סוגיה עח: זה בא בחביתו

רקע

עד כה עסקנו בבירור גדרו של האדם המזיק בעצמו ובממונו, בסוגיה זאת נידרש לנזק גם המזיק וגם הניזק שותפים באירוע.

מקורות

א. משנה בבא קמא פרק ג משנה ה

ב. רש"י בבא קמא לא: ד"ה מתני', לב. ד"ה תרויהו

     תוספות בבא קמא לב. ד"ה תרויהו

     מאירי בבא קמא לא. ד"ה זה בא בחביתו

     נימוקי יוסף בבא קמא טו. ד"ה מתני'

ג.  בבא קמא לא. "תנן היה… עמוד פטור"

     רש"י בבא קמא לא. ד"ה לפוש

     תוספות רבינו פרץ לא. ד"ה אלא אמר רבא "ואי קשיא דהא תנן…"

     רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ח

     נימוקי יוסף בבא קמא טו: ד"ה אם א"ל וכו'

ד. בבא קמא לב. "היה בעל קורה ראשון… באידך גיסא"

     רא"ש בבא קמא פרק ג סימן י "מתני'"

הסבר הסוגיה

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך
היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה ואם עמד בעל הקורה חייב ואם אמר לבעל החבית עמוד פטור
היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב

[בבא קמא לא:]

המשנה ממשיכה את העיסוק בדרכי ההתנהלות של בני אדם בדרכים, ולאחר שדיברה בנושאי משא שהזיקו זה את זה לאחר נפילתם היא עוברת לנושא של בעלי משא שהזיקו תוך כדי הליכתם.

ישנם שלושה מקרים המתוארים במשנה. קל לראות שבשני המקרים האחרונים מבנה הליכתם של בעלי המשא הוא בטור, אלא שבמקרה הראשון אין הכרח לדרך שבה הם הולכים "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו" לא אומרים מניין כל אחד מהם הגיע לאותו המיקום בו תתרחש ההתנגשות. הבנת המקרה תשפיע כמובן על הבנת הפטור במקרה הראשון.

סיבת הפטור המתוארת במשנה היא מפני שלשני האנשים יש רשות להלך. כלומר, בעל הקורה לא חייב על כך ששבר את החבית כיוון שהוא התנהג בצורה נורמטיבית^[1]. אם כך מובן מדוע המשנה כלל לא מתייחסת לשאלה מהיכן כל אחד מהם מגיע, הנתון הזה לא רלוונטי כל עוד לבעל הקורה יש רשות להלך^[2].

השאלה העולה על ההסבר הזה היא שראינו לפני שתי משניות שהמזיק ברשות איננו פטור על נזקים שהוא גורם, ואם כן, מדוע פה רשות להלך היא סיבת פטור? הנימוקי יוסף שואל את השאלה הזאת ועונה משום שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. הדרך הפשוטה להבין את דבריו היא כיוון שהאדם לא אמור להסתכל לאן הוא הולך הוא אנוס על הנזקים שהוא עושה. אלא שבמקרה שלנו אפשר לומר שהכוונה בביטוי הזה היא אחרת. הפטור לא נובע מכך שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, אלא מכך שחכמים לא הצריכו אותם להתבונן בדרכים. אפשר לנסח בשני ניסוחים את הסיבה לכך:

1. חכמים התירו העברת קורות דרך רשות הרבים כיוון שהדבר הוא צורך גדול. בלא האפשרות להעביר קורות ברשות הרבים העולם לא היה מתפתח ולכן חכמים פטרו את מעבירי הקורות מלהתבונן במצב הרגיל כך שאם הם יזיקו הם פטורים^[3].
2. המקרה המדובר במשנה הוא לא מקרה של מזיק ברשות אלא מקרה של פעולה טבעית ונורמטיבית אותה האדם לא צריך רשות כדי לעשות, ובמקרה כזה גם למחייבים על מזיק ברשות יהיה פטור. בניגוד לנזקים הנגרמים ממעשה שהאדם עושה בכך שבית דין מרשה לו, פה פעולת ההליכה בדרך היא פעולה נורמטיבית ביותר וחכמים לא צריכים לאשר אותה אלא מובן לכל אדם שמותר לאנשים להלך ברשות הרבים ולהעביר שם משא ולכן הם יהיו פטורים על נזקים הנגרמים מעשיית המעשה הנורמטיבי הזה.

