רקע
עד כה עסקנו בשכר הפועל וביכולתו לחזור בו מהחוזה. בסוגיה זאת ניגע בנושא של האחריות שלו להצלחת המלאכה בין ברובד האידילי ובין ברובד הבדיעבדי. מקרי הבוחן יהיו מצב בו הפועל עשה מלאכה גרועה, ומצב בו הוא עשה מלאכה אחרת מזו שהתבקש לעשות.
מקורות
א. רמב"ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ז
ב. בבא קמא ק:-קא. מהמשנה עד "דמי השבח"
בבא קמא קב. מהנקודותיים עד הנקודותיים
ג. בבא קמא צח: מהמשנה עד "מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי"
תרומת הדשן סימן שט "אבל אם שינה… בשם ר"י פ' הגוזל"
[קצות החושן סימן שו ס"ק ד עד "וכל זה ברור"]
ד. תוספות בבא קמא כז: ד"ה ושמואל
רמב"ן בבא מציעא פב: ד"ה ומצאתי בתוס' בב"ק
ה. רש"י בבא קמא ק: ד"ה צבעו כעור, נותן לו, ר' יהודה, בבא קמא צה: ד"ה צבעו
[רש"ש בבא קמא ק: ד"ה רש"י ד"ה צבעו]
תוספות בבא מציעא קיז: ד"ה בשלשה מקומות "ומיהו… התחתונה"
ו. רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה ד עם השגת הראב"ד
רמב"ם פירוש המשנה בבא קמא פרק ט משנה ד
הגרי"ד סולובייצ'יק רשימות שיעורים
הסבר הסוגיה
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה – נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור, אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום – רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו; ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח.
[משנה בבא קמא ק:]
הרמב"ם מסיים את הלכות שכירות באמירה חד משמעית שהפועל מחויב למלאכה הן מבחינת הזמן, דהיינו אין לו את הזכות להתבטל את זמן השכירות כיוון שהוא מקבל עליו כסף, והן מצד המחויבות לעבוד בכל כוחו[1]. על אף שהחיוב הזה פשוט, כפי שמעיר המגיד משנה, אין לו יותר מידי השלכות הלכתיות מעבר לקביעת קווים מוסריים לעבודה לכתחילה[2].
השיקול הראשון שנוסף בקבלן הוא דברי רב אסי. רב אסי אומר שבקבלנות יש דין מיוחד לפיו הקבלן קונה בשבח הכלי. כלומר השבחת הקבלן את הכלי מקנה לו זכויות נוספות. הקצות מסכם את הדינים השונים ומחלוקות הראשונים ביחס לדין זה, וביניהם מה הזכויות בהן הקבלן זוכה עקב ההשבחה, וכנגד איזה סכום הוא זוכה בהן. בנוסף ישנה מחלוקת בין בעל התוספות לרי"ך והרמב"ם בשאלה האם לקבל את דברי רב אסי להלכה.
רב אסי משתמש בשיקול הזה כדי לומר שלאחר שהקבלן משביח את הכלי הוא אינו חייב על נזקיו, כיוון שהוא קנה את הכלי. העולה מדברי רב אסי הוא שניגוד לפועל, הקבלן אחראי רק על חומרי הגלם. מרגע שחומרי הגלם הושבחו הם נעשים של הקבלן והוא מוכר אותם חזרה למעסיק. זאת בניגוד לפועל שאחריותו נשארת קבועה במהלך כל המלאכה כי הוא רק עושה את שליחותו של בעל הבית.
רבא, ובעקבותיו הפוסקים שלא מקבלים את רב אסי להלכה, סבורים שאין בעניין הזה הבדל בין פועל לקבלן, ושניהם בעלי אחריות למוצר אותו הם מקבלים. לכן אם הקבלן או הפועל קיבלו עצים ובנו מהם ארון ולאחר מכן הוא נשבר, הוא יצטרך לשלם את דמי הארון כולו[3].
המשנה אומרת שאם האומן מקלקל את הצמר אותו הוא מקבל, הוא חייב לתת לבעל הצמר את דמי הצמר. התוספות מבין בפשטות, כפי תפיסתו הכללית שגורם התשלום הוא הגדרתו של האומן כמזיק, ולכן מדיני אדם המזיק הוא חייב לשלם. הרמב"ן חולק עליו, והולך גם הוא בשיטתו הכללית וסבור שחיובו של האומן נובע מההסכם שעשה עם בעל הצמר. ניתן להציע אפשרות שלישית, העולה ממיקומה של המשנה, ולפיה האומן משנה את החפץ בניגוד לרצונו של בעל הבית ולכן הוא קונה את הצמר כפי שגזלן קונה גזילה, כך שחיובו שללשם הוא חלק מדיני גזל.
