הסיפור המרכזי בפרשת שלח הוא סיפור המרגלים. קבוצה של שניים עשר מרגלים נשלחת לארץ כנען על מנת להביא מודיעין על הארץ ועל העם היושב בה. הבשורה שמביאים המרגלים היא כי העם בארץ חזק מידי, ולא ניתן לכבוש אותה. דברים אלו גורמים לעם לבכות ולתכנן חזרה לארץ מצרים.

תגובה זאת מכעיסה את הקב"ה והוא מחליט להשמיד את עם ישראל. משה משכנע את הקב"ה שלא ישמיד את העם. בתגובה ה' מרכך את העונש ומשהה אותו. במקום להמית את עם ישראל ברגע, הוא מעניש אותם בנדודים במדבר ארבעים שנה, במהלכן ימות כל אותו הדור, כך שרק הדור שאחריו ייכנס לארץ.

אולם נראה שהעונש לא התגשם במלואו. בתורה אין תאריך מדויק לשליחת המרגלים או לחזרתם, אך ניתן לומר בוודאות כי הדבר קרה אחרי נסיעתם מהר סיני, כלומר בשנה השנייה ליציאת מצרים. בתחילת ספר יהושע כתוב שעם ישראל נכנס לארץ בסוף השנה הארבעים[1], ולא ארבעים שנה אחר חטא המרגלים בתחילת השנה הארבעים ושתיים. אם כן, צריך להבין למה קוצר העונש של עם ישראל ביותר משנה?

בפשטות, היה ניתן לומר שבתורה מקובל לעגל מספרים. עם ישראל לא נענש בארבעים שנות נדודים אלא נגזרו עליו רק שלושים ושמונה שנים וחצי. כפי שבמפקדים כמויות האנשים שנספרו התחלקו בחמישים בכל מפקד, דבר שלא סביר אלא אם כן מעגלים את המספרים[2], כך גם ה' עיגל את שנות הנדודים של עם ישראל במדבר.

אבל ישנן שתי סיבות בגללן לא נראה שאפשר להשתמש פה בטיעון המספרים הלא מדויקים. הסיבה האחת היא ההשוואה שה' עושה בין כמות הימים שהמרגלים עשו לבין העונש הנגזר על העם[3]. העונש לנדודים של ארבעים שנים נגזר מהתקופה שהמרגלים תרו בה את הארץ. על כל יום שהמרגלים היו בארץ נגזרה שנה של עיכוב הכניסה לארץ. האריכות בה התורה מתארת את ההשוואה הזאת מראה כי המספר אינו מספר אקראי שניסו להפוך אותו למספר יפה יתר.

הסיבה השנייה היא שניתן לשים את האצבע על האירוע אשר ממנו עברו ארבעים שנים עד הכניסה לארץ. אירוע זה אינו חטא המרגלים, אלא היציאה ממצרים. הנביא מתאר לנו בתחילת ספר יהושע שעם ישראל התחיל לאכול מתבואת הארץ יום אחרי הפסח[4]. העובדה כי ישנו אירוע מכונן אשר ניתן לספור ממנו ארבעים שנים עד הכניסה לארץ, מעלה אפשרות כי אירוע זה יכול לשפוך אור על העונש שניתן לעם אחרי חטא המרגלים.

בפרשת בשלח[5] התורה מתארת את יציאתו של עם ישראל מארץ מצרים. התיאור הראשון הוא שכאשר פרעה משלח את העם ה' בוחר שלא ללכת במסלול הקצר ביותר לארץ ישראל, ובעצם זה גוזר על עם ישראל נדודים במדבר. הנימוק לבחירת המסלול הוא חשש שעם ישראל יברחו חזרה למצרים מאימת המלחמה.

ה' מבין כי עם של עבדים לא יכול ברגע להפוך לצבא של לוחמים. על כן הוא מעביר את עם ישראל תהליך. מראה להם כי המעבידים שלהם מתים וכבר לא ירדפו אחריהם, נותן להם מלחמה בעמלק שם הם רואים כי הם יכולים להתמודד מול מלחמה ומסדר את המחנה לקראת מלחמה.

