רקע
בסוגיה זאת נברר את הדין במקרה בו השואל מת לפני גמר ההשאלה. ניתוח מציאות זאת מתחלק לשני מוקדים. המוקד הראשון הוא בירור המחויבות של היורשים כלפי עסקת ההשאלה. המוקד השני הוא סביב מעמדה של העסקה. האם העסקה מטילה חיוב ממוני על השואל מהרגע בו היא חלה, אז חוב זה צריך להיפרע במיתתו, או שמא החוב הממוני מתרחש בעת הצורך ותלוי במעמד היורשים. חקירות אלו יעזרו לנו לרדת לעומק החיוב של שואל.
מקורות
א. כתובות לד: "אמר רב פפא… והיינו דרב פפא"
[בבא קמא קיב. "אמר רבא הניח… באין כאחד"]
ב. רש"י כתובות לד: ד"ה אין חייבין באונסה, בבא קמא קיב. ד"ה אין חייבין באונסיה, בזול
רשב"א כתובות לד: ד"ה אמר רבא הניח
ג. רש"י כתובות לד: ד"ה ואיכא דמתני לה אסיפא, והיינו דרב פפא, בבא קמא קיב. ד"ה ואיכא דמתני לה אסיפא
תוספות כתובות לד: ד"ה אבל ארישא
רמב"ן כתובות לד: ד"ה ואיכא דמתני לה אסיפא
שיטה מקובצת כתובות לד: ד"ה ואפשר עוד לומר "…הם מנכסיהם"
ד. נימוקי יוסף בבא קמא לט. ד"ה פרה שאולה
רמב"ם הלכות גניבה פרק ג הלכה ד
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה
[כסף משנה הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה ד"ה הניח להם אביהם פרה שאולה
לחם משנה הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה ד"ה ואם הניח להם אביהם]
הסבר הסוגיה
אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה – משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה – אין חייבין באונסה; כסבורין של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה – משלמין דמי בשר בזול; הניח להן אביהן אחריות נכסים – חייבין לשלם
[כתובות לד:]
רבא אומר שאם במהלך השאלה השואל מת ההשאלה איננה נגמרת ויורשי השואל יכולים להשתמש במושא ההשאלה. אמנם תנאי ההשאלה של יורשי השואל שונים[1], הם לא חייבים באונסים, וכן אם הם אכלו את מושא ההשאלה הם חייבים לשלם רק את דמי ההנאה, ולא את השווי האמיתי.
בסוף דבריו רבא מגביל אותם ואומר שאם האב הוריש גם קרקע שמשועבדת להשאלה, היורשים חייבים לשלם ממנה. הגמרא דנה האם ההגבלה מוסבת רק על מקרה בו היורשים אכלו את מושא ההשאלה או גם באונסים. בכל מקרה, את כל אחד מהדינים צריך לבחון על פי שני מוקדים: המוקד האחד הוא פטורם של היורשים, והמוקד השני הוא חיובו של השואל.
רש"י במסכת בבא קמא מסביר שהיורשים פטורים מאונסים כיוון שהם לא קיבלו שמירה. לכאורה, היורשים לא עשו שום הסכם המחייב אותם לשלם לבעלים ועל כן הם פטורים מהכל. רק במידה והם טבחו את הבהמה כשהם ידעו שהיא לא של אביהם הם חייבים לשלם מדין מזיק.
אולם במסכת כתובות רש"י מתנסח בצורה אחרת ואומר שהיורשים אינם שואלים. מכאן ניתן לדייק שהיורשים אמנם לא שואלים, אבל הם כן שומרי שכר. הפטור החלקי שלהם במצב בו הם אוכלים את הבהמה נובע מכך שאם הם היו יודעים שהם צריכים לשלם הם לא היו אוכלים את הבהמה, ובעצם הם אנוסים. אולם, צריך לשאול מדוע היורשים אינם שואלים, הרי הם משתמשים בחפץ וכל ההנאה שלהם כמו כל שואל?
