רקע
חכמים ורבי נתן נחלקו בדין שור שדחף שור לבור. מחלוקתם יסודית ביותר על מנת להבין את חלוקת הנזק במקרה בו יש לו שני שותפים.
מקורות
א. בבא קמא נג.-: "אמר מר נפל… אדם ושור חייבין, ובור פטור"
בבא קמא יג.-: "אמר רבי אבא… אימורין לא אזיק"
ב. רש"י בבא קמא יג. ד"ה אי אליבא דרבנן, נג. מאי דאית לי
תוספות בבא קמא יג. ד"ה אי אליבא דרבנן
בעל המאור בבא קמא כג: ד"ה אמר רבא
רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא כג: ד"ה עוד אמר רבא, וכתב עוד
רא"ה שיטה מקובצת בבא קמא נג. ד"ה ואמאי, ודייקינן ובתן, אמר רבא
רשב"א בבא קמא נג. ד"ה הא דתניא, נג: הא והא, מדאביי ורבינא
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכות יח-כא
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ב
ד. בבא קמא מו:-מז. "וכן פרה שנגחה את השור… משתלם רביע נזק מולד"
תוספות בבא קמא מו: ד"ה גלית אדעתיך
רא"ה שטמ"ק בבא קמא ד"ה והרא"ה ז"ל "ולא שייך…"
טור חושן משפט סימן תי סעיף כט
[הגהות מיימוניות הלכות נזקי ממון פרק יב אות ג]
קצות החושן סימן תי ס"ק ד עד "לדעת הרמ"ה ומוהר"ם"
[שערי יושר שער ז פרק כא "ולעניין שני שוורים תמים…"]
הסבר הסוגיה
דתניא: שור שדחף את חבירו לבור – בעל השור חייב, בעל הבור פטור; רבי נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה
[בבא קמא נג.]
המשנה אומרת שבמקרה בו שור נופל לפניו אל בור מקול הכריה, בעל הבור חייב. הגמרא שואלת מדוע בעל הבור התחייב, הרי הוא יכול לתלות את האשמה בכורה שהבהיל את הבהמה וגרם לנפילה. רב שימי בר אשי מסביר שהמשנה היא כשיטת רבי נתן, שאומר שאם אדם לא יכול לקבל את התשלומים שלו ממזיק אחד, הוא יכול לגבות אותם מהאחר.
כדי להוכיח שזאת שיטת רבי נתן הגמרא מביאה ברייתא. הברייתא מתארת מחלוקת בין חכמים לרבי נתן בדין שור שדחף את חברו לבור. חכמים אומרים שכל החיוב הוא על בעל השור ובעל הבור פטור, ורבי נתן חולק ואומר שכל אחד מהם צריך לשלם חצי מהנזק.
בפשטות, מחלוקת חכמים ורבי נתן כלל לא קשורה לדיני שותפות אלא היא מחלוקת בדיני בור. חכמים פוטרים את בעל הבור כאשר הנופל נופל בבור מחמת דחיפה, ורבי נתן חולק עליהם ואומר שבעל הבור חייב ויש שני שותפים לנזק, על כן התשלומים מתחלקים ביניהם.
הראשונים נחלקו בסיבת פטורו של בעל הבור לפי חכמים, וכפועל יוצא גם ברמת אחריותו של בעל השור על הנזק. הברייתא אומרת שלפי חכמים בעל השור חייב. כיוון שהברייתא לא מפרטת את סכום החיוב אין סיבה לומר שהיא מתכוונת לחיוב מיוחד ועל כן נראה לומר שהחיוב של בעל השור הוא בכל דמי הנזק, כמו שאומר הרשב"א. כדי להסביר מדוע בעל השור חייב בכל הנזק, רש"י[1] אומר שדחיפת השור היא זאת שעשתה את הנזק, ובעל הבור פטור כי לא הוא עשה את הנזק אלא השור.
התוספות הרמב"ן והרא"ה חולקים על רש"י והרשב"א, ואומרים שחכמים מחייבים רק חצי נזק[2], כדין שותף שנוגח, ומחלוקת התנאים היא בדיני בור. התוספות תולים את פטורו של בעל הבור בגזירת הכתוב, על פיה בעל הבור חייב רק כאשר הנופל נופל לבור בזכות עצמו, ולא על ידי גורם אחר. הרא"ה מגדיר את בעל הבור כאנוס על הנפילה כי בלא הדוחף השור לא היה נופל לבור[3].
