רקע
בעסקאות ישנו מעשה קניין החותם את העסקה ומחייב את שני הצדדים בתנאיה. בסוגיה זאת נעסוק בשאלה מהו מעשה הקניין בפועלים, באם הוא קיים, ומה ההשלכות שלו על המעסיק והפועלים.
מקורות
א. בבא מציעא עו: "דתניא… אין לו עליהן אלא תרעומת"
ב. תוספות בבא מציעא עו: ד"ה השוכר
רמב"ן בבא מציעא עו: ד"ה והא דקתני הלכו חמרים
[דרכי דוד בבא מציעא עו: ד"ה בד"א שלא התחילו במלאכה]
ריטב"א בבא מציעא עו: ד"ה בד"א שלא הלכו אבל הלכו פועלין
רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ד
[שו"ת מהר"ם סימן תתכא]
ג. ריטב"א בבא מציעא עה: ד"ה להביא "ודעת מורי…"
שיעורי רבי שמואל בבא מציעא דף עה: אותיות שלד שלה
ד. שו"ת מחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סימן ג
הסבר הסוגיה
דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים – שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו.
[בבא מציעא עו:]
הברייתא מתארת שלושה שלבים ביחס ליכולתו של בעל הבית לחזור בו. בעל הבית יכול לחזור בו כל זמן שהפועלים לא הלכו לבצע את המלאכה, כך שלפועלים אין כלפיו תביעה ממונית. במידה והפועלים כבר הלכו לכיוון המלאכה, על בעל הבית לשלם להם כאילו היו פועלים בטלים, ואם כבר התחילו לעבוד הם מקבלים שכר על מה שעשו.
מנגד, גם לאחר תחילת המלאכה הפועלים יכולים לחזור בהם, כיוון שהם לא עבדים לאותו מעסיק אלא רק לקב"ה. אולם, אם עזיבת הפועלים תגרום נזק למעסיק, כלומר המלאכה היא "דבר האבד", לפועלים יש אחריות לביצוע המלאכה[1], כך שאם אין אחרים שיחליפו אותם, המעסיק יכול להבטיח להם שכר גבוה יותר ולא לקיים, וכן לשכור פועלים אחרים על חשבונם.
הראשונים התקשו בשאלה מדוע הפועלים לא יכולים לתבוע את בעל הבית כשהוא מבטל את העבודה ובכך גורם להם להפסיד שכר, ועל דבר כזה כל אדם חייב מגדרי מזיק. התוספות מציע לתרץ על ידי העמדת הברייתא במצב בו אותם הפועלים יכולים להישכר לעבודה אחרת, כך שבפועל הם לא מפסידים. התוספות לא עוצר שם ומסביר כך גם את החילוק של הברייתא בין מצב בו הפועלים הלכו לבין מצב בו הם עוד לא הלכו. הליכת הפועלים למלאכה היא רק דוגמה למצב הרגיל בו הפועלים לא מצליחים להשכיר את עצמם.
הרמב"ן חולק על התוספות. אמנם הוא מודה לו שבמצב בו המעסיק גורם לפועלים להפסיד שכר הוא חייב לשלם, אבל הוא לא מוכן לקבל את ההקבלה של התוספות בין הפסיד את הפועלים להלכו ולא הלכו. לפי הרמב"ן, הליכת הפועל היא תחילת המלאכה, ותחילת המלאכה היא מעשה קניין שכירות הפועלים, כך שמרגע שהפועלים התחילו ללכת, שוב בעל הבית לא יכול לחזור בו ולהיפטר מהתשלום.
גם כשהרמב"ן מודה לתוספות הוא מתנסח באופן אחר ממנו, שפותח פתח לאפיין את ההבדל ביניהם. התוספות מבין שכאשר הפועלים היו יכולים להרוויח כסף, ועקב השכרתם הם הפסידו אותו המעסיק נהיה למזיק ולכן הוא משלם. לעומת זאת הרמב"ן מסביר את החיוב באומרו שהמעסיק חייב לשלם מדין דבר האבד[2]. בעוד התוספות מתייחס לדין נזק הכללי החל על כל אדם, הרמב"ן מתייחס לדין ספציפי בדיני שכירות[3].
