רקע
בסוגיה זאת נדון בשאלה מה הדין בהשאלה שאינה מוגבלת בזמן, ובכך נעמיק ביסוד ההבנה המשפטית של ההשאלה.
מקורות
א. בבא מציעא קג. "אמר רב נחמן שואל" עד המשנה
ב. רש"י בבא מציעא קג. ד"ה שואל אדם, והוא דקני מיניה, ומהדר ליה קתיה
רי"ף בבא מציעא ס. "אר"נ שואל אדם… קבע ליה זימנא"
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכות ה, ח
רא"ש בבא מציעא פרק ח סימן לג עד "קרינן ביה"
נתיבות המשפט סימן שמא ס"ק יב
אבן האזל הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ח
רבנו חננאל שטמ"ק בבא מציעא קג. ד"ה וזה לשון רבינו חננאל: אמר רב נחמן שואל
רשב"א בבא מציעא קג. ד"ה שואל אדם
[ר"ן בבא מציעא קג. ד"ה אמר רב נחמן]
ג. רש"י בבא מציעא קג. ד"ה לא בני לה, בני לה
[תוספות בבא מציעא קג. ד"ה פרדיסי]
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכות ו-ז
מגיד משנה הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ז ד"ה שאלו
ד. רש"י בבא מציעא קג. ד"ה וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה, וצריך למיקני מיניה
ריטב"א בבא מציעא קג. ד"ה האי מאן דאמר ליה לחבריה
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכות ט-י
הסבר הסוגיה
אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא דקני מיניה. אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה
[בבא מציעא קג.]
רב נחמן אומר ש"אדם שואל בטובו לעולם". דבריו של רב נחמן מעוררים שתי שאלות. השאלה הראשונה היא מה אומר רב נחמן? מה הכוונה שאדם עושה השאלה "בטובו"? השאלה השניה נובעת מההנחה שרב נחמן לא השמיע לנו את דיני שואל הרגילים הכתובים בתורה אלא הוא מדבר על השאלה מיוחדת, ואם כן צריך לשאול מה מיוחד בהשאלה הזאת ומה החידוש בה?
רב מרי נכדו של שמואל[1] מגביל את דינו של רב נחמן ואומר שהוא נכון רק במידה והמשאיל עושה קניין סודר. הגבלה זאת מעט מתמיהה שכן בכל השאלה יש פעולת קניין, והיא המשיכה, ומדוע יש צורך בפעולת קניין נוספת? כמו כן צריך לברר האם רב נחמן מודה להגבלה הזאת?
רש"י מפרש את דברי רב נחמן כתנאי. האדם משאיל את הכלי לכל זמן שהוא שמיש. תנאי זה מאפשר לשואל לקחת את הכלי מהמשאיל גם לאחר שהחזיר לו אותו, כמובן, כל עוד התנאי מתקיים והכלי שמיש. רב מרי נכדו של שמואל טוען שבמידה והשואל מחזיר את הכלי ההשאלה נגמרת, ולכן רק אם לפני ההשאלה נעשה גם קניין חליפין. אלא שעדיין צריך לשאול למה שזכות שלא נקנת לשואל על ידי משיכה תיקנה לו בעזרת קניין החליפין?
לפני שנענה על השאלה הזאת נעמוד על היחס בין האמוראים בשיטת רש"י. לפי רב מרי נכדו של שמואל במידה ולא התבצע קניין חליפין החזרת החפץ למשאיל גורמת לסיום ההשאלה. כלומר, רב מרי נכדו של שמואל מבין שגם בלא דינו של רב נחמן ההשאלה היא נצחית. כל חידושו של רב נחמן הוא שאפשר לחייב את המשאיל להחזיר את החפץ אחר ההחזרה[2], והגבלתו של רב מרי נכדו של שמואל היא לקניין נוסף.
יוצא שלפי שיטתו של רש"י ההשאלה נגמרת ברגע החזרת החפץ לבעליו. אם כך, קניין החליפין צריך לעבוד במישור אחר. בעל נתיבות המשפט מסביר שבניגוד לקניין משיכה שהוא קניין לחפץ, קניין חליפין גורם להתחייבות של המשאיל. דהיינו כשהשואל רוצה להשתמש שוב בכלי מה שמחייב את המשאיל לתת לו אותו זה לא ההשאלה הקודמת או זכות מסוימת שיש לשואל בגוף החפץ אלא רק העובדה שהמשאיל התחייב לכך.
הרי"ף חולק על רש"י. לפי הרי"ף המילה "בטובו" בתייחסת למשאיל ולא לחפץ. אלא שפרשנות זאת מעצימה את השאלה השניה, מה מיוחד בהשאלה הזאת, הרי כל השאלה נעשת מטובו של המשאיל? הרמב"ם נדרש לשאלה הזאת ואומר שהטובה היא ביחס לשאר המשאילים. המשאיל בדרך כלל קובע זמן להחזרת החפץ, ואילו כאן השואל מבקש את החפץ בצורה לא מוגבלת.
בהשאלה רגילה שלא נקבע לה זמן יכולות להיות שלוש אפשרויות. היה אפשר לומר שיש פרק זמן קבוע מראש שאנחנו אומרים שכנראה התכוונו אליו כאשר השאילו את החפץ[3]. האפשרות שעולה מרש"י היא שההשאלה פשוט נמשכת לנצח עד שהשואל יחזיר למשאיל את החפץ. מדברי הרי"ף והרמב"ם מדויק לא כך. השאלה בלא זמן איננה נצחית. הרמב"ם מתייחס בפירוש להשאלה כזאת ואומר שבמצב הזה המשאיל יכול לקחת את החפץ בכל עת שירצה.
הרא"ש מקשה על הרי"ף והרמב"ם שתי קושיות. הקושיה הראשונה היא כיצד המילה בטובתך מועילה כדי לשנות את ההשאלה לנצחית[4]? הקושיה השנייה היא לגבי הקניין. רש"י היה יכול להסביר את הצורך בקניין חליפין בכך שהמשיכה נסתרה בהחזרת החפץ, אולם הרי"ף והרמב"ם לא יכולים לעשות זאת כיוון שלפיהם ההשאלה אף פעם לא הוחזרה.
רבנו חננאל הולך בכיוון דומה לזה של הרי"ף אולם הוא מסביר אחר את המילה בטובתך כך שמוסרת קושייתו הראשונה של הרא"ש. הוא מסביר שבטובו הכוונה כהחזר על טובה קודמת. כמו שאני הייתי טוב כלפיך פעם היה אתה טוב אלי עכשיו.
לפי דבריו המילה בטובו מוציאה את ההשאלה הזאת מגדרי ההשאלה הרגילים. השאלה רגילה היא בקשה המסתמכת על טוב ליבו של המשאיל שיהיה מוכן לתת לאדם אחר להשתמש בחפץ בלא רווח. השאלה תמורת טובה מזכירה את הרעיון של שכירות, שהרי השואל קיבל שכר כלשהו תמורת השימוש. אין בשכר זה מספיק כדי להפוך אותו לשוכר, אולם קל להבין מדוע מסתבר שלהשאלה הזאת יהיו גדרים מעט שונים מגדרי השאלה רגילה.
אמנם נראה שלא צריך ללכת בכיוון קיצוני כמו רבנו חננאל על מנת לתרץ את הרי"ף והרמב"ם. ניתן לומר בפשטות שכל השאלה היא בטובו, ולכן ודאי שכאן השואל מבקש מהמשאיל לנהוג כלפיו באופן יותר טוב משאר המשאילים, כמו שהרמב"ם מפרט, שמשאיל רגיל מקפיד על זמן, והשואל מבקש ממנו שלא יקפיד על זמן.