במידה והאומן לא הזיק לצמר ממש, אלא רק צבע אותו בדרך בה הוא לא שימושי, המשנה אומרת שהמעסיק צריך לשלם לאומן את הסכום הנמוך יותר בין הוצאותיו לשבח שהשביח[4], דין זהה לדין של מי שהשביח את שדה חברו שלא ברשותו[5]. במקרה בו האומן צבע את הצמר בצבע אחר ממה שנדרש אליו ישנה מחלוקת תנאים, כשלפי רבי מאיר האומן צריך לשלם את דמי כל הצמר, ולפי רבי יהודה גם במקרה זה הדין הוא שיד האומן על התחתונה.
רש"י, בהתייחסו לדין לפיו כאשר האומן צובע את הצמר באופן לא יפה, כותב שהסיבה לכך שהדין הוא שיד האומן על התחתונה נובעת מכך שהאומן הוא מזיק בכוונה. דברי רש"י מעוררים פליאה מכמה סיבות. האחת, מדוע רש"י נזקק לומר שהאומן הוא מזיק בכוונה, הרי גם אם האומן צובע בצבע אחר, אז המעשה נעשה בשוגג הדין זהה[6]? השניה כיצד מחשיבים את מי שעשה מלאכה לא טובה ולא הוריד מערך הצמר כמזיק? הסיבה השלישית היא אם ההסתכלות על האומן היא כעל מזיק, מדוע הדין הוא שיד האומן על התחתונה ולא שישלם כמזיק?
כדי להבין את טענתו של רש"י נעמוד על חידושה של המשנה. המשנה אומרת שהאומן שצבע את הצמר בצבע לא טוב שכרו הוא הנמוך בין ערך בו הושבח הצמר לבין ההוצאות. נראה שרש"י מבין שלולא המשנה היינו חושבים שגם במידה והמלאכה אותה עשה האומן לא הייתה מיטבית הוא עדיין ביצע את המלאכה המוסכמת בחוזה, ולכן יקבל את השכר המוסכם בחוזה. באה המשנה ומחדשת שמלאכת האומן לא נמדדת על פי החוזה ומה שהוסכם כי מלאכה גרועה איננה מלאכה.
אם כך, במידה והצמר נצבע בצבע אחר, רש"י מבין שברור שלא מתייחסים לחוזה, כיוון שהאומן לא ביצע את המלאכה המוטלת עליו. אלא שכדי שהאומן כן יבצע את המלאכה, ובכל זאת היא לא תימדד על פי החוזה, צריך שהאומן יבצע אותה כמי שמתכוון להזיק. ההנחה החבויה מאחורי הדברים האלו היא שחלק מהאחריות שיש לאומן בחוזה הוא לבצע מלאכה סבירה.
גם בדברי רבי יהודה שלאחר מכן רש"י מבין שמלכתחילה ההסכם מחייב את המעסיק לשלם לאומן את השכר שהובטח בחוזה. אולם, עקב כך שהאומן אינו צובע בצבע הנכון קונסים אותו כך שהוא לא יקבל את השכר. אולי זאת הסיבה שרש"י מדגיש שאם בכל זאת המעסיק רוצה לכבד את החוזה הוא יכול, שכן הכוח נתון בידו של המעסיק[7].
התוספות חולק על רש"י והולך לשיטתו העקרונית לפיה שכר המלאכה הוא שכר השבח בו המעסיק זוכה. לפיו במקרה בו האומן צובע את הצמר בצבע לא נכון מעיקר הדין האומן היה אמור לקבל את שכרו לפי ההפרש בין ערך הצמר הנוכחי לבין ערך הצמר שהאומן קיבל, אלא שחכמים קנסו את האומן כדי שלא ירוויח על חשבון חברו[8]. לפי תפיסה זאת גם במקרה בו האומן צובע את הצמר בצורה לא טובה הוא אמור לקבל את השבח, אלא שחכמים קנסו את האומן כדי שלא ירוויח על חשבון בעל הצמר.
נראה מדבריו שבאופן עקרוני לפועל אין אחריות להצלחת המלאכה, וההתמודדות כנגד זה היא האמירה של התורה לפועל שככל שמלאכתו תרוויח את הבעלים יותר, כך ירבה שכרו. הבעיה ביישום התפיסה העקרונית הזאת הוא יכולתו של האומן לשנות ולהרוויח על חשבונו של המעסיק, ולכן חכמים הוסיפו אחריות לקיום דברי בעל הבית.