לפי התוספות אין קניין שכירות. הפועלים מקבלים את כספם לא מהתחייבות של המעסיק, אלא עקב הרווח שגרמו לו. לכן אין ענין מיוחד להליכת הפועלים[4]. כל עוד הפועלים לא גרמו רווח למעסיק על ידי עבודתם, למעסיק אין התייחסות מיוחדת אליהם, והתחייבויותיו הן כהתחיבויות של כל אדם. הגרי"ד סולובייצ'יק[5] ממתן מעט את דברי התוספות ואומר שאדם רגיל אינו חייב בנזק במקרה כזה, וחיובו של המעסיק נובע ממעמדו המיוחד כמעסיק המטיל עליו אחריות כלפי הפועלים.
הסברה של התוספות היא מאוד פשוטה. לא ניתן לקנות אנשים. בניגוד להשכרת בהמות וחפצים, שם ישנו מעשה קניין ברור המעביר את הבעלות על החפץ מאדם לחברו, האדם אינו בעלים על עצמו, ולכן הוא לא יכול למכור את עצמו לאחר. דבר המשתקף בצורה טובה בזירת הכתוב "עבדי הם ולא עבדי עבדים".
הרמב"ן הופך את הדברים ואומר שבשני הדברים היה תלוי בקניין. במקרה בו הפועלים היו יכולים להרוויח כסף בדרכים אחרות, הבחירה במעסיק וסיכום הדברים גורם לקניין המחייב את המעסיק לשלם[6]. בנוסף, גם אם לפועלים לא הייתה דרך אחרת להרוויח, ועצם העסקה לא מחייב, הליכת הפועלים אל השדה גורמת את הקניין. אמנם מעשה קניין זה מחייב רק את המעסיק והפועלים יכולים לחזור בהם בכל רגע נתון, כי הם אינם עבדים.
הדרכי דוד מעדן מעט את דברי הרמב"ן בקביעה שלו שהקניינים שהרמב"ן מציג אינם מהתורה, אלא קניינים שחכמים חידשו. הוא מוכיח זאת מכך שקניין פועל אינו מוזכר בתורה. נראה שצריך להבין את ראייתו לא כחוסר בפסוק המפרט את קניין תחילת המלאכה, אלא כהבנה שהקניינים הנזכרים בתורה הם קניינים של חפצים, ובעצם העברת בעלות. באדם אנחנו לא מוצאים בעלות, ולכן הקניין שמוזכר בסוגייתנו, שהוא קניין החותם הסכם ולא העברת בעלות חייב להיות מחודש.
במונחים של היום, התוספות והרמב"ן חלוקים במעמדו של חוזה. לפי התוספות, ההלכה אינה מכירה בחוזה, ולכן לחוזה אין מעמד הלכתי. החוזה משקף את ההסכם שכרתו הצדדים השונים, אולם ההסכם עצמו איננו מחייב ורק מגדיר את מערכת היחסים בין האנשים, והחיובים נובעים מהלכות נזיקין. גם הרמב"ן איננו מקבל את החוזה בפשטות, אבל מעלה שני מקרים בהם החוזה יחייב. כשהמכנה המשותף ביניהם הוא שהתחילו לעבוד על פי החוזה.
החיסרון בטענת הרמב"ן שתחילת המלאכה היא מעשה קניין היא חוסר הסימטריה. בעוד בעל הבית לא יכול לחזור בו מרגע תחילת המלאכה, הפועלים יכולים לחזור בהם תמיד, ואם אכן ישנו מעשה קניין, מדוע הוא לא מחייב את שני הצדדים, הפועלים למלאכה והמעסיק לתשלום?
הרמב"ן מתייחס לשאלה הזאת ואומר שיש סברה לחוסר השיוויון. הפועלים תלויים במלאכת אותו היום, ולכן מבחינתם היא תמיד בגדר דבר האבד, בעוד כלפי המעסיק ישנה מלאכה שהיא איננה דבר האבד, ולא יגרם לו הפסד גם אם המלאכה תידחה למחרת. לכן הפועלים תמיד יכולים לבטל את העסקה בעוד בעל הבית מחויב להסכם מרגע פעולת הקניין.
הריטב"א עונה תשובה מעט שונה מהרמב"ן. הוא משתמש בגזרת הכתוב של "עבדי הם ולא עבדי עבדים", המסמלת את הסברה שאדם לא יכול להימכר. תשובתו של הרמב"ן מדגישה את ההתחשבות של חז"ל בפועל התלוי במשכורתו, בעוד אצל הריטב"א המשקל הוא על ערך החופש של הפועל וחוסר היכולת לשעבד אותו.
הרמב"ם לא מזכיר את החיוב במצב בו המעסיק גרם להפועלים להפסיד לפני הליכתם. קשה לומר שהוא מקבל את דברי התוספות, ולא מזכיר את החיוב בהלכות שכירות ורק בהלכות חובל ומזיק, כיוון שאז הוא לא היה אמור להזכיר גם את החילוק בין מצב בו הלכו ללא הלכו. ונראה להסביר שהוא מקבל את טענת הרמב"ן שההלכה למלאכה היא פעולת הקניין של הפועלים, ודוחה את אמירתו שההתחייבות של המעסיק להעסיק את הפועלים כשהם יכולים להישכר למלאכות אחרות מחייבת אותו.
עד כה דיברנו במקרה בו לא היה מעשה קניין מיוחד, אלא סיכום בין בעל הבית לפועלים שלאחריו מתחילה המלאכה. צריך לשאול מה הדין כאשר נעשה מעשה קניין מפורש? לכאורה, המעסיק מחויב לפי כל הדעות מרגע הקניין לתשלום, והפועלים לא יכולים להיות מחויבים ממנו, כי אדם הוא לא דבר שניתן למכור. אולם, הריטב"א מביא את דברי הרא"ה שסבור שקניין מפורש מחייב גם את הפועלים כך שהם לא יכולים לחזור בהם.
על פי דברים אלו הבעיה בחוזה היא רק העובדה שהתורה לא מכירה בצורת ההתחייבות זאת. למרות הפגם שיש בחוזה, ישנה מערכת קיימת בה אנשים יכולים לחייב את עצמם לעשות דברים זאת על ידי פעולת קניין. על כן ניתן להשלים את החיסרון שיש בחוזה באמצעות פעולת קניין, כך שתוקפו של החוזה יהיה כמו של התחייבות בתוספת פעולת קניין.
רבי שמואל רוזובסקי מסביר את החידוש של הרא"ה באופן אחר. לפיו כל הקניינים בהם עסקנו עד כה הם היכולת של הפועל להחשיב את מלאכתו כמלאכת המעסיק. הרא"ה מחדש שמעבר לקניין הגורם לשינוי הסטטוס של האדם לפועל, ישנה אפשרות לאדם למכור שירות מסוים[7]. כשאדם מתחיל את המלאכה הוא רק מכפיף את מעשיו למעסיק שלו, על זה הוא יכול להוסיף בכך שיתחייב לנתינת השירות.
תפיסה זאת חוזרת לכך שלפי הריטב"א מעמד החוזה הוא כפי שראינו בשיטת הרמב"ן, אלא שישנם שני אפיקי נתינת שירות. אפיק אחד בו המעסיק חותם על הסכם, ואז דנים בו על פי דיני חוזים. אולם הרא"ה מחדש אפיק נוסף בו המעסיק קונה מהפועל שירות מסוים, וקניין שירות זה נעשה ככל קנייני החפצים המוכרים לנו, כך שהצדדים לא יכולים לחזור בהם.