בסוף כל התהליך הזה, ה' מנסה את עם ישראל ובודק מה תהיה תגובתם לכך שייאלצו להילחם בקרוב. תגובת העם מביעה בדיוק את החשש שה' הציג ביציאת מצרים. עם ישראל מתכנן לשוב למצרים כדי לא להתמודד מול מלחמת כיבוש הארץ. כתוצאה מכך ה' מבין כי אותו הדור כבר לא יצליח לעשות את השינוי מעבדים לאנשים בני חורין שיכולים לנהל מדינה וצבא.

על כן, ה' גוזר תחלופה של העם. דור יוצאי מצרים ימות במדבר, והדור החדש יהיה זה שייכנס לארץ. מוות זה יתבצע באופן טבעי. עם ישראל ישהה במדבר עד שימות כל דור יוצאי מצרים, ובכך יוכשר להיכנס לארץ. אולם כיוון שתהליך הכשרת העם התחיל עוד ביום יציאתם מארץ מצרים משם נספרות ארבעים השנים.

תשובה זאת אכן עולה משפט הפסוקים. אך חז"ל עונים תשובה מעט אחרת, ובכך מוסיפים קומה על התשובה שנמצאת בפשט. רש"י[6] מביא את המדרש לפיו העונש שניתן לעם ישראל על חטא המרגלים היה אמור להינתן כבר בחטא העגל. על כן, ספירת ארבעים השנים מתחילה מחטא העגל, כשלושה חודשים לאחר יציאת מצרים. אלא שה' התייחס לתשעת החודשים הראשונים כשנה.

יוצא מדברי חז"ל כי האירוע המכונן ממנו סופרים ארבעים שנה איננו יציאת מצרים, אלא חטא העגל. מדוע שחטא העגל יגרור עונש של נדודים במדבר? בחטא המרגלים עם ישראל מתלונן על כך שהם לא רוצים להיכנס לארץ ולכן הם מקבלים את בקשתם, וכל מי שאמר זאת מת במהלך הנדודים במדבר. אך בחטא העגל עם ישראל לא מתכוון להימנע מהכניסה לארץ, אלא חוטאים בעבודה זרה, ומדוע שמעשה כזה יגרור עונש של נדודים במדבר?

על מנת לענות על השאלה הזאת נראה כמה מנקודות הדימיון הרבות שיש בין שני החטאים. תגובתו של הקב"ה לשני החטאים היא ייחודית. אלו שני המקומות היחידים בהם ה' מציע להשמיד את עם ישראל ולהתחיל עם חדש מצאצאיו של משה. בשני המקרים משה משתמש בטיעון של חילול ה' שייגרם מהשמדת עם ישראל. שני החטאים הללו משקפים פגיעה בערכי היסוד בברית בין הקב"ה לעם ישראל. חטא העגל הינו פגיעה בתורה והמצוות, וחטא המרגלים הוא בגידה בארץ ישראל.

אך נקודת הדימיון החשובה ביותר לענייננו היא העובדה שבשני המקרים החטא גורם להרס של אידאה והסתפקות בדבר פחות טוב. חטא העגל גורם לשבירת לוחות הברית, ומחייב את משה להכין לוחות חדשים. בדומה, חטא המרגלים מביא לכיליון דור יוצאי מצרים, ולבניית דור חדש לעם ישראל. דור יוצאי מצרים חווה חוויות רוחניות נשגבות דוגמת קריעת ים סוף מעמד הר סיני מוחלף לגמרי.

על פי איך שהסברנו לעיל את הצורך בתחלופת דור יוצאי מצרים. הם עדיין עבדים, ועבדים לא יכולים לנהל מדינה על כל מורכבויותיה. אולם, לא מובן מדוע יש צורך בהחלפת הלוחות הראשונים בשניים? ומדוע החלפה זאת אמורה להיות מלווה גם בהחלפת הדור, אלא שה' חיכה עם עונש זה עד לחטא המרגלים?