אלא שהדעה הרווחת בראשונים היא לא כך. רוב הראשונים הולכים בעקבות רש"י שמסביר את הפטור במשנה על ידי זה שהם מעמידים את המקרה במצב בו בעל החבית הטיח את החבית בקורה והיה שותף פעיל בנזק^[4]. אם מבינים שבעל החבית גם הוא פשע וגרם לשבירת החבית ודאי שלא נחייב על כך את בעל הקורה. הבנת הפטור באופן הזה מכריחה אותם להעמיד את המקרה במשנה במצב בו בעל החבית ובעל הקורה הולכים אחד מול השני כך ששניהם פושעים במידה שווה. הראיה שהם מביאים לכך מהגמרא היא שהגמרא מחלקת בין המשנה למקרה של מזיק את אשתו בשעת תשמיש על ידי האמירה "תרוייהו כהדדי נינהו", כלומר שניהם פעלו באופן שווה^[5].

התוספות שואל את השאלה המתבקשת, אם הפטור הוא מצד פשיעתו של בעל החבית מדוע המשנה אומרת שהפטור הוא מצד זה שלזה יש רשות להלך ולזה יש רשות להלך? הוא עונה שכוונת המשנה היא לא להסביר את הפטור אלא למעט מקרה בו הדין לא יחול כיוון שלאחד מהם לא תהיה הרשות למעשה אותו הוא עושה, ומציע שתי אפשרויות למקרה אותו המשנה ממעטת. ההצעה הראשונה היא שהמשנה ממעטת מקרה בו בעל הקורה רץ, אז למרות פשיעתו של בעל החבית, בעל הקורה יהיה חייב, כיוון שאין לו רשות לרוץ ברשות הרבים. ההצעה השנייה היא שהמשנה לא מדברת על מקום בו לבעל הקורה אסור להיות, שם כיוון שבעל החבית לא צריך להיזהר בעל הקורה יהיה חייב בכל מקרה.

יוצא משיטה זאת, שבכל מקרה בו שניהם ברשות המזיק פטור, כיוון שהניזק הזיק את עצמו, לעומת מקרה שאחד בו לאחד יש רשות ולאחד אין רשות אז המזיק חייב על אף שהניזק הזיק את עצמו כי המזיק פושע יותר מהניזק או כי להניזק לא היה צריך להישמר מכך שהמזיק יפעל לא ברשות. כך או כך, כששניהם עושים פעולה לא לגיטימית^[6], הדין חוזר להיות כמו מצב בו שניהם ברשות בו המזיק פטור^[7]. כדברי המשנה הבאה כמו שמעמידה אותה הגמרא: אם שניהם הולכים, שניהם ברשות ופטורים, אם שניהם רצים שנים עושים לא ברשות ופטורים, ואם אחד הולך ואחד רץ אז המזיק חייב.

שני המקרים האחרים במשנה עוסקים במקרה בו בעלי המשא הלכו בטור, ושניהם מחולקים לשלושה מצבים שונים, מצב בו תוך כדי ההליכה החבית נשברת, מצב שהראשון בטור נעמד ולכן החבית נשברת, מצב שהראשון בטור נעמד ומזהיר את זה שמאחוריו על היעמדותו.

במקרה הראשון בעל הקורה הוא זה שעומד בראש הטור. אם החבית נשברת תוך כדי הליכתם הוא פטור, אלא אם הוא נעמד אז יתחייב, ובכל זאת הוא נפטר במקרה בו הוא הזהיר. מהמשנה מוכרח שחיובו של בעל הקורה לא נובע מדין בור כי חייב על הכלים.

רבינו פרץ מעלה שתי הצעות לכך שהחיוב יהיה מדין אדם המזיק^[8]: ההצעה הראשונה היא שעמידתו של האדם היא פעולה אקטיבית. גם לשיטות שאומרות שבחוסר סילוק של האדם את עצמו הוא חייב מדין בור כי אין פעולה אקטיבית^[9], עמידה והיעצרות יכולות להיחשב כפעולה אקטיבית^[10]. לפי הסברה הזאת העימדותו של בעל הקורה היא סיבת החיוב, ומתוך כך מחדש רבינו פרץ שאדם אילם פיקח יהיה חייב במידה ונעמד, על אף שלא היה יכול להיפטר באזהרה עליה הוא אנוס^[11].