אלא שלפי שתי הדרכים בהם הסברנו את הברייתא, אין אף ראיה שרבי נתן מחדש דין מיוחד בנזק בשותפות[4]. על כן הגמרא מביאה ברייתא נוספת בה רבי נתן סותר את הדין אותו הוא אומר בברייתא שלנו[5]. בניגוד לברייתא בה דנו עד כה בה רבי נתן חילק את הנזק באופן שווה, בברייתא ממנה הגמרא מקשה החלוקה אחרת כך שבעל השור משלם רבע ובעל הבור משלם שלושה רבעים מהנזק. כדי לפתור את הסתירה הגמרא מחלקת בין שור תם לשור מועד. בשור מועד בעל השור משלם חצי נזק, ובשור תם הוא משלם רק רבע.
הגמרא מעלה שני מודלים אפשריים לשיטת רבי נתן בנזק של שני שותפים. המודל הראשון מטיל את כל האחריות על כל המזיקים, והמודל השני מחלק אותה ביניהם. רבא מסביר שלפי המודל הראשון בעל הבור אחראי על כל הנזק ובעל השור אחראי על כל הנזק. בעל השור משלם כדין שור תם ובעל הבור משלם כדין בעל בור, אלא שאם היו עושים כך הניזק היה מקבל יותר מכמה שהנזק גרם לו להפסיד, ולכן צריך לצמצם את חיוב על כל אחד מהשותפים, ועושים זאת כך שבעל הבור משלם שלושה רבעי מהנזק, ובעל השור רבע[6]. רש"י[7] מסביר שהמודל מבוסס על זה שכל אחד מהמזיקים היה יכול לבצע את הנזק בעצמו. הרא"ה לעומתו אומר שלפי המודל הזה כל אחד מהמזיקים עושה את מחצית הנזק ובכל זאת מרחיבים את האחריות של כל הנזק לכל אחד מהם[8]. הנפקא מינה בין השיטות, כמובן, היא מקרה בו המזיק, שניתן לגבות ממנו, לא היה יכול לבצע את הנזק לבדו.
לפי המודל השני כל אחד מהמזיקים אחראי רק על חצי מהנזק כך שבעל השור צריך לשלם רבע ובעל הבור חצי, ובעל הבור משלם את הרבע הנותר מדין בדיני שותפות, לפיו במצב בו הניזק עומד להפסיד הוא יכול לגבות מהמזיק האחר את דמי ההפסד. רבא מסביר שהסיבה בגינה ניתן לגבות מבעל הבור היא מצד הסברה שהשור שלי נמצא בתוך הבור שלך ולכן עלייך לשלם את הנזק.
התוספות שואלים כיצד הרחבת האחריות לפי רבי נתן עובדת? לפי המודל השני כל אחד מהמזיקים הרי אחראי על חצי הנזק, וכיצד הניזק יכול לגבול מבעל הבור נזק שהוא לא באחריותו רק כי הניזק נמצא בבור שלו?
ר"י אומר שהוא היה רוצה לתרץ ולומר שבעל הבור חייב את שאר הנזק מצד זה שחיוב האחריות עליו גדול יותר והוא חייב באחריות על כל הנזק כיוון שהשור נמצא בבור שלו. אלא שהוא דוחה את זה, כיוון שאם על בעל הבור מוטלת כל האחריות ועל בעל הבור רק חצי, חלוקת התשלום הייתה אמורה להיות באופן יחסי לזה, ועל כן בשור מועד הדין היה אמור להיות שבעל השור משלם שליש ובעל הבור שני שלישים, ובשור תם שישית וחמש שישיות. על כן נזקק ר"י לומר שיש בבור דין מיוחד, הנובע מכך שהבור הוא זה שסיים את הנזק, שהניזק יכול לגבות מבעל הבור את שאר התשלום כך שהוא לא יפסיד.
יוצא לפי התוספות שדין התשלומים של רבי נתן, לפי המודל השני תלוי בסברה שהבור ודאי הזיק כי הניזק נמצא בתוכו, ובמקרים אחרים לא תהיה מחלוקת בין רבי נתן לחכמים. הרמב"ן והרא"ה חולקים על התוספות ואומרים שאין חילוק דיני בין המודלים השונים והם פשוט מציגים שתי דרכים אפשריות להסבר הסוגיה.
לפי איך שהתוספות הסבירו את שיטת חכמים בברייתא, שהחיוב הוא חצי נזק, ודינו של רבי נתן נלמד מהשילוב בין הברייתות עולה בבירור שחכמים חולקים על רבי נתן[9] ואומרים שלמרות שהניזק לא מקבל את כל הנזק, הוא לא יכול לגבות את שאריתו מבעל הבור[10].