נראה שהמדרש מוסיף כאן רובד נוסף על פני הפשט. חוסר יכולתם של עם ישראל לבנות מדינה אינו נובע רק מהעובדה שהם התחילו כעבדים, אלא מכך שמדרגתם הרוחנית הייתה גבוהה מידי. מי שראה את מכות מצרים, את החליפה על פני ים סוף ואת מעמד הר סיני חי במציאות רוחנית גבוהה ואינו יכול לרדת ברמת ההשגחה למצב בו ה-ל הוא נסתר.

ביטוי לעמדה זאת מופיע בספורנו. הספורנו[7] טוען שאם הדור שיצא ממצרים היה נכנס לארץ, אז הוא לא היה צריך להילחם אלא כל העמים היו נסוגים מהם. זאת לא צורת ההשגחה שה' רוצה להחיל בארץ. עם ישראל צריך להיות ממלכת כהנים, דהיינו אנשים נגישים שניתן לפנות אליהם, ולא קבוצה אליטיסטית.

רעיון זה מופיע גם בהבדל בין שני הלחות. הלוחות הראשונים הם -לוהיים לגמרי, בעוד הלוחות השניים פוסלו על ידי משה, וה' רק כתב עליהם את התורה. המדרש[8] מציין שבלוחות הראשונים הייתה רק התורה שבכתב, בעוד בלוחות השניים יש גם את התורה שבעל פה. התורה שבכתב מהווה אידיאל אותו לא ניתן להגשים בעולם, בעוד התורה שבעל פה מאפשרת להוריד את האידאות אל המציאות, גם אם לפעמים במחיר של וויתור חלקי על האידיאל[9].

כפי שהתורה לא מיועדת למלאכים, היא אינה מיועדת לאנשים שהם מלאכים. התורה נכתבה לאנשים שיש להם הורים, שדה וסכסוכים. אנשים שחיים בעולם.

גם חטא העגל עצמו יש מימד של רצון להישאר במקום הטוב והגבוה שהקנה מעמד הר סיני[10]. עם ישראל עושה עגל מסכה, דהיינו מקבע את דמותו של הקב"ה כפי שהם חוו אותו בהר סיני. בכך עם ישראל מראה שהוא עדיין אינו ראוי להיכנס לארץ. שהמדרגה שלו עדיין גבוה מידי ולא מציאותית.

פרשנות דומה יש גם לחטא המרגלים עצמו. המדרש[11] מסביר כי הכניסה לארץ דורשת מעם ישראל לוותר על ההשגחה הניסית שהייתה להם במדבר. בארץ ישראל כל אחד יצטרך לעבוד כדי להרוויח את לחמו, ולא ירד לחם מן השמיים. כבר לא יהיה יותר עמוד ענן, באר או שליו. רצונם של המרגלים להישאר במדרגה הגבוהה הזאת היא שהביאה אותם לחטוא.

נראה שחז"ל באו לאזן את התשובה שעולה מפשט הפסוקים. ברור שלא ניתן לנהל מדינה בתפסיה של עבדים. אבל זה עדיין לא אומר שהעם צריך להית מתנשא ומורם. התורה בטהרתה איננה ישימה. מי שהבין את מעמד קריעת ים סף עד שהגיע למדרגה גדולה מיתר הנביאים הוא לאו דווקא היהודי האידאלי.


[1] ספר יהושע פרק ה פסוק ו

[2] וראה בספר פני דוד להחיד"א (במדבר פרק א פסוק ג ד"ה פקודיהם) שהביא טענה זאת בשם הרי"ד

[3] ספר במדבר פרק יד פסוק לד

[4] ספר יהושע פרק ה פסוק יא

[5] ספר שמות פרק יג פסוק יז

[6] רש"י שמות יד פסוק לג ד"ה ארבעים שנה

[7] ספורנו

[8] שמות רבה פרשה מו

[9] הרב קוק (קובץ אורות – זרעונים מאמר ז נשמת הלאומיות וגופה) אומר שתהליך זה הוא כורח המציאות. האידיאל חייב לרדת מגדולתו כדי להתקיים במציאות.

[10] דנו ברעיון זה בהרחבה בשיעור עגל מסכה

[11] ויקרא רבה פרשת קדושים פרשה כה

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *