סוגיה ג: מעשה הקניין של שואל

רקע

לאחר שלמדנו שהשומרים קונים את החפץ על ידי משיכה, בסוגיה זאת נדון בטיבה של אותה המשיכה, ובכך נמשיך להעמיק בחיובו של השואל.

מקורות

א. בבא מציעא צח:-צט. מהמשנה עד "קמ"ל דסמכא אדעתיה"

ב. תוספות בבא מציעא צט. ד"ה כיון

     [תוספות כתובות לא: ד"ה וברשות הרבים נמי קנה]

     ריטב"א בבא מציעא צט. רב אמר

     ראב"ד שטמ"ק בבא מציעא צח: ד"ה רב אמר אפילו

     מהר"ל בבא מציעא צט. ד"ה אלא באומר ליה

ג.  ריטב"א בבא מציעא צט. ד"ה ואמרינן לא תימא נעשה כאומר

     תורת חיים בבא מציעא צט. ד"ה אלא אימא

ד. תוספות בבא מציעא צט. ד"ה אמר שמואל

     ריטב"א בבא מציעא צט. ד"ה והא דרב אשי דחייה בעלמא   

ה. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ג הלכות א-ב

הסבר הסוגיה

דאיתמר: השאילני פרתך ואמר לו: ביד מי? ואמר לו: הכישה במקל ותבא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה – חייב

[בבא מציעא צט.]

המשנה עוסקת במצבים בהם אדם משאיל לחברו פרה אך הוא אינו עושה זאת באופן ישיר אלא מעביר אותה על ידי שליח. טענת המשנה היא שבמקרה שהפרה המושאלת עוברת על ידי שליח השואל אינו מתחייב עד שהפרה תגיע לרשותו, אלא אם כן השואל מסכים לכך בפירוש[1].

הגמרא מקשה על אחת מהדוגמאות שהמשנה מביאה לשליחים של המשאיל. המשנה אומרת שאם השואל מסכים להעברת הפרה על ידי עבדו של המשאיל, השואל מתחייב באונסי הפרה מרגע הגעת הפרה לעבד. הבעיה שהגמרא מעלה מבוססת על כך שדין יד העבד הוא כיד האדון. על כן כמו שהמשאיל עצמו לא יכול להחיל בשביל השואל את השאלה על ידי העברת הפרה בין ידיו, כך גם העבד לא יכול לעשות זאת[2].

מכוח השאלה הזאת שמואל מגביל את המשנה לעבד עברי שדינו שונה. העמדה זאת מקבלת את הנחת הקושיה שהמשאיל לא יכול להעביר את הפרה לעבד כנעני ובכך להחיל את השמירה, ולכן מחלקת בין הדין שיש בקושיה שעוסק בעבד כנעני שהוא כיד רבו לבין הדין שיש במשנה שלא יכול לקבל את הדין שיד עבד הוא כיד רבו.

רב חולק על שמואל ומעמיד את המשנה באופן אחר. לטענתו הסכמת השואל להעברת הפרה ביד העבד מקבילה לאמירה שהמשאיל יורה לבהמה על ידי מקל להגיע לרשות השואל. הגמרא מקשה על פירושו של רב מברייתא אחרת לפיה השואל פטור במקרה של העברה על ידי עבד[3]. כדי לתרץ את שיטת רב היא משנה את תירוצו של רב למשנה. הסכמתו של השואל להעברת החפץ על ידי עבד אינה שווה לבקשה שלו להעביר את הבהמה על ידי הכשתה במקל. על כן, רב מעמיד את המשנה במקרה בו השואל נתן את הסכמתו לכך בפירוש. לפי העמדה זאת הברייתא עוסקת במקרה בו השואל לא אמר כך בפירוש.