רש"י והרשב"א לא יכולים לומר כך, כיוון שלפיהם חכמים מחייבים נזק שלם[11], ולכן הם צריכים לפרש שיש שתי מחלוקות בברייתא. המחלוקת הראשונה היא בשאלה האם יש אחריות גדולה יותר לדוחף מאשר לבעל הבור, ומחלוקת נוספת, שאיננה מפורשת בשאלה האם הניזק יכול לגבות את שארית הנזק מהמזיק האחר.
תורת חיים[12] הציע, שהמקור שלהם לשתי המחלוקות הוא משפטו הקשה של רב שימי בר אשי כשהוא מציג את שיטת רבי נתן: "בעל הבור הזיקא קא עביד, וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי". כלומר, רב שימי בר אשי מסביר ששיטת רבי נתן מורכבת משני אלמנטים וצריך את שניהם על מנת להעמיד כמותו את המשנה. בעל הבור צריך להיות מזיק והניזק צריך להיות יכול לגבות ממנו את שאר הנזק.
בהמשך, הגמרא מביאה ממירה לפיה אביי ורבינא אמרו שני דינים שונים לגבי שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו. חלוקת הדינים יכולה לנבוע או מהבדל בפסיקת ההלכה, או לחלופין, מהבדל במציאות עליה כל אחד מהאמוראים דיבר. כמו כן הגמרא מביאה שתי לשונות בדברי רבינא. בשתי הלשונות אביי אומר שבעל השור משלם חצי נזק, ורבינא אומר לפי הלשון הראשונה שהוא חייב רבע, ונזק שלם לפי הלשון השניה.
לאורך כל מהלך הגמרא בדברי אביי ורבינא הדינים זהים והגמרא רק משחקת איתם. כשיש שני שוורים שנוגחים שור שלישי ואחד מהמזיקים אינו משלם. לפי חכמים אם השור הוא שור תם הוא משלם רבע, וחצי נזק אם הוא מועד. רבי נתן חולק ומחייב שעלי שור תם חצי נזק, ובעלי שור מועד נזק שלם. התוספות, לשיטתו, מוכרח לומר שהם סוברים כמודל הראשון, כיוון שבשני שוורים לא שייך דינו של רבי נתן לפי המודל השני.
הראשונים דנים בשאלה מה החידוש שיש באביי ורבינא, ומדוע הם מובאים[13]. התוספות אומר שהחידוש במקרה של שני שוורים הוא שאין דירוג בין המזיקים השונים. על כן החידוש בשיטת רבי נתן הוא שהניזק יכול לגבות את חלקו של השור על אף שהניזק לא נמצא כרגע בתוך הבור[14]. ולחכמים החידוש הוא בכך שלמרות ששני המזיקים ברמה שווה הם לא נכנסים אחד תחת השני. לעומת זאת לפי הרשב"א כאן הגמרא אומרת בפירוש שחכמים חולקים על דינו של רבי נתן, דבר שעוד לא ידענו בברייתא שם חכמים חייבו נזק שלם.
הגמרא בפרק ראשון דנה גם היא במחלוקת התנאים סביב דינו של רבי אבא. רבי אבא אומר שאם שלמים הזיקו, הניזק לא יכול לגבות מהאימורים, ולא יכול להשלים את דמי הנזק מהבשר. הגמרא מקשה על הדין הזה כיוון שהוא תלוי באופן ישיר במחלוקת רבי נתן וחכמים. לפי חכמים פשוט שלא ניתן לגבות כנגד האימורים, ולפי רבי נתן הדין אינו נכון כי וודאי שניתן לגבות מהבשר מה שלא ניתן לגבות מהאימורים. הגמרא מתרצת ואומרת שיש בדברי רבי אבא חידוש לשיטת חכמים, בכך שהם דבקים בשיטתם גם כאשר המזיק הוא אחד ולא שני מזיקים שונים. כמו כן, הגמרא אומרת שגם רבי נתן יוכל להודות לדין הזה כיוון שאין חילוק בין נזק הבשר לנזק האימורים, בניגוד לשור ובור שם יש הבדל בין הנזק שהבור עושה לנזק שהשור עושה.