הראב"ד[2] מקבל את הנחת הקושיה, וטוען שהיורשים שהשתמשו בחפץ הם שואלים, ומסב את דברי רבא על יורשים שעוד לא השתמשו בחפץ. על אף שהטענה קשה מגמרא כפי שמציין הרשב"א, ההיגיון מאחוריה מובן. המחייב את השואל באונסים הוא עצם ההשתמשות בחפץ, ולכן גם יורש שמשתמש בחפץ חייב באונסים.
הרשב"א הולך בכיוון אחר ולפיו היורש נחשב שומר שכר על אף שהשתמש בחפץ. לפי דבריו כדי שאדם יתחייב באונסים הוא צריך להיות זה ששאל את החפץ. הוא מקשה על עצמו משוכר שהשאיל, אז השואל חייב לשלם למשכיר גם במידה והבהמה נאנסה, וכן מאישה שהשכירה ובעלה השתמש, אז לפי הדעה שהבעל נחשב כשואל בנכסי אשתו הוא חייב באונסים זאת על אף שהוא לא שאל את החפץ.
הדימיון שיש בין המקרים אותם הרשב"א מעלה הוא מצד המשאיל. בכולם המשאיל לא השאיל לאדם שאצלו נמצא החפץ. על כן התירוץ שלו מבוסס על העברת המשקל לשואל. בניגוד לשואל משוכר ובעל בנכסי אשתו שעשו פעולה שנחשבת כפעולת השאלה[3], היורש אף פעם לא נהיה שואל. היה ניתן להבין לפי זה שהדבר כרוך בהתחייבות של השואל. אלא שאם כך היו הדברים כמו שהיורשים לא הסכימו להתחייב באונסים הם גם לא הסכימו להתחייב בגניבה ואבידה?
מסתבר לומר שגם בשואל וגם בשומר שכר עצם ההנאה מחייבת את האדם לשלם במידה ואין ביכולתו להחזיר את החפץ. אמנם במקום בו האדם לא הסכים לחיוב באונסים, הנחת היסוד שלנו היא שההנאה היא שכרו, ולא עיקר העסקה שהוא עושה. על כן הוא חייב בגניבה ואבידה מעצם ההנאה שלו, ולא שואל המתחייב גם באונסים.
כפי שאמרנו לעיל רבא מזכיר שאם יחד עם החפץ המושאל היורש גם מקבל נכסים שאחראים לפירעון החוב הוא צריך לשלם. הגמרא דנה בשאלה באיזה מהחיובים הדבר נכון. האם אחריות הנכסים היא רק למקרה בו היורשים פשעו או שמא הנכסים ערבים גם לתשלומי אונסים? חקירה זאת תלויה בשאלה האם רב פפא חולק על רבא או לא.
רב פפא אומר שאם שואל שוחט את הבהמה בשבת הוא פטור, כיוון שיחד עם התחייבותו לשלם על הבהמה הוא מתחייב מיתה על שחיטה בשבת[4]. הגמרא מסיקה מההנחה הזאת של רב פפא שהוא סבור שהחיוב של השואל לשלם על הבהמה לא מתחיל בשעת ההשאלה, אלא בשעת הטביחה כך שהחיוב מתהווה ביחד עם איסור שבת.
כדי שרבא יאמר שהיורש חייב לשלם על אונסים מהקרקעות של אביו צריך לומר שהאב התחייב לשלם ברגע ההשאלה[5], כך שרב פפא חולק על רבא. במידה ורב פפא אינו חולק על רבא הקרקעות של האב לעולם לא השתעבדו לתשלומי אונסים, ולכן היורש פטור במקרה הזה[6]. אלא שאם הקרקעות של האב לא השתעבדו לא מובן מדוע אם היורשים אכלו הם חייבים לשלם מאחריותו של המוריש הרי הוא אף פעם לא התחייב?
