רקע
כמו בכל עסקה, גם בשכירות פועלים המנהג מחייב, אולם צריך לעמוד על השאלה האם המנהגים הקובעים את תנאי העסקת הפועלים זהים לשאר המנהגים.
מקורות
א. בבא מציעא פג.-: מתחילת הפרק עד "עבודתו עדי ערב"
בבא מציעא פו.-: "הכל כמנהג המדינה… ויעקב"
בבא מציעא פז: "אלא עד" עד המשנה
ב. תוספות בבא מציעא פג. ד"ה השוכר
רמ"ך בבא מציעא שיטמ"ק פג. ד"ה השוכר את הפועלים
ציץ אליעזר חלק ב סימן כג אות ב עד "גם באופן שיתאימו למה שמפורש"
ג. רש"י בבא מציעא פג: ד"ה בכניסתו, משלו, ביציאתו, משל בעל הבית
תוספות בבא מציעא פג: ד"ה פועל בכניסתו משלו
ריטב"א בבא מציעא פג. ד"ה גמרא
ד. ריטב"א בבא מציעא פז. ד"ה וחכמים אומרים "ובשכירות פועלים…"
רמב"ן בבא מציעא פז. ד"ה הא דאמרי
ה. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה א
הסבר הסוגיה
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב – אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה.
[בבא מציעא פג.]
המשנה הראשונה בפרק שביעי פותחת באמירה שאדם ששכר פועלים לא יכול לדרוש מהם כנגד מנהג המדינה. לדוגמה אם אדם שוכר פועלים הוא לא יכול לדרוש מהם לעבוד שלא בשעות העבודה. דוגמה נוספת המובאת במשנה היא עניין האוכל, אם באותו המקום נוהגים שהמעסיק הוא זה שמספק את האוכל, המעסיק לא יכול להיפטר מאחריות זאת, ואפילו רמת האוכל מחייבת אותו כך שאם מנהג אותו המקום הוא לתת קינוח כך הוא צריך לתת.
הגמרא שואלת למה המשנה צריכה לומר את הדין הזה הרי הוא פשוט, ומתרצת שדין זה נועד לומר שאפילו אם המעסיק משלם יותר, הפועלים לא חייבים לוותר על זכויותיהם, והם יכולים לפרש את התשלום הנוסף כתשלום על עבודה טובה יותר ולא כקניית הזכויות שלהם.
המשנה לא מפרטת מתי המעסיק דורש מהפועלים לעבוד שלא כמנהג המדינה, האם הבקשה מתבצעת טרם העסקתם או לאחריה. התוספות בוחר לפרש כדרך השניה, ובך הוא מגביל את דין המשנה לדרישות שהמעסיק מעלה לאחר חתימת החוזה, אבל תוך כדי החתימה ודאי שהמעסיק יכול להתנות תנאים, ומרגע שהפועלים הסכימו לתנאים אלו, העסקה מחייבת אותם. ובמילים אחרות, מנהג המדינה מחייב לאחר חתימת ההסכם רק כברירת מחדל, אבל ניתן להתנות תנאים כנגדו.
נראה שלפי התוספות מנהג המדינה בא לגלות לנו למה התכוונו הצדדים[1]. במידה ושעות העבודה אינן מוזכרות בחוזה נניח שהחוזה הוא סטנדרטי והפועל צריך לעבוד כמו כל העובדים באותו האיזור. אם כך, מובן שיש צורך במנהג המדינה רק אם אין תנאי מפורש, אבל במידה ויש כזה, אין צורך שבית דין ישאל את השאלה למה התכוונו הצדדים.
לפי שיטה זאת מנהג לא חייב להיות דווקא מנהג של מקום. גם בעל בית חרושת המעסיק כמה מאות עובדים, ניתן להשתמש בעיקרון של מנהג כדי להבין בעזרת החוזה האחד מה הייתה כוונתו באחר[2], כיוון שככל הנראה תנאי ההעסקה אינם משתנים[3].