בעל המאור פוסק את המודל השני של רבי נתן, לפיו בנזק של שני שותפים כל אחד מהשותפים עושה רק חצי מהנזק. הוא מעלה מחלוקת בין רבי אבא, לאביי ורבינא, כשלפי רבי אבא לא ניתן לגבות מהבשר כנגד האימורים מצד זה שלפי רבי נתן כאשר הנזק של שני המזיקים שווה לא ניתן לחפות על חוסר תשלומיו של אחד על ידי האחר. אביי ורבינא ודאי לא אומרים כך, כיוון שלפיהם רבי נתן אומר ששור מועד משלם את חלקו של שור פסולי המוקדשים על אף ששניהם שווים בנזק.
הרמב"ן לא מקבל את עצם ההשוואה כיוון שבשני שוורים יש שני גופים שונים שעושים את הנזק, ולכן אפשר לומר לאחד להיכנס תחת השני, אבל בשלמים שהזיקו הגוף הוא אחד, ולכן מלכתחילה בעל השור פטור מתשלומים אלו[15].
כאמור לעיל, התוספות התמודד עם הבעיה הזאת על ידי שיוכם של אביי ורבינא למודל הראשון בדברי רבי נתן, אלא שבעל המאור לא יכול לעשות כך כיוון שהוא פסק כמותם, וכן הוא פסק כמו המודל השני. על כן צריך לומר שהוא חולק על התוספות, ואומר שהמודל השני תקף רק בשור ובור, אבל בשני שוורים גם לפי המודל השני שניהם חייבים הכל. החילוק בין המקרים יכול להיות שבשני שוורים פעולת הנזק נעשית ביחד, ולכן ההתייחסות אל השוורים היא כמו כל אחד עשה את כל הנזק בעצמו. בשור ובור אז מעשי הנזק נפרדים יש לנו מי שמתחיל את הנזק, שאחראי על מחציתו, ויש את מי שסיים את הנזק שאחראי למחצית השניה.
לפי דברים אלו אפשר להסביר חידוש נוסף שאומר בעל המאור. הוא אומר שבמצב בו אדם נתקל בבור ונפל חוץ לבור, עליו הגמרא אומרת שפטור, כוונתה היא שפטור מנזק שלם, אבל חייב חצי נזק. ויש לשאול מדוע לא יתחייב נזק שלם מדינו של רבי נתן, שבמקרה בו לא ניתן לגבות ממזיק אחד גובים את מה שניתן מהמזיק האחר? לפי מה שהסברנו שהמודל השני מבוסס על כך שיש מי שהתחיל את הנזק ויש מי שמסיים אותו, דינו של רבי נתן שמאפשר לגבות את כל הנזק נכון רק כאשר המזיק ממנו גובים הוא המזיק שסיים את הנזק, אבל הוא לא מחיל את דינו ומאפשר גבייה נוספת מהמזיק שהתחיל את הנזק.
הרמב"ם פוסק את דינו של רבי נתן, ומנמק את דבריו כך: "שבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך אף על פי שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה הרי זו כמי שנפלה בלילה כל שאני יכול להוציא מבעל השור אני מוציא והשאר אתה חייב לשלמו". נשמע מדבריו שהוא מבין את רבי נתן לפי המודל הראשון, כי הוא לא אומר לפי זה שהנבלה אצלו, אלא כי "פחת הנבלה אצלו". אלא שאם כך לא מובנת אריכות הלשון של הרמב"ם, שהרי אם הוא פוסק כמודל הראשון אחריותו של בעל הבור היא על כל הנזק ומדוע הניזק צריך לנמק את עצמו כך.
והנה, אי אפשר להעמיד את הרמב"ם גם כלשון השני כיוון שהוא פוסק את הדין של שור ושור פסולי המוקדשים לפי רבינא, כלומר בשור מועד משלם את כל הנזק. כמו כן לא ניתן לומר שהרמב"ם סובר כמו בעל המאור, כיוון שהוא פוסק שלא ניתן לגבות מהבשר כנגד האימורים. דהיינו כששני המזיקים שווים לא ניתן לגבות מהאחד על חלקו של השני.
על כן, חייבים לומר שהרמב"ם סובר כמו הרמב"ן שאין חילוק בין הלשונות השונים, ובעצם הסברה הנאמרה במודל השני שהניזק נמצא בבור איננה הכרחית, ובכל מקרה טענתו של הניזק זהה לפי שני המודלים.
אביי מעלה דיון נוסף לגבי נזק בשותפות בדינו של רבי נתן. המשנה אומרת שכאשר פרה מעוברת מזיקה, ויש בעלות שונה לפרה ולוולד הניזק יכול לגבות חצי מהפרה ורבע מהוולד. אביי מגדיר את הנזק כנזק בשותפות[16], ועל כן אומר שהדין בו הוא שהפרה משלמת רבע נזק כדין פרה תמה שהזיקה בשותפות, והוולד חייב שמינית[17], מצד הספק[18].