רש"י נדרש לקושי הזה ועונה שתי תשובות שונות. במסכת בבא קמא רש"י אומר שהיורשים נכנסים במקום האב. אלא שאם כך למה היורשים לא נהיים כמו האב וחייבים גם באונסים? נראה לתרץ שיש לאב שני חיובים. חיוב האחד לטפל בחפץ המושאל כך שהוא יוכל להחזיר אותו, וחיוב שני לשלם במידה והוא לא יכול להמציא לשואל את החפץ אותו הוא השאיל.
רבא סובר כמו רב פפא ואומר שהחיוב באונסים ובתשלום על החפץ אינו חל עד שעת האונס, אבל גם רב פפא אומר שיש איזה חיוב שחל על השואל בהשאלת הבהמה – הטיפול בה. היורשים נכנסים תחת האב בחיוב לטפל בבהמה, כי הוא הוריש להם קרקעות שמשועבדות לכך, לעומת זאת האב לא הספיק להתחייב באונסי הבהמה ולכן היורשים לא חייבים לשלם על זה בשם האב[7].
התשובה שרש"י עונה במסכת כתובות היא שהיורשים היו אמורים לבדוק. תשובה זאת קשה, כפי שמעיר הרמב"ן, שכן אם היורשים אמורים לבדוק ולא עשו זאת הם הפושעים ומדוע שהחיוב יחול על האב ולא עליהם? השיטה מקובצת עונה שרק במקרה בו האב השאיר להם קרקעות שיכולות להשתעבד מוטל עליהם לבדוק האם הוא השאיר להם מחויבויות אחרות. כל עוד האב לא השאיר דרך לפרוע את חובותיו, היורשים אמורים להניח שאין כאלה.
התוספות מעלה כיוון אחר לפיו האב הוא הפושע, כי לא אמר לילדיו שהפרה שאולה. בניגוד לרש"י ממנו עולה שאם החיוב לא חל משעת ההשאלה הוא חל מהשעה בה השואל לא יכול להחזיר את הפרה למשאיל, מהתוספות עולה שהצד השני הוא הרגע המחייב את השואל[8]. על כן השואל התחייב עוד בחייו והנכסים משועבדים, לעומת זאת האונס העתידי אינו קשור לפשיעתו ולזה הנכסים לא השתעבדו.
הנימוקי יוסף כתב שדרכם של רוב הראשונים היא לפסוק את דברי רב פפא. יוצא שלהלכה שואל אינו מתחייב בשעת השאלה. לפי רש"י החיוב חל יחד עם מיתת הבהמה, ולפי התוספות החיוב חל בפשיעה. ההלכות הנגזרות מזה הן לעניין יורשי שואל הוא שהם פטורים מאונסים גם אם אביהם השאיר קרקעות לגבות מהן, חייבים בתשלומי הנאה אם אכלו את הפרה השאולה אלא אם כן הייתה אחריות בירושה אז משלמים הכל במקרה הזה. בנוסף, שואל ששחט בהמה בשבת פטור מלשלם כי חיוב תשלומים מגיע יחד עם חיוב מיתה.
הרמב"ם חולק על העמדה הזאת ופוסק אחרת. הוא כותב שיורשי השואל חייבים לשלם מנכסי אביהם גם אם הבהמה מתה. הלכה זאת מבוססת על כך שאדם מתחייב בתשלומי הבהמה ברגע ההשאלה. אולם, בהלכות גניבה הרמב"ם פוסק את דברי רב פפא ופוטר שואל ששחט את הבהמה בשבת. מוכרח מדבריו שחיובו של שואל תלוי במיתת הבהמה.
צמד פסקים אלו קשה משתי סיבות. הסיבה האחת היא שיש סתירה בין הפסקים בשעת חיובו של שואל באונסים, כשבהלכות שאלה נראה שהחיוב מגיע ברגע ההשאלה, ובהלכות גניבה נראה שהחיוב תלוי במות הבהמה. הסיבה השניה, המשקפת את הצד השני של אותו המטבע, מבוססת על התאמת דברי הרמב"ם לגמרא. הגמרא מנגידה במפורש בין הדינים ואומרת שמי שמחייב את היורשים לשלם מאחריות גם באונסים חולק על דינו של רב פפא, כך שגם אם ננתק את הדינים יהיה קשה מהגמרא.
ישנן שלושה כיוונים אפשריים בתירוץ הרמב"ם. הכיוון האחד הוא להחזיק בהנחה שעולה מהלכות שאלה שחיוב אונסים חל מרגע ההשאלה, ואם כך צריך להסביר מדוע פסק כדברי רב פפא בהלכות גניבה. הכיוון השני הפוך. הרמב"ם פסק כרב פפא שהחיוב על השאלה אינו ברגע ההשאלה, ואז צריך להסביר מדוע במקרה בו הבהמה מתה באונס היורשים חייבים לשלם במידה וקיבלו בירושה גם נכסים שערבים להשאלה. הכיוון השלישי הוא לקבל את שתי ההלכות ולהסביר כיצד ניתן להחזיק בשתיהן יחדיו, הן בסברה והן בהסבר דברי הגמרא.
הכיוון הראשון עולה על ידי הלחם משנה[9]. הרמב"ם קובע בהלכות שאלה שמרגע שהשואל שאל את הבהמה הוא מתחייב לשלם את דמיה, ולכן היורשים חייבים באונסים מכוח אביהם. לפי הכיוון הזה, בהלכות גניבה הרמב"ם לא אומר שהשואל ששחט פטור, אלא שהוא פטור מכפל ומתשלומי ארבעה וחמישה, אבל בקרן הוא חייב בכל זאת כיוון שבה הוא התחייב מרגע השאלת הבהמה.
השלטי גיבורים[10] הולך בכיוון השני. לפי דבריו הרמב"ם אינו חולק על שאר הראשונים ופוסק כמותם את דברי רב פפא. חיובי תשלומים חלים על השואל רק ברגע בו הוא שוחט את הבהמה. מה שכתב בהלכות שאלה שהיורשים חייבים לשלם במקרה בו הבהמה מתה, הכוונה לא באונס, אלא כשהאב פשע.
הכסף משנה משתמש בכיוון השלישי כדי לתרץ את הרמב"ם. ראשית, הוא אומר שהרמב"ם לא גורס את הקישור הסברתי שהגמרא עושה בין דברי רבא לדברי רב פפא. לאחר מכן הוא נדרש לשאלה כיצד דברי הרמב"ם מסתדרים סברתית, וטוען שרב פפא אינו חולק על ההנחה שחיוב כלשהו חל על השואל ברגע השאלה, אלא שחיוב זה נשאר פוטנציאלי עד הרגע בו הבהמה מתה[11]. ובעצם, נכסי השואל משתעבדים ברגע ההשאלה, אלא שהוא מתחייב רק ברגע השחיטה[12].
רבי שמעון שקופ[13] מסביר שהכסף משנה מחלק בין סיבת החיוב לבין מה שמפעיל את החיוב. כשהשואל יתחייב לשלם הסיבה לכך תהיה העובדה שהוא שאל את הבהמה, אבל כל עוד הבהמה בחיים החיוב לשלם לא הופעל והשואל פטור. לפי זה, השוחט בשבת פטור כיוון שהפעלת החיוב מתבצעת יחד עם איסור המחייב מיתה. כאשר השואל נפטר עדיין חל עליו החיוב לשלם על הבהמה עקב ההשאלה כך שכאשר הבהמה מתה נכסיו פורעים את חובו[14].