שיטה זאת של התוספות מסתייעת מדברי ריש לקיש. ריש לקיש מגדיר את שעות העבודה כפי שהן עולות מפסוק בספר תהילים[4]. הגמרא מנסה להבין מדוע הוא נצרך להגדיר שעות עבודה, הרי ניתן לראות מה מנהג המקום. הגמרא לבסוף מתרצת בשני אופנים. האופן האחד הוא שהמקום הוא מקום חדש, כך שאין אפשרות ללכת לפי מנהג המדינה, והאופן השני הוא שבמקרה זה, על אף שהמנהג, המעסיק התנה שהעסקה תהיה כפי עסקת פועל התורה. כלומר, עולה מהתירוץ השני של הגמרא שכאשר ישנו תנאי כנגד מנהג הולכים אחרי התנאי.
אולם מה שלתוספות פשוט גורם לרמ"ך להסתפק. לא זאת בלבד אלא שהציץ אליעזר מסיק שהרי"ף והרמב"ם שלא מזכירים את הדין שמנהג המדינה לא עובד כנגד תנאי, ולא את דינו של ריש לקיש, חולקים על התוספות וסוברים שגם תנאי שנעשה מראש לא יכול לנצח מנהג. השאלה הגדולה שעולה במקרה זה היא מדוע שהמנהג יגבור על התנאי? שאלה זאת רק מתעצמת עקב הגמרא שמתייחסת לדין המשנה כדין פשוט, בעוד לפי שיטת הראשונים הזאת המשנה מחדשת חידוש גדול?
הכיוון בו ניתן ללכת כדי לענות על שאלה זאת היא להציע שהמנהג אינו בא לברר מה הייתה כוונת הצדדים, אלא זכויות בסיסיות של העובד. אם כך, טענת המשנה היא שבניגוד לעסקאות אחרות שם ניתן לדון על תנאי העסקה, בזכויות בסיסיות של אנשים כמו שעות עבודה לא ניתן לפגוע. באמירה זאת המשנה בעצם מונעת ניצול אפשרי של הפועלים על ידי המעסיק שלולא המשנה היה יכול להתנות חתימה על חוזה בוויתור על זכויות בסיסיות.
אמנם עקב רצף האגדות שמובא אחר כך, נראה שיש לנסח את התירוץ באופן מעט שונה. רבי תנחום בר חנילאי מדריך את האדם לא לשנות מהמנהג אף פעם[5]. הוא מביא לכך שתי ראיות. הראיה האחת היא ממשה שעולה להר סיני ולא אוכל שם כיוון שהמלאכים הנמצאים שם לא אוכלים, והראיה השנייה היא מהמלאכים שמגיעים לאברהם ואוכלים אצלו.
אם כן, נראה שטענתו של רבי תנחום בר חנילאי שההליכה אחר המנהג מחייבת את האדם כיוון שישנן מוסכמות חברתיות שהאדם צריך לעמוד בהן. לדוגמה, אדם שמגיעים פועלים לביתו, גם אם הוא לא חייב בכך על פי חוזה, יוציא להם שתיה כיוון שכך ראוי לנהוג. בעצם המנהג לא מגדיר את זכויות הפועלים אלא את סט הנימוסים לפיו צריך לנהוג. מובן אפוא מדוע לא ניתן, גם בהסכמת שני הצדדים, לוותר על המנהג. לא לגיטימי לבקש מפועל לבוא לעבודה בשלוש בבוקר, כמו שלא לגיטמי לבקש ממנו שלא יאכל.
ההבדל הדיני בין שני הניסוחים יהיה היקף הדין לפיו תנאי לא יכול לבטל מנהג. בעוד בניסוח הראשון ודאי שהדבר נוהג רק בהלכות פועלים, לפי הניסוח השני ניתן להרחיב את החובה להיות בן אדם מנומס גם לענפים אחרים.