הראשונים דנים בשאלה מדוע בעל הפרה לא משלים את דמי הנזק מדינו של רבי נתן. התוספות מסביר שדינו של רבי נתן לא שייך במקרה של פרה מעוברת שנוגחת עקב זה שדינו של רבי נתן מבוסס על הסברה שאומרת שהימצאות הניזק בבור מחייבת אותו לשלם את כל שאר דמי הנזק. אלא שדברים אלו קשים, כיוון שדבר זה מכריח את התוספות להעמיד את אביי כמודל השני שם שייכת הסברה הזאת, ואילו לעיל ראינו שהוא העמיד אותו כמודל הראשון.
הרא"ה[19] אומר שכיוון שהעובר מזיק רק בתורת ספק לא מחילים על בעל הפרה את דין התשלומים. וכאן יש לשאול מדוע יש הבדל בסיבה בגינה המזיק השני לא משלם, הרי לפי רבי נתן כל האחריות על הנזק מוטלת על שני המזיקים? רבי דוד פוברסקי[20] מסביר שדינו של רבי נתן עובד כך שבית דין הם אלו שנותנים לניזק לגבות מהמזיק השני. לכן במקרה של ספק, שם בית דין לא נותנים לניזק לגבות מאחד המזיקים על הצד שהוא לא עשה את הנזק, הם לא יכולים לתת לו לגבות מהמזיק האחר, כיוון שיכול להיות שהמזיק האחר כן עשה את הנזק וחייב לשלם.
הרמ"ה חולק על ההנחה הזאת, ואומר שהניזק יכול לגבות מהשותף השני בנזק, בכל מקרה בו הוא לא מקבל מהמזיק השני את מלוא דמי הנזק. המקרים עליהם הוא מדבר הם מקרים בו המזיק לא יכול לשלם כי השור שלו אבד או כי אין לו איך לשלם, ולכן ניתן לומר את ההסבר של רבי דוד גם בשיטתו. אלא שהקצות מבאר בו יסוד חדש.
כדי לתרץ את דברי אביי לפי הרמ"ה, קצות החושן מחדש, שרבי נתן לא דיבר בכל מקרה בו הגבייה היא משור תם, כיוון שקיימא לן כרבי עקיבא לפיו שור תם מוחלט מרגע הנזק, יוצא שהניזק כבר קיבל את התשלום[21]. הוא מביא ראיה לדבריו משור תם שכחש, שם כיוון שהמזיק והניזק שותפים השור, לפי רבי עקיבא הניזק מפסיד, ולא אומרים שכיוון שהניזק לא יכול לגבות ממה שהיה חלקו בשור הוא יגבה מחלק אחר מצד זה שהוא כבר שותף בשור[22].
הטור חולק[23] ומביא את שיטת הר"ר חזקיה לפיה רק כאשר המזיק האחד פטור מתשלום הנזק הניזק יכול לגבות מהשני. נראה לפרש את סברתו בשני אופנים. האופן הראשון הוא הרחבת תירוצו של רבי דוד. הדיינים הם המורידים את הניזק לגבות את הנזק מהשותף שלא שילם. במקרים אותם הרמ"ה ציין אין סיבה שהדיינים יעשו זאת כיוון שהמזיק האחר עוד יכול לשלם, הן כאשר ישיג את הכסף, והן במקרה בו ימצא השור. האופן השני הוא מהותי, לפיו רבי נתן מגדיר את הפטורים בגינם המזיקים לא משלמים כהסרת האחריות שלהם מאותו החלק של הנזק, כך שיוצא שלגבי החלק הזה, הנזק הוא לא נזק בשותפות. לעומת זאת במקרה בו למזיק האחר רק אין לשלם רבי נתן כלל לא אמר את דינו[24].
סיכום
ישנה מחלוקת תנאים בדין שור שדחף את חברו לבור. חכמים אומרים שבעל הבור חייב ורבי נתן אומר ששני המזיקים מתחלקים בנזק בצורה שווה. רש"י אומר שחכמים מחייבים נזק שלם כי השור הוא שעשה את כל הנזק, התוספות והרא"ה אומרים שהם מחייבים רק חצי נזק, התוספות כי יש גזירת הכתוב והרא"ה מצד זה שבעל הבור אנוס.