המחנה אפרים דן בקניין נוסף במצב בו המעסיק משלם לפועלים לפני תחילת המלאכה. מדבריו נשמע שקניין זה דומה לקנייני הרמב"ן המחייבים את המעסיק, בעוד הפועל יכול להשתמט מהעסקה כי הוא לא עבד. הוא דוחה את האמירה ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, באמירה שהחיוב אכן נוצר בסוף המלאכה, אמנם אם המעסיק משלם לפני הוא רוצה שהפועל יקנה את הכסף, ובעצם הוא רוצה לבטל את יכולתו לחזור בו[8].
הראיה שהמחנה אפרים מביא לשיטתו היא מגמרא בפרק רביעי. הגמרא דנה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מהו מעשה הקניין של התורה. במכירה הקונה משלם והמוכר נותן את הסחורה וצריך להחליט מה מבין המעשים הוא הגומר את העסקה ולא נותן לצד השני לחזור בו. להלכה נפסק שאספקת הסחורה היא הגומרת את הקניין ומחייבת את הקונה לשלם. נחלקו האמוראים האם דין זה הוא מן התורה כפי שטוען ריש לקיש, או שזוהי גזירה כדי שהמוכר אצלו נשארה הסחורה לא ישמור עליה כפי שאומר רבי יוחנן.
הגמרא מביאה ראיה לדברי ריש לקיש ממשנה במעילה. המשנה אומרת שאם אדם משלם לבלן שירחץ אותו במטבע של הקדש הוא מועל כי השתמש בכסף קדוש לצרכיו הפרטיים. רב מסביר שהמשנה מדברת דווקא על בלן שהמיוחד בו הוא שאין לו כלי עבודה למשוך, ולכן מוכח שמשיכה קונה. מוכרח מדברי הגמרא שהבלן קונה את הכסף, וממהלך הגמרא נראה שמדובר לפני המלאכה, כך שיש ראיה לדברי המחנה אפרים שהפועל קונה את הכסף שהמעסיק שילם לפני המלאכה, והמעסיק אינו יכול לחזור בו.
המחנה אפרים מקשה על עצמו שמראיה זאת נראה שהדין נכון רק כאשר אין אפשרות למעשה קניין אחר, אבל בפועל שאיננו בלן ויש כלי שאפשר למשוך התשלום אינו ייחשב מעשה קניין. טענתו היא שמשיכה זאת נצרכת רק לדברי ריש לקיש, אבל לפי רבי יוחנן במקרה זה לא שייכת הגזירה וחוזרים לדין תורה שמעות קונות, דהיינו תשלום השכר. יש לשים לב שהמחנה אפרים משתמש פה לכאורה במעשה הקניין חזק, הפועל מדין תורה, ובלכ זאת הפועל יכול להשתחרר ממנו כי אנשים אינם למכירה.
סיכום
כשבין המעסיק לפועלים יש רק הסכם שכירות לכאורה אין להם מחויבות אחד כלפי השני וכל אחד מהם יכול לחזור בו, והשני לא יוכל לתבוע אותו, וכך גם פוסק הרמב"ם. התוספות והרמב"ן לא מוכנים לקבל זאת וטוענים שאם המעסיק גורם בכך הפסד לפועלים הוא חייב לשלם. התוספות טוען שהחיוב לשלם הוא מהלכות נזק. הוא מוסיף לומר שהסימן לשאלה האם הפועלים הפסידו הוא האם הם כבר הלכו למלאכה.
הרמב"ן משתמש בטיעון של דבר האבד, כלומר היכולת של הפועלים להרוויח מתחילה את העסקה, והמעסיק מחויב אליה. הוא מוסיף שגם כשהפועלים לא היו יכולים להפסיד, הליכתם אל המלאכה היא פעולת תחילת המלאכה המחייבת את המעסיק להסכם השכירות. מעשה קניין זה לפי הרמב"ן הוא חד כיווני, כלומר המעסיק אינו יכול לחזור בו אבל הפועלים כן, הוא מנמק זאת באמירה שלפועלים יש יותר מה להפסיד. הריטב"א משתמש בלשון אחרת ומנמק זאת באמצעות היות האדם חופשי ולא עבד.
המחנה אפרים מוסיף על קנייני הרמב"ן גם תשלום מוקדם של המעסיק. הוא מתייחס לזה כדרך הקניין האולטימטיבית המופיעה בתורה, אולם למרות זאת נשמע מדבריו שההתחייבות היא חד צדדית. הריטב"א לעומת זאת טוען שאם התרחש מעשה קניין הוא מחייב את שני הצדדים.
[1] הקצות (סימן שלג ס"ק ג) מדייק ואומר שחובתם היא רק עשיית המלאכה, ואין להם אחריות על העבודה שלא תיפסד. כך שלמעסיק יש את הזכות לפעול כך שהעבודה תיעשה, גם אם על חשבונם של העובדים, אבל הוא לא יכול לתבוע אותם על ההפסד שנגרם לו.
[2] בין הניסוחים הללו ניתן להעלות שני הבדלים בדין. ההבדל הראשון נובע מכך שעל דמי שכירות יש איסור לעקב, ולפי הרמב"ן ישנה סברה שגם דמי הביטול הם דמי שכירות. ההבדל השני הוא שדמי נזק משלמים ממיטב הנכסים בניגוד לדמי שכירות שצריך לשלם מהקרקע הבינונית.
[3] הסמ"ע (סימן שלג ס"ק ח) כותב שהחיוב על דבר האבד הוא מדין דינא דגרמי, כלומר דין המזיק המצדיק על פי התוספות את חיובו של המעסיק מדין מזיק. גם לפי דבריו, ההתנסחות הספציפית של הרמב"ן שמה את המשקל על הדין הספציפי בשכירות פועלים, בניגוד לתוספות שמתייחס לתשלום כתשלום כללי של נזק.
[4] היה ניתן לומר שהם חולקים בשאלת הגדרת שעת מלאכה, אולם נראה לומר שלא עקב כך שהם מגדירים את ההליכה כתחילת המלאכה לעניין שאלה בבעלים (בבא מציעא צד. ד"ה פרה במשיכה ובעלים באמירה)
[5] רשימות שיעורים בבא מציעא עו: ד"ה גמ' אין להם
[6] הריטב"א (בבא מציעא עג: ד"ה האי מאן דיהיב זוזי לחבריה) מסביר את החיוב הזה בדומה לערב. כדי שהפועלים לא יסתכנו המעסיק עקב לכך שהם יקבלו את כספי העסקה.
[7] יש לשים לב שאין הכוונה להבדל בין עבודה לפי זמן לעבודה לפי יעדים, כיוון שאם העבודה היא לפי יעד אז הפועל נחשב קבלן וגם לפי התוספות אינו יכול לחזור בו. הכוונה כאן היא למכירת שירות על אף שהיא לפי שעות, דוגמת מונית עם מונה, על אף שהנהג מוכר את הנסיעה מנקודה א לנקודה ב, עדיין שכרו מחושב על פי הזמן שעבד.
[8] הוא מציין שגם התוספות אומר דבר דומה לגבי שכירות ספינה בו עסקנו לעיל בסוגיה לב: החיוב בדמי השכירות. אולם כבר שם שאלנו מה מרוויח השוכר בתשלום מיוחד זה, שם יכולנו לענות שהשוכר מרוויח קניין יותר טוב המבטל את זכותו של המשכיר להקדיש את החפץ, אולם כאן לא ניתן להבין שיש זכות טובה יותר למעסיק כיוון שהפועל לא שלו.