סיכום
רבא אומר שיורשי בהמה שאולה יכולים להשתמש בה, אולם התנאים שלהם אינם כמו של אביהם. הראשונים נחלקו בגדר מעמדם של היורשים. מרש"י במסכת בבא קמא עולה שהיורשים הם בגדר אדם שאין לו שום קשר עם הבהמה ולכן אמורים להיות פטורים בכל מקרה, למעט אם אכלו את הפרה כשהם לא חשבו שהיא של אביהם. הרשב"א טוען שדין היורשים הוא כשל שומרי שכר. הוא מביא את הראב"ד שמחלק בין לפני שימוש אז דינם הוא כשל שומרי שכר, אבל לאחר השימוש רבא לא התייחס והם חייבים גם באונסים.
מעבר לחיוביהם של היורשים, רבא עוסק גם בעסקה שהייתה בין המשאיל לשואל עצמו. הגמרא חוקרת האם קרקעות השואל משועבדות לפרוע את חובו רק במידה והיורשים אוכלים את הפרה, או שמא גם כאשר הפרה מתה באונסים המשאיל יכול להיפרע מנכסים משועבדים. לפי הצד שהקרקעות משועבדות גם לעניין אונסים צריך לומר שהשואל התחייב לשלם כבר ברגע ההשאלה. רש"י מסביר שאם החיוב לא חל בשעת השאלה הקרקעות משועבדות לעניין אכילת היורשים כיוון שהם נכנסים במקום אביהם לעניינים אותם היה להם לבדוק. התוספות הולך בכיוון אחר ומסביר שהשואל עצמו פושע במקרה הזה כיוון שלא הודיע להם.
הרמב"ם פוסק שהיורשים חייבים לשלם מנכסי האב גם על אונסים, ובמקביל פוסק שהחיוב על השאלה מגיע ברגע מיתת הבהמה. הכסף משנה מסביר שהקרקעות רק משתעבדות ברגע ההשאלה, אבל החיוב מופעל בעת מות הבהמה.
[1] הרא"ש (בבא קמא פרק י סימן א) אומר שהמשאיל יכול לדרוש מהיורשים את הבהמה כיוון שתנאי ההשלאה שלהם שונים והוא הסכים להשאלה רק בתנאים שהיו לאב.
[2] הובא ברשב"א. ישנה דעה אחרת המופיעה בסוגיה גם בשמו של הראב"ד. אפשר שהראב"ד הביא שתי דעות, ואפשר שלא מדובר על אותו הראב"ד.
[3] אצל הבעל הפעולה הזאת היא החתונה, שגורמת לכך שכל נכסי אשתו יהיו מושאלים מבחינתו.
[4] הדין עליו רב פפא מסתמך הוא "קים ליה בדרבה מיניה", על פיו אדם לא יכול להתחייב שני עונשים על מעשה אחד.
[5] הרמב"ן (צז: ד"ה שמעת מינה) טוען שכוונת הגמרא היא שאם רב פפא חולק על רבא, אז לטענת רבא השואל ממש חייב לשלם. הריטב"א (צז: ד"ה ש"מ) חולק עליו ואומר שרק הקרקעות השתעבדו, אבל לא הגיוני לומר שהשואל חייב לשלם כשהחפץ אצלו. הקצות (סימן שמא ס"ק ג) לא מוכן לקבל את דברי הריטב"א (הוא מקשה שם על הכסף משנה, אבל הקושיה הזאת חזקה יותר על הריטב"א) כיוון שאם הקרקעות רק השתעבדו אבל האדם לא התחייב כיצד ניתן לחייב את היורשים לשלם הרי המוריש היה מת בשעת החיוב. על כן הקצות אומר שיש כאן תנאי לפיו אם יהיה אונס החיוב יחול מלכתחילה.
[6] לטענתו של רב פפא לא ניתן לומר שחיוב אונסים נובע מקניין או מעצם ההנאה כיוון שדברים אלו אינם משתנים ברגע השחיטה. רק במידה והחיוב נובע מהסכם, וההסכם הוא שבמידה והחפץ יאנס אשלם לך תמורתו אפשר לתלות את החיוב ברגע האונס.