רבי נתן אומר ששור תם שדוחף שור אחר לבור בעל השור משלם רבע ובעל הבור משלם שלושה רבעים. הגמרא מביאה שני מודלים כדי להסביר את החיוב. מודל אחד המטיל את כל האחריות על שני השותפים, מודל שני לפיו בנזק בשותפות כל אחד מהמזיקים אחראי על מחצית הנזק. לפי המודל הראשון השור התם משלם רק רבע כי הוא גם מזיק בשותפות וגם תם. לפי המודל השני בעל הבור משלם שלושה רבעים ולא חצי כי הניזק נמצא בבורו. מה שהתוספות מסביר כדין מיוחד בבור.
התוספות ובעל המאור אומרים שי שמחלוקת בין שני המודלים השונים. לעומת זאת הרא"ה והרמב"ן אומרים שהלשונות מציגים שני צדדים של אותו הדין, ואין ביניהם שום נפקא מינה.
אביי ורבינא אומרים שלפי רבי נתן בשני שוורים שנוגחים כשאחד מהם הוא שור פסולי המוקדשים, אם השור הוא שור תם משלם חצי נזק ואם הוא שור מועד משלם נזק שלם. התוספות מעמיד את הדין לפי המודל הראשון. בעל המאור פוסק את המודל השני ואת המודל הזה. הוא מחלק בין מקרה בו שני המזיקים עשו את הנזק יחד לבין מקרה בו אחד התחיל את הנזק והאחר סיים אותו, דינו של רבי נתן חל במקרה הראשון לפי המודל הראשון, ובמקרה השני רק כאשר הגבייה מתבצעת ממי שסיים את הנזק.
רבי אבא אומר שכאשר שלמי הזיקו לא ניתן לגבות מהבשר כנגד האימורים. הגמרא אומרת שהדין תקף גם לשיטת רבי נתן. בעל המאור מבין שכוונת הגמרא לומר שהדין הוא להלכה כפי רבי נתן במודל הראשון, אבל כיוון שפוסקים את המודל השני הוא דוחה את הדין מההלכה. הרמב"ן שאומר שאין מחלוקת בין המודלים ושניהם רק מסבירים את אותו הדין, חולק ואומר שבשלמים כיוון ששור אחד הזיק האימורים פטורים ולא חל שום חיוב על הבשר כנגדם.
אביי מסביר את המשנה הפותחת של פרק חמישי בכך שהוא אומר שפרה מעוברת שנוגחת, כאשר יש בעלויות שונות על הפרה והעובר, היא מזיקה בשותפות. אלא שלמרות הגדרת הנזק כשותפות והניזק מפסיד שמינית נזק ולא מפעילים את דינו של רבי נתן. הרא"ה מחדש על פי הסוגיה הזאת שלא גובים מהשותף עקב ספק על השותף האחר.
הטור מביא מחלוקת בינו לבין הרמ"ה בשאלה האם דינו של רבי נתן תלוי בפטורו של אחד השותפים או גם במקרה בו השותף איננו פטור רק לא יכול לשלם הדין יהיה זהה. כדי לתרץ את קושיה שיש על הרמ"ה מדברי אביי, הקצות אומר שדינו של רבי נתן לא חל במקרה של שור תם המשתלם מגופו.
[1] רש"י (ד"ה אי אליבא דרבנן) בפרק ראשון סותר את עצמו ואומר שחיובו של בעל השור הוא חצי. ועיין פני יהושע (ד"ה בגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא) שאומר שדברי רש"י שם הם טעות סופר וכך גם במהר"ם שיף. ויכול להיות שהסברו של רש"י בפרק ראשון מבוסס על הנחת הסוגיה שיש מחלוקת בין רבי נתן לחכמים בדיני שותפות, לעומת הסוגיה שלנו ממנה אין הכרח כזה ואפשר להעמיד את המשנה שלא כחכמים גם בלי שהם יחלקו בדיני שותפות. וצ"ע
[2] הראשונים שמסבירים כך צריכים להסביר מדוע הברייתא אומרת בפשיטות שחייב ולא מפרשת שחייב חצי נזק. התוספות אומר שכיוון שלא רואים שרבי נתן חולק על חיובו של השור אלא רק על חיובו של בעל הבור צריך להבין שהם מסכימים על גובה חיובו של בעל השור. הרמב"ן והרא"ה הולכים בכיוון אחר ואומרים שבחייב הכוונה לחיוב הראוי, ובמצב בו שור מזיק בשותפות החיוב הרגיל הוא חצי נזק, ולא נזק שלם.
[3] היה ניתן לומר שאין מחלוקת ביניהם וגזירת הכתוב המגדירה את בעל הבור כאנוס בכל מקרה בו הניזק ניזוק בבור בהשתתפות גורם אחר. אלא ששניהם מתמודדים עם שאלת תחילתו בפשיעה וסופו באונס. התוספות (ד"ה ובעל הבור) מעמיד את הסוגיה בשור חרש שוטה וקטן או במהלך בלילה, ואומרים שרבי נתן וחכמים כלל לא נחלקו לגבי שור פיקח ביום, כיוון שמציאותית שור פיקח מתרחק ביום ממכשולים מספיק כדי שלא יוכלו לדחוף אותו אליהם. כלומר, לפיהם נפילת שור חרש שוטה וקטן או מהלך בלילה איננה אונס, ולמרות זאת בעל הבור פטור כאשר השור נדחף לשם. הרא"ה לעומתו שאומר שנפילת השור לבור היא אונס, מתרץ את הבעיה לשיטתו שכדי שבעל הבור יתחייב על אונס, הוא צריך שהאונס יהיה מחמת פשיעה (ניסוחו בסוגיה שלנו הוא קצת אחר, ונראה ממנו שכדי שהפשיעה תחייב את האדם אף על פי שהוא היה אנוס, סכומי התשלומים צריכים להיות שווים).
[4] לפי רש"י הוא חולק על הקביעה של חכמים שהדוחף הוא זה שעושה את כל המעשה (וכן בפירוש בדף נג: סד"ה לענין נזקין). וכך צריך לומר גם לפי התוספות שהוא חולק על גזירת הכתוב של "ונפל שמה", ולפי הרא"ה (גם הוא אומר זאת בפירוש בד"ה אמר רב שימי) הוא חולק על הגזרת בעל הבור כאנוס.
[5] הסתירה היא בדינו של רבי נתן עוד לפני ההבנה של רב שימי בר אשי, והיא מובאת כאן כדי להראות מה שיטתו בברייתא הראשונה.
[6] רבינו פרץ (ד"ה שותפותאי) שואל על דרך החלוקה, שהרי אם מקבלים את הנחת הגמרא שבנזק בשותפות המזיק צריך לשלם פחות מנזק שהוא היה עושה בלא שותף, יוצא שכל אחד מהם שעשה את כל הנזק היה צריך לשלם חצי ממה שהוא משלם בדרך כלל, כלומר בעל הבור משלם חצי נזק ובעל השור רבע. כיוון שהאחריות שלהם היא על כל הנזק את הרבע הנותר היה צריך לחלק ביניהם כך שבעל הבור ישלם חמש שמיניות ובעל השור שלוש. הוא מתרץ ומחדש דין בדיני שור תם, ששור תם צריך לשלם חצי ממה שמועד היה משלם באותו מצב. ועיין קהילות יעקב (סימן י).
[7]ד"ה אי קסבר האי.
[8] אולי לפי זה ניתן גם להסביר את מחלוקתם בתחילת הסוגיה. הגמרא שואלת מדוע בעל הבור מתחייב ולא מטילים את האחריות על הכורה. מרש"י עולה שכל האחריות על הנזק היא של הכורה ובעל הבור אמור להיפטר לגמרי, כיוון שבלא הכורה השור לא היה נופל לבור. הרא"ה מסביר את הנחת הקושיה אחרת ואומר שהשאלה היא מדוע בעל הברו חייב הכל הרי גם הכורה שותף והוא צריך להתחייב במחצית הנזק.
[9] הרא"ה מביא אפשרות נוספת לפיה חכמים חולקים גם בברייתא השנייה על רבי נתן. ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתו. כיוון שאם בעל השור חייב חצי בשור תם, כמו שעולה מפשיטות לשונו של הרא"ה דווקא עולה מחכמים הפוך, או שהם סוברים שכל אחד מהמזיקים עושה את כל הנזק ולכן שור תם משלם חצי אבל אז הם מודים לרבי נתן, או שהם סוברים שכל אחד מהמזיקים אחראי על חצי מהנזק ואז שור תם היה צריך לשלם רבע והוא משלם חצי מדינו של רבי נתן. אפשר לומר בניגוד לפשט דבריו שהוא סובר שבעל השור משלם רבע, אלא שאז לא ברור מה העדיפות של הברייתא הזאת על הברייתא הראשונה, ומדוע הוא נזקק להכניס עוד בבא לברייתא?
