סוגיה מא: כופר אישה ליורשיה

רקע

רבי עקיבא דורש שכופר אישה הולך ליורשיה ולא לבעלה. דרשה זאת נותנת לנו פתח כדי להבין למי משלמים את תשלומי הכופר.

מקורות

א. בבא קמא מב:-מג. "תנו רבנן… כי קאמרי הכא כרבי"

ב. תוספות מב: ד"ה והוה ליה ראוי

מנחת חינוך נא "ולענ"ד דראוי… יורש כשאר ירושה"

הסבר הסוגיה

תנו רבנן: והמית איש או אשה – אמר ר"ע: וכי מה בא זה ללמדנו? אם לחייב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר: כי יגח שור את איש או את אשה! אלא להקיש אשה לאיש, מה איש – נזקיו ליורשיו, אף אשה – נזקיה ליורשיה

[בבא קמא מב:]

לאחר שדרשה הגמרא את הפסוק "ובעל השור נקי" היא עוברת לדרשו את הפסוק הבא. התורה מפרטת את מושאי ההריגה השונים, ואומרת שמושא הריגה של שור תם המחייבו בדיני שור שהרג איננו תלוי במגדר ובין אם המית איש ובין אם המית אשה הוא עדיין חייב סקילה. התורה חוזרת על הדין הזה גם בשור מועד שהרג, ומחילה עליו את פרשיית שור שהרג גם על הריגת אישה. רבי עקיבא שואל על הכפילות הזאת, ומחדש על פיה שכמו שכופר איש ליורשיו כך גם כופר אישה ליורשיה.

הגמרא מבינה שדרשתו של רבי עקיבא מניחה שהאיש אינו יורש את אשתו, ועל כן מציגה סתירה בין דבריו בברייתא הזאת לדבריו בברייתא אחרת. צריך לשאול כיצד הגמרא מבינה את חידושו של רבי עקיבא ומדוע היא מסיקה מכך שהאיש אינו יורש את אשתו.

הרשב"א מקשה על הסתירה הזאת. הוא אומר שמיעוטו של רבי עקיבא דווקא מוכיח על כך שהוא סובר שהאיש יורש את אשתו. שכן אם האיש לא היה יורש את אשתו התורה לא הייתה צריכה לומר בנושא ספציפי שהוא לא יורש את אשתו.

לכאורה, הבנת הגמרא היא שרבי עקיבא אומר שהאיש אינו זוכה בכופר של אשתו כי הוא לא יורש אותה, דבר שסותר את הנחת הגמרא שרבי עקיבא סובר שהאיש יורש את אשתו. כלומר, הגמרא בקושיה מניחה שהדין שנלמד מהפסוק הוא דין כללי בדיני ירושת אשה, ולא דין ספציפי בכופר. רבי עקיבא מבין שבפשטות אם שור תם נסקל על הריגת אישה ודאי שאישה היא מושא הריגה ואין ללמוד מפה את עצם חיוב הכופר, ולכן דורש מכאן שהאיש אינו יורש את אשתו.

ריש לקיש מתרץ את הקושיה ואומר שרבי עקיבא אמר את חידושו רק לעניין כופר. בכל התורה כולה האיש יורש את אשתו, ובכופר הוא לא יורש אותה. הסיבה לחילוק הזה היא כי כופר הוא ראוי[1], והאיש אינו נוטל ירושת ראוי.

התוספות מקשה על תירוצו של ריש לקיש. הוא מבין שריש לקיש מתרץ שכופר זה ראוי ולכן אין סתירה בין דברי רבי עקיבא. אלא שאם כך לא מובן מדוע צריך לומר שהאיש אינו יורש כופר, הרי הגמרא בבא בתרא כבר לומדת שהבעל אינו יורש ראוי מפסוק אחר[2].

הוא מתרץ שגם לשיטת ריש לקיש כופר איננו דומה לראוי רגיל כמו נכסים שנפלו לאישה בירושה לאחר מיתתה, וכופר הוא פחות ראוי ממנו. נכסים שנופלים לאישה לאחר מיתתה הם הראוי המדובר כי זה דבר שלא נמצא ביד האישה ולא אמור להיות אצלה בעת מיתתה. לעומת זאת כופר הוא תשלום המשתלם על הנגיחה שנעשתה בחיי האישה ולכן היא פחות ראוי[3]. הנחת היסוד של התוספות היא שדמי הכופר הם בכלל הירושה שהאדם מוריש ליורשיו אחריו, לכן צריך פסוק כדי לומר שהאיש לא יורש אותו יחד עם שאר נכסי אשתו.

המנחת חינוך מתרץ את הקושיה של התוספות על ידי כך שהוא מסביר את דברי ריש לקיש באופן אחר לגמרי. הוא אומר שריש לקיש מנתק את הקשר בין כופר לירושה שהאדם מוריש, ולכן הוא בכלל לא ראוי. האדם ששורו הרג צריך להתכפר והכי הגיוני להעביר את הכסף ליורשי הנהרג. נקודת ההבדל בינו לבין התוספות הוא בשאלה האם הכופר מגיע ישירות ליורשי הנהרג.

כופר הוא תשלום שהאדם צריך לשלם על כך שהוא סובב את ההריגה של אדם אחר, ועל כן בהגדרה הניזק לו הוא צריך לשלם את הכסף לא יהיה בחיים כדי לגבות ממנו את התשלום. יוצא שלדמי הכופר לעולם לא יהיו יורשים. הפיתרון שהתוספות מציע לבעיה הזאת הוא שבעל השור שהרג ישלם לנהרג עצמו לאחר מיתתו כך שהכסף יתחלק בין יורשיו. המנחת חינוך חולק עליו ואומר שמלכתחילה הכסף ניתן ליורשים, כאנשים הקרובים ביותר לנהרג[4].

לפי המנחת חינוך אפשר להבין את מהלך הגמרא באופן אחר. מסקנת הגמרא מדרשתו של רבי עקיבא היא שהבעל לא מקבל את הכופר של אשתו, מה שמעיד על כך שהוא לא יורש, דבר שלא הגיוני כיוון שאנחנו יודעים שהוא יורש. ריש לקיש אומר שאין סתירה כיוון שכופר הוא כמו ראוי[5].

הראיה הגדולה לשיטת התוספות היא שלשון דרשתו של רבי עקיבא היא שנזקי אישה ליורשיה ולא הכופר שלה, וכן קושייתה מדמי ולדות, שם נשמע שהבעיה היא מצד הלכות ירושה בכך שנראה שלפי רבי עקיבא הבעל לא יורש את נזקי אשתו, בעוד לפי המנחת חינוך צריך לומר שהכל סימן ולא סיבה.

סיכום

רבי עקיבא דורש את השוואת האישה לאיש כדי לומר שהכופר של האישה הולך ליורשיה ולא לבעלה. ריש לקיש אומר שהדין הזה לא תלוי בדיני ירושה הרגילים כיוון שהוא ראוי. התוספות מבין שדין ראוי עליו ריש לקיש מדבר מקביל לכל דיני ראוי בירושה ולכן מקשה מגמרא בבבא בתרא שכבר אומרת שהאיש אינו יורש בראוי. הוא מתרץ שכופר זה פחות ראוי כיוון שהוא תלוי בדבר שקרה בחיי המת. המנחת חינוך תופס באופן אחר את דיני כופר ואומר שהיורש מקבל את הכופר לעצמו ולא כירושה מהמת, היותו יורש היא רק סימן לכך שהוא מקבל את הכופר ולא הסיבה לכך.

[1] ראוי זה נכס שלא היה בידי המת בשעת מיתתו אבל היה ראוי לבוא אליו.

[2] לכאורה הקושיה היא על הגמרא שם שלומדת את הדין מפסוק בדברי הימים למרות שיש לימוד מהתורה. והיה ניתן לתרץ שרבי עקיבא לומד מהתורה לשיטתו שירושת האיש את אשתו היא מהתורה, והלימוד בבבא בתרא הוא לשיטת מי שסובר שיורשת האיש את האישה היא מדרבנן.

[3] הגדרת התוספות את כופר בצורה הזאת גוררת את זה שגם מלווה יהיה ראוי פחות טוב. לכן שיטתו שבעל לא יורש במלווה של אשתו (בבא בתרא קכה: ד"ה אמר רב פפא) צריכה לסבור שהמיעוט של כופר לא נקודתי אלא ממעטים את כל הכופר מהסוג הזה.

[4] רב אדא בר אהבה (גיטין מג.) מעלה אפשרות שכאשר שור עושה אדם טרפה הוא ישלם את הכופר לטרפה. לפי התוספות הדין פשוט ורב אדא בר אהבה טוען שהמילה יורשיו בברייתא מתייחסת לעצמו ועל הנקודה הזאת רבא מעיר לו. לפי המנחת חינוך צריך לומר שהאדם הוא הקרוב ביותר לעצמו ולכן הוא זה שמקבל את הכופר, והוא הוא יורשיו המדוברים. רבא מקשה עליו מכך שהברייתא אומרת עצמו ולא יורשיו.

[5] עד כה הסברנו שכל חידושו של המנחת חינוך הוא הוא דברי ריש לקיש, על אף שיכול להיות שיש כאן העמסה גדולה מידי על דבריו. מכאן המוטיבציה לבוא ולומר שדברי המנחת חינוך טמונים כבר בהנחת הסוגיה. הבעיה עם הפרשנות הזאת היא שיוצא שדרשתו של רבי עקיבא היא לא השוואת האישה לאיש אלא אמירה שהכופר אמור להתקבל על ידי היורשים, כיוון שאם כל מה שרבי עקיבא עושה הוא רק להשוות בין האישה לאיש יוצא שוב שכל הדיון בגמרא הוא סביב דיני ירושה.