[7] לפי הפירוש הזה רבא סובר כמו רב פפא בכך שהוא אומר שחיוב אונסים אינו חל ברגע ההשאלה, אבל חולק עליו דינית, שכן השואל חייב לטפל בבהמה ובכלל זה גם לא לפשוע בה בצורה אקטיבית. על כן לפי רבא אם ישחוט פרה שאולה בשבת יתחייב לשלם למשאיל.
[8] קשה ליישם את הגישה הזאת באופן פרקטי משתי סיבות. הסיבה האחת, אותה מעלה הרשב"א (כתובות לד: ד"ה איכא דמתני לה אסיפא), היא שקשה להגדיר את האדם כפושע על כך שלא עדכן אנשים לפני מיתתו, משום שהמוות הוא בדרך כלל אינו מתוכנן. הבעיה השניה היא שפשיעתו של האדם מוגדרת על ידי חוסר עשיית פעולה, ולכן קשה להגדיר את רגע חיובו (צריך לומר שהקרקעות משתעבדות ברגע המיתה לפני שהפרה נופלת ליורשים).
[9] על אף שהלחם משנה דוחה את התירוץ הזה, רבי עקיבא איגר (כתובות לד: ד"ה הואיל) ואחרונים אחרים מאמצים אותו.
[10] בבא מציעא נו: אות א.
[11] יוצא שישנו הבדל בין הכסף משנה לכיוון הראשון גם ביישום הדין של רבא. לפי הכסף משנה הנכסים רק משתעבדים מרגע ההשאלה אבל החיוב חל רק ברגע מיתת הבהמה כך שגובה התשלום נקבע אז, בניגוד לאפשרות אותה מעלה הלחם משנה לפיו החיוב חל מרגע ההשאלה, והשואל צריך לשלם כמו שהפרה הייתה שווה אז.
[12] הב"ח (סימן שמא ס"ק ו) מסביר באופן דומה. טענתו היא שהרמב"ם מחלק את הדינים של רבא אחרת. רש"י אמר שהדינים של רבא הם פטור יורשים באונסים, וחיוב יורשים בהנאה, אולם הרמב"ם מבין שהדינים הם יכולת השימוש של היורשים, ורמת החיוב שלהם במידה וקורה משהו לפרה. לפי פירוש זה בגמרא יוצא שאם רבא סובר שכבר מרגע ההשאלה השואל מתחייב לשלם אז היורשים אינם יכולים להשתמש בבהמה במידה והיו נכסים שמשועבדים להשאלה, כיוון שההשאלה היא על דעת השיעבוד, ומרגע שהנכסים מתחלקים בין היורשים השיעבוד פוקע. כמובן שגישה זאת מוכרחת גם לומר שבמידה ומשהו קורה לפרה היורשים חייבים לשלם במידה והיו אחריות נכסים (נראה שלאו דווקא מהנכסים האחראיים). לעומת זאת, אם החיוב חל על השואל רק בעת מיתת הבהמה חוזרים לדברי הכסף משנה. הרווח הגדול בדברי הב"ח הוא שלא צריך לטעון שהרמב"ם גרס אחרת, מה שמסתבר מאוד עקב כך שמדובר על שתי גמרות, בנוסף לזה שנראה שכל דינו של רבא מובא במסכת כתובות בשביל ההתאמה הזאת.
[13] בבא מציעא סימן כט אות ז.
[14] המוטיבציה של רבי שמעון שקופ להסביר כך היא לתרץ את קושיית הקצות כיצד ניתן לומר שיש חיוב שחל מרגע השחיטה, ובכל זאת השואל יצטרך לשלם אותו גם לאחר מיתתו. אולם, לא הצלחתי להבין את דבריו כל הצורך. אם החיוב חל על האב לאחר מיתתו משמע שלא צריך להיות שום דבר שיפעיל את החיוב, כיוון שהשואל אינו יכול להפעיל את החיוב כשהוא לא חי. על כן צריך לטעון שהחיוב כבר פועל, ואם כן לא מובן כיצד השואל ששחט בשבת פטור. וצריך עיון.