[10] אלא אם כן מסבירים את חכמים על פי המודל השני בשיטת התוספות, אז בעל הבור פטור, ובעל השור לא צריך לפצות על הנזקים כיוון שהוא עושה רק את מחצית הנזק, והוא לא זה שגמר את המעשה, ולכן גם רבי נתן היה מודה, אם לא היה חולק עליהם בדיני בור.
[11] החזון איש (ה, ו) מסביר את רש"י כמו התוספות שלפי חכמים בעל הבור פטור לגמרי מגזירת הכתוב, אלא שבעל השור משלם נזק שלם כי אין לו שותף. אבל פטורו של בעל הבור נובע רק מזה שיש לו שותף לנזק, ולכן אם לדוגמא שור הפקר דוחף לבור בעל הבור חייב. לפי היסוד הזה החזון איש מסביר שאין הכרח לקבל את קושיית התוספות, ולומר שאין הכרח לשיטת חכמים מהברייתא, אלא מוכח מפטורו הטוטאלי של בעל הבור שהוא לא חייב לשלם את חלק השור התם או שור הפקר, כיוון שהם חולקים על רבי נתן.
[12] נג. ד"ה הא מני
[13] שאלה זאת אף מקבלת משנה תקיפות בהתחשב באורך הדיון סביב הדין שלהם בגמרא, זאת בלא שנראה שמתחדש בו שום דין.
[14] החידוש של התוספות בשיטת רבי נתן מסתמך על כך שלמרות שאביי ורבינא תופסים ששני המזיקים אחראיים על כל הנזק עדיין יש חשיבות לסברה של הניזק נמצא בבור שלך.
[15] עיין במנחת חינוך (מצווה נא אות ה ד"ה ואינו גובה) שאומר שסברת הרמב"ן היא לא היות הפטור רובץ על אדם אחד, אלא חוסר יכולתם של המזיקים להזיק אחד בלא השני. אלא שלפי זה הרמב"ן צריך לומר שכל יכולתו של הניזק לגבות מהמזיק יותר מחיובו כשותף, היא מצד זה שכל אחד מהשותפים היה יכול לעשות את כל הנזק לבדו, אבל לשיטת הרא"ה שכותב בפירוש לא כך הוא לא יוכל לומר את הסברה הזאת.
[16] רבא ככל הנראה לא מקבל את הגדרתו של אביי, עקב הסברה שהעלנו לעיל, שנזק בשותפות בו נחלקו רבי נתן וחכמים זה נזק בו שני גורמים שונים המחולקים לגופים שונים, מבצעים שני מעשי נזק שונים, ואילו פה הפרה האחת נוגחת פעם אחת.
[17] ריב"א (ד"ה ורביע נזק) אומר ששמינית זה דוגמא במקרה לא סביר בו דמי הפרה שווים לדמי הוולד, אבל דרך החישוב תהיה מחצית מהחלק היחסי של דמי העובר מדמי הפרה.
[18] כל זה לפי העמדת הגמרא את המשנה כשיטת סומכוס שאומר ממון המוטל בספק חולקים, אבל לשיטת חכמים בעל הוולד ודאי פטור מדין המוציא מחברו עליו הראיה.
[19] אולי עקב הסתירה שהצגנו בדברי התוספות, האחרונים (לדוגמא גר"א תי, מט) מסבירים אותו כמו הרא"ה הנ"ל.
[20] אות פא.
[21] הגרי"ד (רשימות שיעורים יג. ד"ה סוגית רבי נתן ורבנן אות ז) הולך בכיוון של הקצות כדי להסביר את שיטת הרמב"ם, אלא שהוא אומר שהסיבה בגינה דינו של רבי נתן לא חל בתם היא מצד זה שהחיוב חל על השור ולא על האדם, ולשור אין אחריות על שאר הנזק, בניגוד למקרים בהם הבעלים שלו חייב, אז יש על הבעלים חיוב להיכנס מתחת למזיק האחר כי סייע לו להזיק. וצ"י מה הסברא לחלק בדין רבי נתן בין חיוב השור לחיוב הבעלים.
[22] ניתן לדחות את הראיה שלו לפי ההסבר של האור שמח שם בסוגיה, שאומר שההפסד של הניזק הוא רק כיוון שברגע הגבייה השור שווה פחות כך שהוא יכול לגבות פחות (עיין לעיל סוגיה כט מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל).
[23] וכך גם בתוספות (מז. ד"ה מאי טעמא) שכתבו: "אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו"
[24] עיין ברשימות שיעורים (יג. ד"ה סוגית רבי נתן ורבנן אות ה) שאומר דברים כעין אלו בשיטת בעל המאור.