מחלוקת רש"י והתוספות בנוגע לקבלן מקבילה למחלוקת שראינו שיש ביניהם בפועלים, כך שנראה שניתן להרחיב את תפיסתם לגבי אחריות קבלנים גם לאחריות פועלים. כך שלפי רש"י על הפועלים תהיה אחריות לעשות לפחות מלאכה בינונית, והתוספות יאמרו שאין אחריות, רק שהפועלים לא יוכלו להרוויח על חשבונו של המעסיק.
הרמב"ם מוסיף ופוסק שאם אחד מהצדדים מציע שבעל הכלי יקבל חזרה את דמי הכלי, והכלי ישאר אצל האומן לא שומעים לו. הנימוק שהוא מביא לכך היא פסיקתו שהאומן לא קונה את הכלי לשום עניין, ולכן כדי לקבל את ההצעה הזאת הצדדים צריכים לעשות ביניהם קניין חדש[9].
בפירוש המשנה הרמב"ם מביא טעם אחר לדבריו והוא שהתקנה אמורה להואיל לשני הצדדים, ולכן אף אחד מהצדדים לא יכול לוותר עליה. האומן אינו צריך לשלם עבור דמי הצמר שעשה שלא כראוי, ובעל הצמר לא צריך לשלם לאומן עבור כל עבודתו, אלא סכום מועט, שאותו לכל הפחות הרוויח ממלאכת האומן.
הראב"ד משיג על הרמב"ם וטוען שאין לפסיקה זאת של הרמב"ם טעם כלל. השגתו של הראב"ד מחייבת חקירה כפולה. ראשית, צריך לחקור לאיזה חלק בדברי הרמב"ם הוא מתייחס, ולאחר מכן צריך להבין איזה הנחה בדברי הרמב"ם הוא לא מוכן לקבל ומדוע? אלא שלכאורה דברי הרמב"ם מפורשים בכך שרבי יהודה חולק על רבי מאיר שאומר שהאומן קונה את הכלי ולכן אמור להחזיר לבעלים את שווי הכלי, ואם כן מה סובר הראב"ד?
לפי הטעם שהרמב"ם מביא הפירוש המשנה נראה לומר שלפי הראב"ד התקנה היא חד צדדית. נראה שפוטנציאל ההפסד הגדול יותר הוא של בעל הצמר ולכן אם התקנה איננה הדדית היא תהיה לטובתו.
הגרי"ד סולובייצ'יק מבאר את דברי הראב"ד, ואומר שעבודת האומן הייתה אמורה לגרום לבעל הצמר רווח מסוים, אלא שהאומן מנע מבעל הצמר את הרווח הנ"ל בכך שצבע את הצמר שלא כדין. לכן, בעל הצמר יכול להשתמש בכך שסמך על האומן בחתימת החוזה, ולהוציא ממנו את דמי הצמר ובכך לייצר לעצמו הזדמנות רווח חדשה.
על פי דברים אלו, כשהראב"ד אומר אין לזה טעם, כוונתו שהעובדה שהאומן לא קנה את הצמר, לא אמורה למנוע מהבעלים את הזכות שלו להקנות לאומן את הצמר, ולדרוש ממנו את דמי הצמר בתמורה.
סיכום
המחויבות של הפועל להצלחת המלאכה לכתחילה היא טוטלית, הן בענין זה שהוא אמור להשקיע במלאכה את כולו, והן מצד זה שאסור לו להתבטל מהמלאכה. אולם למחויבות זאת אין יותר מידי השלכות הלכתיות, ורובן מתייחסות לחיובי הפועל שעשה מלאכה שלא כפי שהתבקש.
רב אסי מחדש שעל אף שאומן חייב בנזקי הכלי שקיבל, אם הוא השבחי אותו הוא נפטר, כיוון שאומן קונה שבח כלי. דברי רב אסי בעצם מגבילים את האחריות של האומן לחומרי הגלם שקיבל. החולקים על רב אסי, סבורים שהקבלן והפועל שניהם שליחים של בעל הבית, ובכל שלב יש להם אחריות מעלה כלפי המעסיק.
המשנה אומרת שאם האומן מזיק לצמר הוא חייב לשלם, אבל אם הוא רק עושה עבודה גרועה ידו על התחתונה, והמעסיק יכול לבחור אם לשלם לו את השבח שהצמר השביח או את ההוצאות. רש"י מסביר שהאומן במקרה הזה הוא מזיק, ורק מכוח זה ניתן לבטל את החוזה שחייב את המעסיק לשלם לאומן את השכר שהובטח לו מלכתחילה. גם במקרה בו האומן עושה משהו אחר ממה שסוכם, צריך לחדש שהאומן לא יקבל את השכר, כיוון שהחוזה מחייב.