לפני שנבין כיצד העמדתו של רב מסתדרת עם המשנה, נעסוק בדין עליו רב מתבסס. מדוע במידה והשואל מסכים להעברת הפרה על ידי הכשה במקל ההשאלה מתחילה מרגע שהפרה יצאה מרשות השואל על אף שלא הגיעה לרשותו של המשאיל? השאלה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא כיצד ההשאלה מתחילה במקום שהוא אינו רשות המשאיל? החלק השני עוסק בכך שכל החלת ההשאלה מתבצעת בלא מעורבותו של השואל?

התוספות נדרש לחלק הראשון ומקשה כיצד העברת המשאיל את החפץ לרשות הרבים מחילה את ההשאלה, הרי משיכה לרשות הרבים אינה מועילה? הנחת קושייתו של התוספות היא שדיני משיכה של קניין חלים גם בשואל. הוא מתרץ את השאלה בשני אופנים.

האופן הראשון מקבל את הנחת הקושיה. העברת המשאיל את הבהמה לרשות הרבים לא מועילה. רב עוסק במקרה בו המשאיל העביר את הבהמה לסמטה או לצידי רשות הרבים שם משיכה מועילה, כל זאת על אף שכל הפעולה מתבצעת על ידי המשאיל. האופן השני חולק על הנחת הקושיה וסובר שעל מנת להתחייב באונסי הבהמה ניתן להעביר את הבהמה לרשות הרבים.

ניתן לפרש את ההבדל בין שני תירוצי התוספות בשתי דרכים[4]. הדרך הראשונה היא שהתירוצים חלוקים באופן מהותי בהבנת חיובו של השואל. התירוץ הראשון מניח שהשואל קונה את השימוש בפרה ועל כן הוא חייב באונסים מדין בעלים. אם כן החלת השמירה חייבת להיות מלווה בפעולת קניין העובדת לפי הלכות קניין. התירוץ השני של התוספות טוען שחיוב אונסים של שואל לא תלוי בבעלות אלא בהתחייבות. יצירת ההתחייבות הזאת לא תלויה בהלכות קניין, וניתן לבצע את המשיכה הזאת גם במקום שבהלכות קניין הוא לא בר משיכה.

הדרך השנייה מבוססת על כך ששני התירוצים מבינים שההתחייבות של השואל באונסים נובעת מההסכמה שלו, וכדי להחיל את ההתחייבות באונסים מספיקה משיכה לרשות הרבים. בנוסף, גם לפי התירוץ השני המשיכה אינה מחילה את השאלה באופן מלא והמשאיל יכול לחזור בו מההשאלה. ההבדל ביניהם הוא ביכולת לחלק בין חיוב אונסים להחלת ההשאלה. טענתו של התירוץ השני היא שניתן להפריד בין חיוב אונסים שחל על ידי משיכה ברשות הרבים, לבין חתימת ההסכם המונעת מהמשאיל את האפשרות לחזור בו. זאת הראיה מדינו של רב הונא שמחלק בין ההתחייבויות השונות. התירוץ הראשון, מבין שהדברים כרוכים אחד בשני ולא ניתן לומר שפעולות שונות מחילות על השומר שם שואל בחלקים.

הנפקא מינה בין שתי דרכים השונות היא בשאלה האם לפי התירוץ השני המשאיל יכול לחזור בו. לפי הדרך הראשונה ההשאלה מתחילה באופן מלא מרגע המשיכה, בעוד לפי הדרך השנייה השואל רק מתחייב באונסים.

כדי להמחיש את השוני בין שתי הדרכים נשווה בין שואל לגנב. המשנה בבא קמא[5] אומרת שהגנב חייב באונסי הגנבה מרגע שהוציא אותם מרשות הבעלים. המשנה לא מפרטת לאן הגנב מוציא את החפץ והאמוראים נחלקו בכך במסכת כתובות[6]. רבינא טוען שגם אם הגנב מוציא את החפץ לרשות הרבים הוא חייב. רב אחא חולק עליו ומציע העמדות אחרות לגמרא לפי הלכות קניין.

