבלה בעלת שווי. לדוגמא שור שווה מאתיים שהרג שור שווה מאתיים והנבילה שווה חמישים. הדין במקרה הזה הוא שהמזיק והניזק מקבלים כל אחד חצי מהשור החי דהיינו מאה, וחצי מדמי הנבילה כלומר עשרים וחמש, כך שכל אחד מהם מקבל לבסוף מאה עשרים וחמש.
הגמרא מביאה ברייתא שמציגה את הדעות בסדר הפוך. העולה מהצגת השיטות באופן השונה הוא שלא רק שרבי יהודה לא מקבל את רבי מאיר, אלא שגם רבי מאיר לא מוכן לקבל את פרשנותו של רבי יהודה לפסוקים. אלא שלא ברור מדוע רבי מאיר לא מקבל את רבי יהודה, הרי הדינים ביניהם זהים, והוא רק מפרש את החצי השני של הפסוק, באותה הצורה שרבי מאיר עצמו פירש את החצי הראשון של הפסוק.
הברייתא ממשיכה ומביאה את התייחסותו של רבי מאיר לטענתו של רבי יהודה. רבי מאיר עונה לרבי יהודה שמהחצי השני של הפסוק לומדים את דין חצי נזק. יוצא שלפי רבי מאיר מחציו הראשון של הפסוק "וחצו את השור החי" לומדים את הדין ששור תם משתלם מגופו, ומחציו השני של הפסוק "וגם את המת יחצון" נלמד דין חצי נזק. אולם הגמרא מבינה שגם רבי יהודה לומד את דין חצי נזק מחציו השני של הפסוק. אם כן, מתעצמת השאלה מה ההבדל העקרוני בין שיטות התנאים וכיצד הוא בא לידי ביטוי בהלכה?
רבא נדרש לשאלת ההבדל ההלכתי בין שתי השיטות ועונה שההבדל הדיני בין התנאים הוא בפחת הנבלה. רבי מאיר סבור שירידת ערכה של הנבלה מהנזק ועד ההעמדה בדין משפיעה רק על הבעלים שלה, הניזק. רבי יהודה לא מקבל את ההנחה הזאת ומחלק את דמי הפחת בין המזיק לניזק. צריך להבין כיצד רבא הגיע מדברי התנאים למחלוקת שהוא יצר ביניהם?
שיטתו של רבי מאיר כמו שמציג אותה רבא מאוד פשוטה. הנבלה היא של הניזק. המזיק הוריד את דמי השור עד שהוא נעשה לנבלה, אבל הפחת של הנבלה הוא כבר לא באחריותו ואין שום סיבה שישלם עליו. רבי יהודה חולק עליו בעניין הזה כיוון שהוא דורש את הפסוק "וגם את המת יחצון", כך שהמזיק מפצה את הניזק על חצי מפחת הנבלה.
אביי דוחה את דברי רבא כיוון שיוצא מהם שלפי רבי יהודה שור תם חמור יותר משור מועד[1]. על כן הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן שאומר שהנפקא מינה בין התנאים היא בשבח נבלה. מסתבר שרבי יוחנן לומד את המחלוקת כמו רבא, ואם כן צריך לשאול מה מביא את רבי יוחנן לפרש אחרת, האם זה רק האבסורד שנוצר עקב היחס בין שור תם לשור מועד או שמא יש מחלוקת עקרונית גם בין האמוראים?
רש"י מפרש שרבי מאיר סבור שכל שבח הנבלה לניזק כיוון שאין פה שותפות. הכנסת מושג השותפות מעלה הקבלה בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה למחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא שראינו. רש"י מקביל בין דברי רבי מאיר לרבי ישמעאל שהשור רק משועבד לחוב[2], ובנקל אפשר לדייק מדבריו שרבי יהודה הוא כרבי עקיבא שהמזיק והניזק נהיים שותפים בשור.
המכנה המשותף בין רבי מאיר לרבי ישמעאל הוא ברור. חכמים בעצם עוקרים לגמרי את התפיסה התורתית. התורה מדברת על חלוקה שווה של המזיק והניזק וחז"ל הופכים את זה לתשלום. למזיק אין שום חלק בנבלה כיוון שהיא לא שלו. כל מה שמוטל עליו הוא לפצות את הניזק. גובה הפיצוי נקבע על פי שני אלמנטים, כמות הנזק ושווי השור החי[3].
רבי יהודה ורבי עקיבא מעדנים שניהם את התפיסה של חז"ל ומקרבים אותה מעט לדין תורה. מעשה הנזק קושר בין המזיק לניזק והופך אותם לשותפים. הניזק מקבל את השור המזיק, ובאופן דומה המזיק נעשה שותף בשור הניזק. אלא שלפי ההקבלה הזאת רק מתעצמת השאלה מדוע רבי יוחנן חולק על רבא? אם המזיק מקבל חלק בשבח כיוון שהוא שותף בשור, מדוע שהוא לא יישא גם בהפסדים?
הגמרא מבררת עקב דברי רבי יוחנן קושיה שהייתה לרבי יהודה. רבי יהודה מתקשה בשאלה אם המזיק והניזק נעשים שותפים כמו דין תורה, אז יכול להיות מקרה בו המזיק מרוויח מהנזק[4]. כאן רבי יהודה בעצם מסביר את השינוי שעשו חכמים בדין תורה. רבי יהודה דורש את הפסוק "שלם ישלם" ולומד ממנו שהבעלים משלמים ולא נוטלים באף מקרה[5]. יוצא שפעולת חכמים היא הפיכת השותפות עליה התורה מדברת לתשלום.
לפי זה ניתן לבאר את מחלוקת רבא ורבי יוחנן[6]. רבא מבין את השתלום כבעלות שלמה של שני הצדדים. המזיק נהיה שותף בנבלה ועל כן צריך לפצות את הניזק גם על הפחת שהנבלה פוחתת עד שהוא מוכר לו חזרה את חלקו. רבי יוחנן לעומת זאת סבור שבהסבת הנזק לתשלום חכמים גם הגבילו את התשלום רק למה שהמזיק הזיק, זאת על אף שהמזיק נהיה שותף בשור הניזק.
הרמב"ם לא מקבל את ההבנה הזאת של רש"י ברבי יוחנן, ונראה שהוא מפרש את רבי יוחנן באופן אחר[7]. הרמב"ם לא מזכיר בכלל את השותפות שבין המזיק לניזק. מדבריו עולה שלפי רבי יוחנן דין שבח נבלה הוא דין בהערכת הנזק[8].
ישנן שתי נפקא מינות בין רש"י לרמב"ם. הראשונה היא דרך החישוב. אם המזיק והניזק שותפים בנבילה, אז מחשיבים את השבח כמחירה של הנבילה וממנו לוקחים חצי נזק. לפי הרמב"ם שהדין של שבח הוא דין נפרד קיזוז השבח מתבצע לאחר חישוב הנזק. לדוגמא, אם שור שווה מאתיים נוגח שור שווה מאתיים והנבלה הייתה שווה בשעת הנזק מאה ובשעת העמדה בדין מאה עשרים. על פי החשבון של רש"י הנזק אליו המזיק צריך להתייחס הוא שמונים, ולכן המזיק ישלם ארבעים. לעומת זאת לפי הרמב"ם הנזק הוא מאה, ומקזזים ממנו את חצי השבח דהיינו עשר כך ששור תם ישלם ארבעים וחמש.
נפקא מינה שניה היא היקף הדין. על פי רש"י הדין של שותפות הוא דין מיוחד לשור תם. אולם הרמב"ם מרחיב את דין שבח נבלה גם לשור מועד. הדרישה[9] אומר שהמקור של הרמב"ם להרחבה זאת היא שהפסוק שרבי יהודה לומד ממנו את זה שהבעלים לא נוטלים הוא משור מועד.
מי שמבין את הסוגיה אחרת הוא הרמב"ם, שכלל לא מבין שהמזיק והניזק הם שותפים, אלא מבין שיש דין של שבח נבילה, שעל פי גזירת הכתוב מקזזים את חציה בנזק. על כן כמו שמעיר הלחם משנה, הוא לא מזכיר את הדין שבעלים משלמים ואינם נוטלים, כיוון שלפיו שבח הוא לא כסף שמקבל המזיק עקב שותפותו בשור, אלא דין מיוחד בקיזוז נזקי שור שהזיק.
סיכום
התפיסה של התורה לגבי נזקי שור תם הוא כנזק שאין לו אשמים. על כן הדין במקרה הזה הוא חלוקה שווה של המשאבים המחודשים שיש בסוף הנזק. המזיק והניזק חולקים חצי מכל אחד מהשוורים. עקב אבסורדים מציאותיים שעולים מהתפיסה הזאת חכמים קובעים דרך אחרת לקביעת התשלום לפיה התשלום הוא של חצי הנזק מגוף השור המזיק. ישנה מחלוקת תנאים בפרשנות פסוקי התורה והתאמתם לדיני חכמים. רבי מאיר תופס את שיטת חכמים כתשלום שהמזיק נותן לניזק. על כן הוא דורש את היחס של הפסוק לניזק רק כקביעת גובה התשלום. רבי יהודה חולק עליו ונוקט שיתת ביניים. יש חלוקה של המשאבים, אמנם היא מוגדרת כתשלום. רבי יוחנן אומר שהנפקא מינה בין התנאים הוא שבח נבלה. רש"י מבין את הדין הזה כחלק מהשותפות, בעוד הרמב"ם מבין שזה דין מיוחד שאינו קשור לדיני שור תם בהערכת הנזק.
[1] לפי רש"י (ד"ה תם חמור) כיוון שבשור מועד הפחת הוא רק על הניזק, ועל פי הרשב"א כיוון שאז יצא שבמצבים מסויימים תם ישלם יותר ממועד.
[2] הקבלה שראינו שהגמרא כבר עושה בסוגיה הקודמת.
[3] תפיסה זאת כמובן מתעצמת על פי שיטת רש"י שאומר שלפי רבי ישמעאל גם אם אבד השור, הניזק לא מפסיד את החוב. אולם גם לפי שאר הראשונים ניתן להסביר שהפסד החוב נובע משיעבוד שלו לחוב שהתורה קבעה, ועדיין על המזיק מוטל רק לפצות את הניזק.
[4] בכל מקרה בו הנבלה שווה יותר מהשור המזיק, המזיק מרוויח מהנזק.
[5] המאירי מרחיב את הדין ואומר שגם כאשר הנזק יתבטל לגמרי הבעלים לא אמורים ליטול.
[6] רבי יוחנן הוא אמורא מוקדם יותר, ועל כן מסתבר שרבא לא חולק על רבי יוחנן ומודה שהתנאים נחלקו גם בשבח, ורק אביי מפרש את דברי רבי יוחנן כך שהם יחלקו.
[7] מסתבר לומר שהוא חולק גם בדברי רבא עקב מחלוקתו עם רש"י בשאלה ממתי נזקי השור מתחייבים. על פי רש"י כבר ברגע הנזק נוצרת שותפות בין המזיק לניזק. הרמב"ם לא מקבל את הקביעה הזאת ואומר שרק בהעמדה בדין מחילים את הקנס על השור שהזיק ועיין לעיל סוגיה י: מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
[8] ובכך מתורצת קושיית הלחם משנה למה הרמב"ם לא מביא את הדין שאין המזיק נוטל. וכן כתב היש"ש (פרק ג סימן ל).
[9] סימן תג ס"ק ה.