התוספות חלוק על רש"י, וסבור שההנחה היא הפוכה, לא החוזה הוא המחייב את בעל הצמר לשלם, אלא הרווח שהוא מרוויח. אלא שגם ביישום שיטה זאת ישנה סכנה שהאומן ינצל את המצב כדי לא לשמוע לבעל הבית, ולכן חכמים גזרו שיד האומן תהיה על התחתונה.
הרמב"ם מוסיף שאם האומן לא עושה את מלאכתו כראוי, הבעלים לא יכולים לדרוש ממנו את דמי הצמר, וכן להפך, האומן לא יכול לחייב את הבעלים שהוא יקנה ממנו את הצמר. הרמב"ם מנמק זאת באמירה שהאומן לא קונה בשבח הכלי, כך שהכלי נשאר תמיד של בעליו המקוריים. בפירוש המשנה הוא מוסיף שהתקנה היא חד צדדית ומנעת משני הצדדים להפסיד, כך שאף אחד מהם לא יכול לוותר עליה.
[1] ולכן, לדוגמה, לפועל אסור לעבוד אצל שני אנשים שונים כשאצל האחד הוא עובד כל היום, ואצל השני כל הלילה. וכן הברכה הרביעית של ברכת המזון שהיא מדרבנן, לא הקפידו שיברך בזמן עבודתו.
[2] יש לשים לב שהרמב"ם משווה בין חובתו של המעסיק לשלם לבין חובתו של הפועל לעבוד כמו שצריך, דהיינו, פועל שלא עובד כמו שצריך גוזל בכך את המעסיק, ובלשון הזאת מתנסח הרמב"ם. לעומת זאת השולחן ערוך (סימן שלז סעיף כ) לא מזכיר את ההשוואה ולא משתמש בלשון גזל, ובכך, למרות שהוא משאיר את אותו קו מוסרי, הוא מרחיק הוא מוציא אותו מהגדר ההלכתי.
[3] ועיין בלחם משנה שתמה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את ההעמדה שהגמרא עושה למשנה שחייב האומן לשלם את דמי הצמר דווקא כאשר נופל לפני המלאכה, אבל אחר המלאכה חייב גם את השבח.
[4] להוסיף הערה בעניין המחלוקת על שומת ההוצאה והשבח.
[5] קא.
[6] בפשטות, הסיבה לכך היא שרש"י רוצה להתאים את דבריו גם לרבי מאיר. אולם רש"י לא מזכיר את רבי מאיר מדבריו כך שנראה שאין סיבה להגביל את פירושו לשיטת תנא אחד. בנוסף, הרש"ש כותב שגם לפי רבי מאיר הדבר אינו נצרך שכן כל טענתו של רבי מאיר היא ששינוי קונה, ברם במקרה שלנו האומן לא שינה ולכן גם לפי רבי מאיר האומן לא צריך להיות מזיק גמור כדי לא להחשב גזלן המשלם את דמי כל הצמר, והדין הוא רק שידו על התחתונה.
[7] המהרש"א (בבא קמא ק: ד"ה בפרש"י בד"ה ר' יהודה) שואל כיצד יכול להיות חוזה שבו משתלם למעסיק לשלם את שכר האומן ולא רק את הוצאותיו. לפי דברינו השאלה הזאת לא מתחילה, שכן רש"י אינו מתייחס לשאלה האם הדבר משתלם למעסיק אלא עוסק רק בענין העקרוני. המהרש"א עצמו מתרץ שיש הבדל בין מחירי הצבעים השונים כך שמחירו של צבע אחד יכול להיות גבוה יותר משכר הצביעה בנוסף לדמי צבע אחר.
[8] בכובע ישועה (בבא קמא ק: ד"ה צבעו) מחבר בין דברי רש"י לתוספות, ואומר שבדומה לקנס שקנסו אדם ששינה את המלאכה, חכמים קנסו במצב של פשיעה גמורה המקבילה לנזק, ולכן רש"י צריך להכניס כאן את המושג הזה.
[9] הים של שלמה מעמיד את הרמב"ם דווקא במקרה בו הצמר לא השביח, שהרי אם הצמר השבחי אין סיבה שבעל הצמר יעדיף את דמי הצמר על הצמר הצבוע ששווה יותר. והש"ך חולק עליו ואומר שקבלת דמי הצמר עוזרת לבעל הצמר, וחוסכת לו את מכירת הצמר.