ההצעה השנייה דרכה רבינו פרץ מסביר מדוע מדובר כאן על אדם המזיק ולא על בור היא: "דלעולם גבי אדם לא פקע מיניה דין אדם המזיק ליחשב בור אלא דוקא בשניזוקים בו באותו ענין שאפילו אם היה מת האדם המזיק היו ניזוקים בה בענין זה". ההבנה הפשוטה של רבינו פרץ היא שכדי שהנזק לא יינבע מדין אדם אלא מדין בור הנזק צריך להיות זהה כאשר האדם מת.

הגדר של מת יכול להיות סימן ויכול להיות סיבה. נשמע מרבינו פרץ שחיותו של האדם היא המשווה לנזקי הקורה דין אדם המזיק, כלומר האדם מפעיל כוח כדי שהנזק יקרה ולכן הנזק הוא מכוחו. לחלופין, היה ניתן לומר שחיותו של האדם היא סימן לכך שהתקלה היא עצמאית. כדי שדבר ייחשב תקלה הוא צריך להיות מסוגל להזיק בלי שום כוח שהאדם מפעיל. הסימן שרבינו פרץ מביא לכך הוא מה יקרה במידה והאדם ימות^[12].

הגמרא בדף הקודם חילקה בין שתי עמידות אפשריות של בעל הקורה: עמידה לצורך סידור המשא על הכתף, עמידה למנוחה. רש"י הסביר שסיבת החיוב של בעל הקורה כאשר הוא נעמד לנוח מצד זה שעמידה לנוח היא משונה ורשות הרבים לא עשויה לכך. לפי הפטור אותו המשנה הציעה ששניהם עושים ברשות, כאשר בעל הקורה נעמד לנוח הוא כבר לא ברשות ומאבד את הפטור שלו. לעומת זאת לפי שיטת רב הראשונים שהפטור נובע מכך שבעל החבית הוא שותף בפשע צריך לומר שלמרות שבעל החבית פושע פשיעתו של בעל הקורה יותר גדולה^[13].

במקרה השני בעל החבית הוא זה שעומד בראש הטור והדינים מתהפכים. אם החבית נשברת במהלך ההליכה בעל הקורה חייב, במידה ונעמד בעל החבית הדבר גורם לפטור של בעל הקורה אלא אם בעל החבית הזהיר אז בעל הקורה ייפטר.

הרמב"ם מבין שגם במקרה הזה יש לחלק בין העמידות השונות. המשנה שאומרת שאם עמד בעל החבית בעל הקורה פטור עוסקת רק במקרה בו בעל חבית עמד לנוח, אבל אם בעל החבית עמד לכתף בעל הקורה חייב.

ההבנה הפשוטה היא שכיוון שחכמים הכירו בנחיצות של סידור המטען על הכתף הם הטילו על נושאי המשא לשמור מרחק אחד מהשני. אם האחרון לא שמר את המרחק הוא פושע ולכן יפסיד. דבר זה משתמע גם מהניסוח של הרמב"ם את הפטור. הוא מסביר שמי שמתקן את משאו הוא כמי שמהלך^[14]. כלומר כמו שאדם לא אמור להתנגש בחברו כשהוא מהלך כך הוא לא אמור להתנגש בו כשהוא מתקן את משאו.

אלא שדברים אלו קשים עקב שאלה אותה מעלה התוספות. התוספות (לא. ד"ה וקתני חייב) שואל אם מוטל על האחרון לשמור מרחק מדוע כאשר הראשון עוצר לנוח הוא יפסיד, הרי השני היה צריך לשמור מרחק ממנו? הוא עצמו מתרץ שאדם יודע אם חברו עומד לנוח או לסדר את המסע. ידיעתו של האחרון שמי שלפניו עוצר לנוח גורמת לכך שהאחרון לא יצטרך להיזהר, וממילא אם לא עשה זאת הוא אינו פושע. מעבר לדיון המציאותי על דברי התוספות, צריך לשאול מדוע פשיעתו של הראשון מתירה לאחרון לא להיזהר ובעצם גם לפשוע?