התוספות מביא מחלוקת בין ר"י לריצב"א בפירוש דברי רבינא שגנב מתחייב באונסים ברשות הרבים. הריצב"א אומר שרבינא חולק על ההנחה שמשיכה לא עובדת ברשות הרבים. ר"י טוען שרבינא מודה שמשיכה אינה מועילה ברשות הרבים, אלא שהוא חולק על ההקבלה בין דיני ההתחייבות של הגנב באונסים לבין דיני קניין.

ההשוואה בין שואל לגנב מתבקשת. כמו שחיובי אונסים של שואל לא תלויים בדיני קניין כך גם חיוביו של גנב. אולם, יש לשים לב להבדל משמעותי בין שואל לבין גנב. בשואל ניתן לומר שהחיוב שלו נובע מהסכם ועל כן הוא לא צריך לקנות את החפץ ומספיק שיעשה משיכה שאינה מועילה בדיני קניין ומדוע שבגנב פעולה כזאת תועיל?

ניתן לתרץ על פי הדרך השנייה. בגנב יש מוקד אחד לאירוע, היציאה מרשות בעלים. מרגע שהגנב הוציא את הבהמה הוא משתלט עליה ועל כן חייב בגניבה וכן חייב באחריות הבהמה וגם באונסיה. לעומת זאת בשואל יש מוקד של השתלטות שמאפשר לשואל להיות אחראי על הבהמה, ויש מוקד של מעשה קניין שגורם לכך שהמשאיל לא יוכל לחזור בו.

לפי הדרך הראשונה לא נוכל לתרץ כך. אלא שניתן לומר שהבעיה שההסכם פותר היא אחרת. חיובו של השואל באונסים יכול לנבוע מבעלותו החלקית על החפץ המושאל או מאחריות שהוא קיבל על עצמו. כך או כך הוא צריך לעשות מעשה קניין בחפץ. ההסכם מאפשר את זה שהמשאיל יבצע את פעולת הקניין בשביל השואל. המחלוקת בין התירוצים וכן בין האמוראים היא בשאלה האם קבלת אחריות על אונסים מקבילה לפעולת קניין או שמא מספיקה בשבילה משיכה ברשות הרבים.

הריטב"א לא מוכן לקבל את דברי התוספות. לטענתו לא ניתן לקיים את הדין של רב בהסתמך על פעולה קניינית. על כן הוא מציע כיוון אחר כדי להסביר את הדין. השואל מתחייב באונסים מרגע יציאת הבהמה מרשותו על סמך האמירה שלו שהוא מוכן להתחייב במקרה הזה, במודל דומה לזה של ערב. הערב מתחייב לשלם כסף באמירתו שהוא ערב לחוב, וכך השואל מתחייב באונסים בהסכמתו להשאלה בצורה כזאת על אף שהבהמה לא הגיעה לרשותו.

היה ניתן להמשיך את הקו של הריטב"א ולומר שכל חיובו של שואל נובע מאותה ההתחייבות. אולם מדברי הריטב"א לא נשמע כך. הוא אומר שהחיוב בזמן שהבהמה ברשות הרבים הוא לא מדיני שאלה. יוצא שלפיו השואל מוכן להרחיב את ההתחייבות העתידית שיש לו באונסים, בלא תלות בשאלה מה מחייבו העתידי[7].

כיוון שלישי מופיע בראב"ד. הנחתו של הראב"ד היא שרק שואל צריך משיכה, ולכן מרגע יציאת הפרה מרשות המשאיל השואל הופך להיות שומר חינם. התחייבותו של השואל באונסים במקרה הזה נובעת מהתנאי שהוא מתנה.

היישום של הפתרונות הללו במשנה צריך לענות על שתי שאלות. מה היחס בין ההכשה במקל לעבד? ומה הדימיון שיש בהווא אמינא בין הסכמה של השואל שהעבד של המשאיל יהיה הנציג שלו לבין הכשה במקל?

ישנם שני ציורים למשנה לאחר העמדתו של רב. הציור הראשון משלב את שני האלמנטים, הפרה נעה בעקבות ההכשה במקל, והעבד מתלווה אליה. הבעיה שיש בציור הזה היא שלא מובן איך הקושיה נפתרת, הרי עדיין הפרה נמצאת בחזקתו של העבד, שהיא חזקתו של המשאיל. הציור השני מייחס את ההכשה במקל לעבד המופיע במשנה. אולם תירוץ זה מעקר את המשנה כי שוב לא משנה מי הוא המשלח את הבהמה כל עוד היא הגיעה למקומה בשלום.

הריטב"א מצייר את הציור הראשון כשהוא מסביר את הדימיון בין טענת הכישה במקל לבין שלח ביד עבדי. העברת האחריות הבהמה לעבד נחשבת כאיבוד הבהמה כך שהשואל צריך להיות ערב כדי להסכים להתחייב במקרה כזה. הגמרא מקשה מברייתא לפיה בעבד הבעלים פטור, כך ששליחה ביד עבד היא לא כמו הכשה במקל וחייבים לומר שהעבד הוא מכיש במקל.

התוספות לא יכול לצייר כך את המקרים כיוון שלפיו פעולה מחייבת את השואל באחריות. התורת חיים מעלה העמדה אחרת בה צריך התוספות ללכת. לפיו רב אומר בהתחלה שעבד מחזיק בהמה בצורה חופשית אבל בעצם הבהמה הולכת לבד. הגמרא דוחה את ההעמדה הזאת כיוון שיש ברייתא שמשתמשת בעיקרון של יד עבד כיד רבו. על כן רב מסביר שהמשאיל מפרט בפני השואל בפירוש מה תהיה רמת ההחזקה של הפרה בעת ההעברה, אבל במקרה אחר העבד מחזיק את הבהמה בידו ולכן היא נשארת הרשות השואל.

עד כה התייחסנו לשיטתו של רב. צריך לחזור ולשאול מה דעתו של שמואל. כאמור, שמואל מעמיד את המשנה בעבד כנעני. צריך לחקור האם שמואל מוכן לקבל את דבריו של רב ורק מצא העמדה יותר טובה למשנה או שמא הוא חולק על רב? המחלוקת על רב יכולה להיות בעצם הדין ויכולה להיות ביישומו במשנה.

שיטת התוספות היא ששמואל לא מקבל את עצם דינו של רב. רב מבין שהתחייבותו של השואל תלויה ביציאה של הבהמה מרשות המשאיל כך שהוא האחראי עליה[8]. שמואל לא מוכרח לחידוש כזה ואין סיבה שיחדש אותו. התנגדות זאת יכולה לנבוע הן מהפאסיביות של השואל לפי רב, והן בכך שפעולת קניין צריכה להכניס את מושא ההשאלה לרשותו של השואל.

הריטב"א מביא מחלוקת בשאלה האם שמואל חולק על רב. נטייתו של הריטב"א לכך שאין ביניהם מחלוקת דינית אלא פרשנית מובנת[9]. דינו של רב מבוסס על דיני ערבות והסיבה ששמואל לא מעמיד כך את המשנה היא כי ההעמדה שלו יותר נוחה. לפי הריטב"א מי שסובר שיש מחלוקת דינית בין האמוראים יאמרו שנקודת המחלוקת היא בשאלה הם כאשר אין קבלת ערבות מפורשת ויש הנאה אדם יכול לחייב את עצמו.

סיכום

רב משתמש בדין של העברת הבהמה בין המשאיל לשואל כדי לתרץ קושיה במשנה. התוספות מסבירים את דרכו של רב בשני אופנים שונים. על פי האופן הראשון דינו של רב מבוסס על משיכה קניינית לצידי רשות הרבים או לסימטה. האופן השני מניח שהתחייבותו של שואל באונסים תלויה במעשה קניין.

ישנן שתי דרכים להבין את שיטת רב על פי האופן השני. הדרך הראשונה היא שחיובו של השואל נובע מאחריות שיש לו על החפץ, ועל כן אין צורך בפעולה קניינית. הדרך השנייה היא לחלק בין חיובי אונסים שנובעים ממשיכה לבין החלת שם השאלה על העסקה שמתבצעת רק בהכנסת הבהמה לרשות השואל.

הראב"ד והריטב"א מסבירים את החיוב באונסים מצד התחייבות של השואל. הראב"ד  תולה זאת בתנאי שהופך אותו משומר חינם לשואל. הריטב"א מחדש שהחיוב על פי רב הוא חלק מחיובי ערב.

---

[1] הראשונים שואלים כיצד המשאיל יכול למנות שליח כדי שיזכה לשואל. בפשטות היה ניתן לומר שהסכמתו של השואל מהווה מינוי של השליח לקבלת הפרה (כך כותב נתיבות המשפט סימן שמ ס"ק יא בשם הר"ן). הראב"ד (שטמ"ק עח: ד"ה השואל את הפרה) מתרץ שההסכמה גורמת לגילוי דעת שעסקת ההשאלה היא זכות בשביל השואל ועל כן השליח זוכה בשביל השואל מדין שניתן לזכות אדם אחר דבר שהוא טוב לו. הר"ן (עח: ד"ה שלחה לי ביד עבדך ביד שלוחך) מביא שיטה אחרת לפיה חיובו של השואל לא נובע מהיותו שואל אלא מכך שהוא גרם למשאיל לסכן את פרתו וחיובו הוא מדין ערב.

[2] הגר"א (סימן שמו ס"ק יא) מסביר שהסיבה בגינה שאלת הגמרא היא רק על הסיפא של המשנה ולא על הרישא בה מופיע שאם עבדו של שואל מקבל את הפרה השואל אינו מתחייב באונסים על אף שיד העבד כיד רבו כיוון שהשואל לא יכול להתחייב באונסים שלא מדעתו.

[3] הברייתא לכאורה מדברת במקרה בו השואל לא הסכים באופן מפורש להעברה על ידי העבד. אלא שהעמדתה של הגמרא במצב בו השואל כן הסכים מוכרחת. הברייתא מעלה הבדל בין בנו ושלוחו של המשאיל אז הוא חייב לבין עבדו בו הוא פטור. ההבדל הזה לא קיים במשנה ועל כן צריך לתרץ את הברייתא מצד הסבר החיוב בבנו ושלוחו של המשאיל. לחלופין, ניתן להעמיד את הברייתא במקרה בו השואל הסכים ואז צריך להסביר את הפטור בעבד, אותו ניתן להסביר מצד הדין שיד עבד כיד רבו.

[4] כמו שעולה מהגרי"ד ברשימות שיעורים צט. על תוס' ד"ה כיון.

[5] עט.

[6] לא:

[7] ההבדל העקרוני בין הריטב"א לתוספות הוא בשאלה ממתי החפץ מושאל. היישום של ההבדל ביניהם יהיה בפטור שאילה בבעלים. לפי התוספות הבעלים צריך להישאל עם יציאת הבהמה מרשותו, בעוד לפי הריטב"א בזמן זה חיובו של השואל לא נובע מדיני שמירה, ולכן אם הבעלים נשאל אם יציאת הבהמה מרשותו השואל עדיין חייב. לפי הדרך השנייה שהעלנו בתוספות יש להתלבט האם לפי התירוץ השני הבעלים צריך להישאל מהמשיכה לרשות הרבים או מרגע הכניסה לרשות השואל.

[8] לא ניתן לומר שמדובר כאן על סילוק שמירה כסיבה כיוון שהדיון הוא על אונסים מפניהם גם המשאיל לא יכול לשמור.

[9] וכך כותב בפירוש הרא"ש (פרק ח סימן טו).