לפי התירוץ הזה אפשר להסביר את הקניין באופן דומה לזה שהנתיבות הסביר ברש"י. אמרנו שהרי"ף והרמב"ם מבינים שבהשאלה שלא מוגבלת בזמן המשאיל יכול לקחת את החפץ המושאל בכל עת שיחפוץ בו. רב נחמן מבין שאפשר להתנות תנאי לפיו זמן ההשאלה של החפץ יהיה אין סופי. רב מרי נכדו של שמואל חולק עליו וטוען שאי אפשר לעשות זאת. הדרך היחידה בה תנאי כזה יתקיים יהיה הם השואל יצור התתחייבות אחרת עם המשאיל שהוא לא ינצל את זכותו על החפץ.
אבן האזל מפרש שלפי הרי"ף והרמב"ם הקניין מקנה במתנה את גוף החפץ לשואל ולא מחייב את המשאיל לא לנצל את זכותו. על מנת להסביר את דברי רב מרי אבן האזל מקדים ומסביר את הדין של שואל. הוא מניח שהשאלה הוא חידוש שהתורה חידשה, שהרי השאלה לא נכנסת לגדרי מכירה הרגילים של קניין וקניין לזמן, אלא היא זכות שימוש. בפרשיית שואל התורה מחדשת שהמשיכה מועילה כדי להקנות לשואל זכות שימוש. עקב כך שהשאלה היא חידוש אין לך בו אלא חידושו, והמשיכה מועילה רק כדי לקנות את זכות השימוש כמו במקרה עליו התורה מדברת. הקניין עובד במישור אחר ומטרתו להעביר את זכות השימוש באופן מלא אל השואל[5].
נפקא מינה אפשרית בין התירוצים לשיטת הרמב"ם הוא הספק שהראשונים מעלים בשם הראב"ד. הראב"ד מסתפק בשאלה האם כשהשואל לא משתמש בחפץ המשאיל יכול להשתמש בו. על פי דרכו של אבן האזל השואל קנה את הזכות, כך שלמשאיל אין את הזכות להשתמש בחפץ. לעומת זאת הדרך שהצענו בעקבות דברי הנתיבות המבוססת על התחייבותו של המשאיל לאפשר לשואל להשתמש בחפץ כרצונו, לא מופרך שגם המשאיל יוכל להתשמש בחפץ, כל עוד השואל לא משתמש בו.
רב מרי בנו של רב אשי אומר שהשואל צריך להחזיר למשאיל את הקת. ככל הנראה האמוראים האחרים לא חולקים על הקביעה הזאת שמראה את בעלותו של המשאיל על החפץ. רש"י מפרש על פי דרכו, שכיוון שכל דברי רב נחמן נובעים מתנאי, ברגע שהחפץ אינו שמיש ההשאלה מסתיימת על פי התנאי, והשואל צריך להחזיר למשאיל את השברים. כך גם פוסק הרמב"ם. זכות השימוש של השואל תקפה כל עוד הכלי שמיש ולאחר מכן הוא צריך להחזירו.
אולם הרשב"א מעלה אפשרות אחרת לפיה ההשאלה היא באמת נצחית, וגם לאחר שהכל איננו שמיש השואל יכול לתקן אותו ולהשתמש בו שוב. הראיה של הרשב"א לאפשרות זאת היא לשונו של רב מרי בנו של רב אשי שמחזיר לו דווקא את הקת, כלומר את בית היד, ולא את השברים[6]. האפשרות הזאת כמובן מבוססת על כך שייחודה של ההשאלה הוא לא התנאי בה כפי שכתב רש"י אלא חוסר הגבלת הזמן כמו שעולה מהרי"ף ומהרמב"ם[7].
לפי שני הכיוונים המרכזיים שראינו נוכל לנתח את ההלכות שרבא ורב פפא מביאים בהמשך הסוגיה. רבא מביא רצף של לשונות בהם אדם יכול לנסח את בקשתו לשאול מעדר על מנת לעדור שדה. לפני שניכנס לפרשנות הנוסחים השונים, יש בעצם דברי רבא חידוש. כמו שאפשר להגביל את ההשאלה לפרק זמן, אפשר שהמגביל יהיה עבודה מסוימת.
בשיטתו של רש"י החידוש מצומצם יותר. ברור שהמשאיל יכול להגביל את זכות השימוש של השואל כפי שיחפוץ. לעומת זאת לפי הרמב"ם החידוש הוא קיצוני יותר, כיוון שהגבלת המלאכה למושאים מסוימים גורמת לכך שההשאלה איננה מוגבלת בזמן. יוצא שרבא מחדש שכמו שהגבלת זמן שקובעת גדר קבוע תוחמת את ההשאלה, כך גם הגבלת השימוש, על אף היותה חד צדדית, תוחמת את ההשאלה כך שבמקרה הזה לא צריך קניין.
ההבדל בין שתי התפיסות הללו ישתקף גם בפיתרון סתירה בה עסקו הראשונים בין הסוגיה שלנו לסוגיה במסכת בבא בתרא. רבא אומר שאם אדם שואל מחברו מעדר לעדור פרדסים הוא יכול לעדור את כל פרדסיו. התוספות מבין שהגמרא מבוססת על כך שתמיד כשהגמרא אומרת שם עצם ברבים בלא מספר מוגבל הכוונה להכל. אלא שמשתי גמרות במסכת בבא בתרא עולה שאם אדם מוכר דבר ברבים סתם הוא מוכר רק שתיים ולא את הכל.
על פי דרכו של רש"י מסתבר לומר שיש חילוק בין מכירה לבין השאלה. במכירה האדם לא רוצה למכור את כל קרקעותיו, אבל אדם שמוכן להשאיל את המעדר שלו, לא מגביל זאת בזמן[8]. הרמב"ם לא יקבל פירוש כזה כי לפיו במקרה הנורמלי רשות השימוש מוגבלת בזמן. לכן המגיד משנה מתרץ על פיו שיש הבדל בין הנוסחים השונים ובאמת אם יאמר שרוצה לעדור פרדסים יוכל לעדור רק שניים[9].
רב פפא מרחיב את דברי רבא ועוסק בהשאלה לתכלית מסוימת. אדם שואל את הקרקע של חברו, לטובת שימוש בשוקת. במקרה הפשוט האדם שואל את השוקת כדי להשקות את השדה שלו. רב פפא אומר שכשאדם שואל שוקת מסוימת אין לו זכות לבנות אותה מחדש במידה והיא נהרסת, לעומת אדם ששואל שוקת שאינה מסוימת כך שהוא יכול לבנות אותה במידה והיא נהרסה.
לפי רש"י הדברים פשוטים. כשאדם שואל שוקת מסוימת הוא לא יכול לבנות אותה כיוון שהתנאי מגביל אותו להשתמש בשוקת רק בתצורה הנוכחית שלה ולא מתיר לו לבנות אותה מחדש. במידה והתנאי לא מגביל את השואל לשוקת הספציפית ורק למיקום הוא יכול לבנות את השוקת במידת הצורך.
דברי רב פפא קשים על הרמב"ם משתי סיבות. הסיבה האחת היא שהרמב"ם לא מזכיר זמן. הסיבה השנייה היא מדוע שהשואל יוכל לבנות את השוקת במידה והיא נשברה. ניתן לתרץ בפשטות ולומר שהרמב"ם עוסק רק בזכות שהמשאיל מקנה לשואל. בלי קשר לזמן אליו השוקת מושאלת במידה והיא נשברת לשואל אין זכות לבנות אותה כחלק מזכות ההנאה שלו. נוסח התנאי שמקנה לשואל זכות לבנות את השוקת חזרה הוא נוסח שמבקש שוקת ולא שוקת ספציפית[10]. לפי הרשב"א החידוש של רב פפא הוא שיש השאלה בה גם בלא קניין אפשר לתקן את הכלי השבור.
רב פפא מסיים ואומר שאם השואל השאיל מקום שוקת הוא יכול לבנות בקרקע כמה שהוא רוצה עד שימלא את התכלית שלו. אולם לצורך פעולה זאת צריך קניין. רש"י מפרש שהקניין מוסב על כל דברי רב פפא. כל עוד לא נעשה קניין ההסכם בין השואל למשאיל הוא רק דיבורים והמשאיל יכול לחזור בו. נראה שהבעיה אליה רש"י נדרש היא מדוע נצרכת פעולת קניין במקרה הזה, ולכן הוא מפרש שדברי רב פפא מוסבים על הבדל צדדי בין שוקת שהיא קרקע ואינה נקנית במשיכה, לבין מעדר שהוא כלי.
הריטב"א לא מוכן לקבל את דברי רש"י כיוון שפשוט שצריך לעשות קניין ולא הגיוני שזה מה שרב פפא חידש לנו. תפיסה דומה עולה גם מדברי הרמב"ם שרק בפסיקתו את השאלת מקום שוקת הוא מזכיר קניין. אלא שאם כך עולה שאלתו של רש"י, מדוע תנאי זה מצריך קניין מיוחד?
התשובה שהריטב"א מציע היא שישנו הבדל בין השאלת מקום ספציפי אז רק המקום הספציפי משתעבד, לבין השאלת מקום שאינו ספציפי אז כל הקרקע משתעבדת. כדי לשעבד את כל הקרקע צריך לקנות את כל הקרקע ולא רק את מקום השוקת הראשוני. הריטב"א מציע על פי זה דרך לומר שגם רש"י התכוון לזה. ניתן לקנות את כל הקרקע על ידי קניית מקום השוקת ולכן כמו שבכל השאלה של שוקת צריך לעשות חזקה בשוקת כך גם במקרה הזה.
אולם מרש"י נשמע שהדברים קיצוניים יותר. רש"י לא מחלק בין הקניין שיש בהשאלת שוקת לבין השאלת מקום שוקת. נראה לומר שהוא מבין שמרגע שהמשאיל התחייב להשאלת מקום שוקת בלא הגבלה למקום מסוים השואל איננו מוגבל למקום ויש לו זכות להינות מכל קרקעותיו של המשאיל לצורך בניית השוקת. זאת בניגוד לריטב"א ממנו עולה שהקניין הוא על קרקע ספציפית שסוכם עליה מראש.
מדברי הרמב"ם עולה גישת ביניים. הרמב"ם, כאמור, מזכיר את הצורך בקניין רק לעניין השאלת מקום שוקת ולא בשתי ההשאלות האחרות של שוקת. אולם, הרמב"ם לא מציע אפשרות לבצע את פעולת הקניין יחד עם פעולת הקניין של השוקת[11]. מסתבר שהרמב"ם מבין כמו רש"י שהשואל אינו מוגבל דווקא לקרקעות שנקנו ברגע ההשאלה, אלא יכול להתפרס על כל קרקעותיו של המשאיל[12].
התפיסה שעולה מדבריו היא שהאדם שואל דבר ספציפי. השאלה של דבר מופשט כגון מקום שוקת מתפרש אצלו כתנאי שחורג מהשאלה רגילה. המשאיל לא נותן לשואל מקום ספציפי אלא הרבה מקומות ולכן צריך לעשות לצורך זה קניין מיוחד המקנה דבר שאינו ספציפי. רש"י לעומת זאת מבין שעד שהשואל לא בונה שוקת המספיקה למשימה, המשאיל לא סיפק כלפי השואל את מה שהתחייב לו, ולכן פעולת החזקה הראשונית מועילה לקניית ההשאלה.
סיכום
רב נחמן מתאר עסקת השאלה בה השואל מבקש פריבילגיה מסוימת. הראשונים נחלקו בשאלה מה מיוחד בהשאלה הזאת, וממילא מה התנאים של השאלה רגילה. רש"י טוען שההשאלה הזאת קיימת כל עוד הכלי שמיש. על כן, גם אם הכלי הוחזר כבר למשאיל השואל יכול לקחת אותו שוב. הרי"ף והרמב"ם חולקים ואומרים שההשאלה הזאת איננה מוגבלת בזמן. מדויק מרש"י שבהשאלה הכלי היה מושאל לנצח לשואל, והרמב"ם אומר בפירוש שבמקרה כזה לשואל יש את הזכות לעצור את ההשאלה בכל עת.
מחלוקת ראשונים זאת היא גם מחלוקת ראשונים בפירוש כוונת המילה בטובו. רש"י מסביר שהמילה מוסבת על הכלי. הרי"ף והרמב"ם מסבים אותה על טוב ליבו של המשאיל, ורבנו חננאל שנוקט בגישה דומה לזאת של הרי"ף מסב את המילה בטובו על השואל, ואומר שמדובר על מצב בו השואל עשה טובה קודמת למשאיל.
רב מרי נכדו של שמואל אומר שדינו של רב נחמן תקף רק עם הצדדים עשו ביניהם פעולת קניין. הנתיבות אומר שהקניין נחוץ כדי לחייב את המשאיל להחזיר לשואל את החפץ לאחר שהשואל כבר סיים את עסקת ההשאלה. אבן האזל אומר שזאת הדרך להקנות לשואל זכות בגוף הכלי.
רב מרי בנו של רב אשי ממחיש את ההבדל בין השאלה כזאת לבין קניין גמור ואומר שהשואל צריך להחזיר למשאיל את הקת. רש"י מבין שהכוונה שברגע שהכלי הפסיק להיות שמיש לשואל אין זכות לתקן אותו. כך גם הרמב"ם פוסק, אולם הרשב"א חולק ומפרש את הדין כך שהרק את הכת צריך להחזיר, אבל אם הכלי נשבר אפשר לתקן אותו.
רבא אומר שלא רק מגבלת זמן מגבילה את ההשאלה, אלא ניתן לתחום אותה גם להספק מסוים. רב פפא מוסיף שבתנאים מסוימים גם ניתן לבנות את הכלי מחדש. הוא לא מסתפק בזה ומחדש שאם השואל יבצע פעולת קניין בהשאלת מקום שוקת הוא יוכל לחפור את השוקת היכן שירצה. רש"י מבין שהחידוש של רב פפא אינו גדול ולכן מסב את הקניין על דבר צדדי, וטוען שהוא קניין ההשאלה בשוקת. הריטב"א מבין שבאמצעות הקניין השואל קונה את כל הקרקע כדי לבנות בה.
[1] רש"י במסכת ברכות (טז. ד"ה ברה דבת שמואל) מזהה את האמורא הזה אם רב מרי בנו של איסור גיורא (הקישור בין רב מרי לאיסור גיורא נעשה במסכת בבא בתרא קמט.). הסיפור הוא שבתו של שמואל נשבתה לבין הגויים והתעברה מאדם ששמו איסור גיורא. לאחר מכן הוא התגייר ונהיה לחכם
[2] וכך סוברים האחרונים שמביא הנימוקי יוסף.
[3] ישנה מערכת דומה בהלוואה שם הלוואה שלא פורש מתי הלווה צריך להחזיר היא לשלושים יום. רבנו תם (חולין קי: ד"ה טלית) מיישם את העיקרון הזה גם להלוואה. הריטב"א (שבת קמח. ד"ה ומהדרינן בשבת) דוחה סברתית את ההשוואה בין הלוואה להשאלה. בהלוואה ללווה אין כסף, והוא צריך להוציא עכשיו כסף. פרק הזמן של ההלוואה נועד כדי לתת ללווה זמן להרוויח את הכסף מחדש כך שיוכל להחזיר את ההלוואה. לעומת זאת בהשאלה החפץ נמצא כל הזמן אצל השואל והזמן ניתן לו על מנת להשתמש בחפץ לעשיית מלאכתו. כיוון שהזמן איננו לצורך השגת כסף אלא לשימוש במושא ההשאלה אין סברה לקבוע זמן ברירת מחדל.
[4] הבית יוסף (סימן שמא ס"ק ט ד"ה ומ"ש ולא נהירא לאדוני אבי) אומר שהקושיה היא רק על הרי"ף כיוון שהרמב"ם פוסק שצריך להגיד לו בפירוש את כל התנאי. אולם הלחם משנה (פרק א הלכה ח ד"ה השאילני דבר פלוני) כבר תמה על דבריו ואמר שהרמב"ם מסביר מה הכוונה של השאלה "בטובתך" והוא איננו דורש שהשואל יגיד את כל הנוסח.
[5] בניגוד למשיכה בה ניתן לקנות חפץ שלפנינו, ולכן מועיל רק להקנאת גוף החפץ, קניין סודר מאפשר קניין של דבר שלא בנמצא ולכן אפשר להעביר דרכו את זכות השימוש בחפץ.
[6] ניתן לדחות את הראיה ולומר ששימוש רב בכלי אמור לגרום לו להתכלות ולא להישבר, ולכן רב מרי בנו של רב אשי השתמש דווקא בלשון הזאת.
[7] הרשב"א מעלה את האפשרות הזאת בשיטת הראב"ד שסובר כמו רבנו חננאל. כאמור, הרמב"ם כותב בפירוש לא כך, אבל הר"ן טוען שהרי"ף סבור שהשואל יכול לתקן את החפץ.
[8] בדברי רש"י יש יותר מקום גם לתפיסה שמתייחסים לשואל כמוחזק, ולכן במקרה בו יש לנו ספק בלשון המשאיל צריך להוציא ממנו, שכן לפיו ההגבלה היא לטובת המשאיל והוא צריך להוכיח שהיא קיימת, בניגוד לרמב"ם בו הסברנו שתפקיד ההגבלה הוא למנוע את המשאיל מלממש את זכותו לקחת חזרה את החפץ שלו לזמן מסוים, כך שהשואל הוא זה שצריך להוכיח שהמשאיל איבד את זכותו.
[9] הלחם משנה טוען שדברי המגיד משנה מסתמך בזה על הגרסה בדברי הרמב"ם לפיה השואל מבקש מהמשאיל את המעדר כדי לעדור פרדסים הרבה. בגרסה האחרת ברמב"ם לפי השואל מבקש את המעדר על מנת לעדור פרדסים סתם פרשנות זאת יותר קשה.
[10] בפשטות, מיקום ההלכה מורה על כך שהדין זהה לשוקת ולמעדר. בהלכה הקודמת הרמב"ם טען שהשואל לא יכול לתקן כלי, ובהלכה הזאת הוא משמיע לנו את הנוסח המאפשר לשואל לתקן את הכלי. אלא שאם כך צריך עיון למה הרמב"ם עבר מהדוגמה של כלי לדוגמה של שוקת.
[11] הרמב"ם גם משתמש במושג קניין זהה לזה שהוא משתמש לגבי קניית מעדר לפרק זמן בלתי מוגבלת.
[12] בנקודה הזאת אפשר להתווכח על כך שהרמב"ם מגביל את הבנייה ל"קרקע המשאיל". ההגבלה יכולה להיות כדברי הריטב"א דווקא לאותה השדה. לחלופין היא יכולה להגביל את השואל לקרקעותיו של המשאיל ולא דווקא לקרקע הספציפית הזאת.