לכן צריך לומר שבכל מקרה בית דין דנים מי יותר פושע, מי שלא שמר מרחק או מי שנעמד^[15]. שני האנשים פושעים, האחרון כי לא שמר מרחק והראשון כי נעמד לנוח באמצע הדרך. פשיעתו של העומד לנוח יותר גדולה מפשיעת זה שרק לא שמר מרחק ולכן הראשון יפסיד בדין.

הנימוקי יוסף חולק ואומר שבכל עמידה של בעל החבית הוא יהיה פטור. הוא מנמק זאת בכך שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ולכן בעל הקורה אפילו לא אמור לדעת שבעל החבית עמד. אלא שצריך לשאול מדוע אותו הטיעון לא תקף במקרה ההפוך של בעל הקורה, אז כיוון שבעל החבית לא אמור להתבונן ולראות שבעל הקורה עמד, בעל הקורה יהיה חייב גם כאשר הוא עמד לכתף?

אפשר להסביר את החילוק כך שסברת הנורמליות יכולה לפטור אבל לא יכולה לחייב. כלומר, בעל הקורה טוען לכך שהוא לא יצטרך לשלם כיוון שהוא פעל בדרך הנורמלית, וסברה זאת מספיקה כדי לפטור אותו. אבל בעל החבית טוען שבעל הקורה ייאלץ לשלם לו כיוון שהוא פעל בדרך הנורמלית וזה לא מספיק כדי להוציא ממון או כדי לחייב אדם אחר.

ניתן לנסח את ההבדל בין המקרים בדרך אחרת. הנימוקי יוסף תופס את כל המקרה באופן אחר מהותית. התוספות הכניס לדיון את הניזק ותלה את החיוב בכך שהמזיק יפשע יותר מהניזק, או בזה שהניזק לא יפשע כלל. הנימוקי יוסף מתייחס רק למזיק. במידה והמזיק פשע והלך מהר מידי הוא חייב, אם הפרש המהירות נבע מהיעמדותו של אדם אחר, גם אם היא הייתה דבר שהוא רגיל, הוא לא פשע ולכן ייפטר. לעומת זאת כאשר המזיק ראשון בעמידה לכתף הוא איננו פושע ובעמידה לנוח הוא כן פושע ויש הכרח שבמקרה הראשון ייפטר ובשני יתחייב.

כמו כן אפשר לומר שבעל הקורה פטור כיוון שבעל החבית הוא כמי שממלא את רשות הרבים חביותיו, ואז מדין עביד איניש דינא לנפשיה בעל הקורה יכול לשבור את החבית. כלומר, כאשר בעל החבית עומד הוא מעכב את בעל הקורה, דבר אותו אין לו רשות לעשות. לכן בעל הקורה יכול לשבור את החבית.

הגמרא מביאה ראייה מהמקרה בו בעל הקורה נעמד לדבריו של ריש לקיש. טענתו של ריש לקיש היא כאשר פרה הולכת על חברתה והפרה הרבוצה בועטת במהלכת בעל הרבוצה חייב^[16]. ההשוואה היא כמו שהפרה הרבוצה עומדת ומזיקה, כך גם בעל הקורה עומד ומזיק. הגמרא דוחה את הראייה, ואף אומרת שההשוואה היא קושיה על שיטת ריש לקיש. מריש לקיש עולה שכדי לחייב את בעל הפרה הרבוצה היא צריכה לבעוט, כך שאם היא לא בעטה אלא הזיקה ממילא היא תהיה פטורה, זאת בניגוד למשנה שם בעל הקורה הזיק ממילא והוא חייב. כדי לתרץ את הקושיה הגמרא אומרת שבעל הקורה חייב במקרה של הזיק ממילא רק כיוון שהוא חסם את כל הדרך.

התוספות בכמה מקומות^[17] מקבלים את העמדת הגמרא, אלא שהרי"ף והרמב"ם לא מזכירים בשום מקום את ההעמדה הזאת, ועולה מדבריהם שבעל הקורה חייב על אף שהזיק ממילא גם כשלא מילא את כל הדרך. הרא"ש חש בבעיה הזאת ועונה שדברי ריש לקיש לא נפסקו להלכה. הוא מציע דרך אחרת לתרץ ולומר שגם לפי ריש לקיש הדין הוא לא כך וגם אם הרבוצה הזיקה ממילא חייב, והסיבה בגינה ריש לקיש אמר כך את דינו היא לא כדי שיוכלו לדייק ממנו^[18], אלא בגלל המקרה הבא.

יוצא שלהלכה, על פי הרא"ש, אם הפרה הרבוצה הזיקה בכל דרך שהיא היא תהיה חייבת. כך גם נשמע מהרמב"ם[19] שכלל לא מזכיר את הדין של בעטה רבוצה במהלכת, ונראה מדבריו שבכל סוג של נזק יהיה חייב ואין שם שום פטור מיוחד.

הגר"א[20] מגדיל לעשות ואומר שכמו שלא קיבלו את החלק השני של דברי ריש לקיש כיוון שרבא חולק עליו בדין של כל המשנה, כך גם לא קיבלו את החלק הראשון של דבריו כי רבא חולק עליו ואומר שבמצב בו אחד רשות ואחר שלא ברשות, מי שלא ברשות חייב אפילו אם הוא מזיק ממילא.

החזון איש[21] דוחה את דברי הגר"א ואומר שאין הכרח מגמרא שם לכך שרבא חולק על ריש לקיש כיוון ששם מדובר בבני אדם ולא בחיות הוא מוכיח זאת מכך שפוטרים את בעל הבור כשנפל לשם שור פיקח. בור הוא וודאי דבר שנעשה לא ברשות, ולמרות זאת השור הפיקח שניזוק ממנו ממילא פטור כיוון שהיה לו ללכת בדרך אחרת.

פסיקת ההלכה שעולה מהחזון איש היא ששור שנתקל בדבר ממילא, בעל התקלה פטור, כיוון שעל השור לעקוף את התקלה. אדם, לעומת זאת, אינו מחויב להתבונן בדרך, ועל כן גם אם ניזוק ממילא הוא חייב.

בעקבות צמד ההלכות הללו החזון איש מסביר את מהלך הגמרא באופן אחר. ההשוואה בין דין המשנה לדברי ריש לקיש מניחה שאין חילוק בין אדם לשור. בעל החבית יכול לסמוך על בעל הקורה שלא יעמוד, ובמידה וייעשה זאת בעל הקורה יתחייב, כמו שהמהלכת צריכה להישמר מהרבוצה. על כן הגמרא יכולה לדחות את הראיה ולומר שאין הקבלה בין הדינים כיוון שחיובו של בעל הקורה הוא מצד זה שהוא חוסם את כל הדרך, וריש לקיש מדבר במקרה בו היה למהלכת לעבור מסביב. יוצא שמהלך הגמרא הוא לא קושיה ותירוץ אלא ראיה ודחיה, כך שדווקא מי שכן פוסק את ריש לקיש לא מחוייב להעמיד את המשנה במצב בו בעל הקורה חוסמת את כל הדרך.

סיכום

המשנה מונה שלושה מקרים המתארים התנגשויות של קורה בחבית. במקרה הראשון המשנה לא מפרטת את הדרך בה התרחשה ההתנגשות. סיבת הפטור כפי שהיא מובאת במשנה היא שלשניהם יש רשות להלך. הראשונים מביאים סיבה אחרת לפטור ואומרים שהפטור נובע מכך שבעל החבית גם פשע. התוספות אומרים שסיבת הפטור שהמשנה מביאה באה לומר שגם במקרה בו בעל החבית פשע, בעל הקורה יתחייב במקרה בו הוא לא היה שם ברשות דוגמת מקרה בו הוא רץ או היה במקום בו הוא לא אמור להיות.

במצב בו בעל החבית ובעל הקורה הולכים בטור כשבעל הקורה מוביל הוא פטור אלא אם כן עמד אז הוא חייב. חיובו של בעל הקורה בנזקי החבית שהיא כלי מוכיח שהחיוב הוא לא מדין בור. רבנו פרץ מסביר שהנזק הוא נזק אדם כיוון שעמידה זה פעולה אקטיבית. הוא מציע דרך שניה לפיה כל נזק שתלוי בחיותו של האדם נחשב כוחו של האדם.

הגמרא מחלקת בין עמידה לכתף שאינה תחייב את בעל הקורה לבין עמידה למנוחה שהיא העמידה המדוברת במשנה. רש"י מסביר שסיבת החיוב בעמידה למנוחה זה שרשות הרבים לא עשויה למנוחה. הרמב"ם אומר שהחילוק בין העמידות השונות חל גם במקרה בו בעל החבית ראשון אז בעל הקורה חייב אלא אם כן בעל החבית עמד, והעמידה הזאת היא רק עמידה לנוח, אבל עמידה לכתף נחשבת חלק מההליכה. הנימוקי יוסף חולק ואומר שבעל הקורה יהיה פטור בכל סיבה שתגרום לבעל החבית לעמוד.

כדי לתרץ קושיה על ריש לקיש שאמר שפרה רבוצה שבעטה במהלכת חייבת, הגמרא מעמידה את המשנה במצב בו בעל הקורה חוסם באמצעותה את כל הדרך. הרי"ף והרמב"ם לא מזכירים את העמדת המשנה. הרא"ש והגר"א מבינים מכך שדוחים את דברי ריש לקיש וגם במקרה בו הרבוצה הזיקה למהלכת ממילא היא תהיה חייבת. החזון איש חולק ואומר שוודאי שבעל הרבוצה יהיה חייב רק כאשר המהלכת בעטה בה ומסביר את כל מהלך הגמרא באופן אחר.

---

[1] קצת קשה לומר כך כיוון שהפטור הנאמר במשנה הוא שלשניהם יש רשות להלך ולפי זה הפטור נובע מזה שלבעל הקורה יש רשות להלך.

[2] ואולי זאת כוונת המאירי שאומר שהם היו זה בצד זה.

[3] הסברה הזאת כתובה ברשב"א בעניין חפירה לאושין (נ. ד"ה הא דאוקי) וכן בעניין קופצת (כ. ד"ה וקופצת דקאמר).

[4] האחרונים (פני יהושע לב. ד"ה גמרא, רבי דוד פוברסקי לא: סימן לא השני) מנסחים את הפטור: "איהו דאזיק אנפשיה". כלומר ממש אומרים שהניזק הוא זה שהזיק את עצמו.

[5] הראיה מהגמרא איננה מוכרחת וניתן לומר שכוונת הגמרא היא רק שאין פה אף גורם סביל ושניהם פעילים, ולא כמו שהראשונים הבינו אותה ששניהם גורמים לנזק.

[6] לפי איך שהסברנו את הפטור במשנה שהפעולה של שניהם לגיטימית, הדין אומר להיות שאשר שניהם לא ברשות יהיו חייבים, כי למזיק את את פטור הלגיטימיות. לכן צריך לחדש שכאשר הניזק פועל בצורה לגיטימית הוא מאבד את יכולתו לתבוע את המזיק (כל זאת כמובן, כשהמזיק לא עשה פעולה מודעת בכוונה כדי להזיק אותו, ועיין הערה הבאה)

[7] התוספות מנמק את הפטור כך: "שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין". כלומר הפטור בשניהם ברשות ובשניהם לא ברשות זהה כיוון ששניהם הזיקו את עצמם. אלא שהתוספות מעלה פה נקודה נוספת ואומר שהפטור מבוסס על זה שהמזיק לא התכוון, כלומר שכוונה של המזיק מחייבת אותו, וכך גם כותב הרמ"ה (טור שעח, ח). מהמשך דבריו עולה שהפטור לא תלוי בכוונה אלא בשאלה האם המזיק הזיק בידיים כמו שאומר רש"י (מח: ד"ה חייבין) אז צריכים לשנות במשנה לא שהזיקו אלא הוזקו. כמו כן גם ברמב"ם יש סתירה דומה בין הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ג שם הוא כותב שהפטור תלוי בשאלה האם המזיק מזיק בכוונה, ושם הראב"ד משיג עליו כי הוא סובר כמו רש"י. לעומת זאת בהלכה ט הוא פוסק את המשנה ומשנה את לשון הזיקו להוזקו, למרות שבפירוש המשנה הוא מתנסח הזיקו. ועיין בשיעורי הגרי"ד (לא: סד"ה משנה) שמחלק על פי הגר"ח בין הלכה ג שעוסקת באדם המזיק לבין הלכה ט שעוסקת בחובל בחברו.

[8] ההצעות שרבינו פרץ מעלה מוכיחות שהוא לא מקבל את דברי רש"י שעסקנו בהם בסוגיה הקודמת שמהם עולה שאדם המזיק היא גם קבלת החלטה.

[9] יש לשים לב שגם לשיטות שאומרות שבלא פעולה אקטיבית ניתן להחשיב את הנזק כאדם המזיק יש כאן חידוש מצד הרחבת חיוב פסיבי של האדם גם למה שהוא לא האדם עצמו – הקורה.

[10] קל לדמות זאת ללחיצה על דוושת הבלם שם העצירה היא לא הפסקה של פעולת ההליכה אלא לחיצה שגורמת להיעצרות, זאת בניגוד לחוסר תנועה שלא מצריכה פעילות.

[11] כלומר, אם היינו אומרים שהחיוב נובע מכך שהאדם לא הזהיר אדם אילם ודאי היה נפטר מצד זה שהוא אנוס על כך שהוא לא יכול להזהיר, אבל שימת החיוב על רגע העמידה מביא לידי מצב בו האילם רק לא יכול להיפטר ולכן יתחייב תמיד.

[12] יכול להיות שזאת כוונת הנימוקי יוסף (טו: ד"ה ואם עמד וכו' חייב): "משום דלא אמרינן הכי אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור (היא) דלא שליט בגופיה אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי"

[13] פשיעתו של בעל הקורה מתעצמת על פי העמדת הגמרא שהוא חוסם בעזרת הקורה שלו את כל הדרך.

[14] צריך עיון מדוע הרמב"ם מביא את ההשוואה למהלך רק בסיבת הפטור, ולא מתייחס לזה בסיבת החיוב.

[15] התירוץ הזה לא מסתדר בתוספות עצמו, כיוון שהוא אומר שהאחרון עצמו יודע מדוע נעמד חברו ולפי זה הוא צריך לדעת אם להיזהר.

[16] הפני יהושע (ד"ה בגמרא) שואל מדוע הגמרא בכלל דנה בדברי ריש לקיש הרי הם פשוטים. בכל מקרה בו בהמה בועטת בחברתה היא חייבת, ומדוע זה שהבהמה רובצת היא תהיה פטורה? מכח הקושיה הזאת הוא מעמיד את דברי ריש לקיש במקרה בו הרבוצה בועטת במהלכת כיוון שהיא הלכה עליה. הוא תמה על הפוסקים שלא מזכירים את דינו של ריש לקיש, כלומר הם סברו שאין בו חידוש מה שאומר שמהלך הגמרא שמנסה להוכיח אותו לא הגיוני. הפני שלמה מציע דרך אחרת להסביר את החידוש בדברי ריש לקיש ואומר שההווא אמינא לפטור הוא כיוון שהיה למהלכת לעקוף את הרבוצה, ולכן הליכתה עליה היא שינוי וריש לקיש משמיע שכאן לא חל פטור כל המשנה. כך הוא מסביר מדוע הפוסקים לא הביאו את הדין, כיוון שהם לא פסקו כריש לקיש בדין כל המשנה כך שאין הווא אמינא לפטור.

[17] לדוגמא לא. ד"ה וקתני חייב, לב. ד"ה ואם עמד.

[18] הפילפולא חריפתא (אות ת) אומר שטענת הרא"ש היא בעצם לומר שלא צריך לפסוק את ריש לקיש כי אין הלכה כמותו ולכן אין חיוב להעמיד כך את המשנה. גם אם כן פוסקים את ריש לקיש הגמרא מביאה רק דרך דחייה אפשרית אבל אין מטרתה להעמיד את המשנה שכן ניתן לומר שריש לקיש לא אמר את דבריו בדווקא. אלא שדברי הרא"ש עדיין צ"ע כיוון שאם היה כדבריו מהלך הגמרא תמוה.

[19] הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה כ

[20] חושן משפט סימן שעט ס"ק א

[21] בבא קמא סימן ח אות יא