הגמרא משתמשת בדברי רבן שמעון בן גמליאל בסוף המשנה שתמיד הולכים על פי מנהג המדינה, כדי לומר שאם אדם התנה ששכרו יהיה כאחד וכשניים מבני העיר, לא פוסקים כמו רבי יהושע שאומר שנותנים לו את השכר הפחות ביותר בעיר מדין כיוון שעליו מוטל להוכיח שלא לזה הוא התכוון, אלא שהולכים במנהג זה אחר מנהג המדינה[6].
אלא שצריך לשאול מדוע הדבר נחשב כהליכה אחר מנהג המדינה, הרי לא מסתבר לומר שרבי יהושע חולק על העיקרון שהולכים אחר מנהג המדינה? בנוסף נראה שמחלוקתם היא בבירור לשון התנאי, כשרבי יהושע אומר שבקשתו של הפועל היא לקבל שכר כאדם ספציפי, וכיוון שאנחנו לא יודעים מי, מדין המוציא מחברו עליו הראיה יקבל את השכר הנמוך ביותר, בעוד חכמים אומרים שכוונתו כנראה לשכר המקובל במדינה, כפי שעולה מהריטב"א שאומר שגם חכמים מודים בלא אמירת התנאי שהשכר הוא כשמכר הפחות בעיר.
נראה לומר שגם רבי יהושע מודה שהולכים אחר המנהג, ומחלוקתו עם חכמים היא רק בהיקף הדין. הצענו לפי הרמב"ם שיטה המבוססת על כך שמנהג יכול לגבור על תנאי עם שני ניסוחים שונים, ונראה שזה המנהג אותו מקבל רבי יהושע. כשאנחנו לא יודעים מה שעות העבודה, ושואולים מה זכויות הפועלים, או מה לגיטימי שבעל הבית יעשה, אז אנחנו הולכים ובודקים מה המנהג. אבל המנהג לא מברר מה הייתה כוונת הצדדים כשהם חתמו על החוזה, רק איך נכון להתנהל. לכן, בשאלה מה גובה השכר, השכר הממוצע בעיר אינו משפיע, רק הזכות הבסיסית, שכר המינימום.
הרמב"ן מציע את הדברים באופן דומה, אלא שהוא מגיע לשם מהצד השני. לפיו רבי יהושע וחכמים בכלל לא חלוקים על עניין המנהג, ושניהם מודים שבכל פעם בו יש מנהג הולכים אחריו. אבל במקרה שלנו רבי יהושע אומר שיש דין המוציא מחברו עליו הראיה. הסיבה שחכמים חולקים עליו היא כי הם לא מקבלים את האמירה שבמקום בו שני הצדדים היו צריכים לפרש ישנה חזקת ממון. כלומר, חכמים סבורים שכאשר יש ריק, והוא אינו באחריות אף אחד המנהג יכול למלא אותו, זאת בניגוד לרבי יהושע שאומר שכשאין כלום לא מוציאים ממון.
סיכום
המעסיק אינו יכול לדרוש מהפועלים דרישות שלא מקובלות באותה המדינה. הגמרא מבינה שהחידוש בדברים הללו הוא שהמעסיק לא יכול לטעון ששכרם של הפועלים גבוה עקב דרישותיו המיוחדות. התוספות מבינים שהמנהג הוא רק ברירת המחדל, אבל בחוזה ניתן לכתוב בפירוש תנאי העסקה אחרים, זאת כיוון שמטרת המנהג היא רק לברר למה התכוונו הצדדים.
אולם ישנה שיטה אחרת המופיעה בראשונים לפיה מנהג מחייב גם כאשר מתנים בפירוש כנגדו בעת החתימה על חוזה. ניתן לנסח את הסברה העומדת מאחורי שיטה זאת בשני אופנים. האחד הוא שהמנהג מגדיר זכויות בסיסיות של הפועל, והשני הוא שהמנהג מגדיר מה לגיטימי מצד המעסיק לעשות.
[1] בדרך הזאת גם הסברנו בסוגיה כט: השפעת מנהג המדינה על תנאי קבלת הקרקע כיצד דרך ההתנהגות הכללית משפיעה על חוזה ספציפי.
[2] וכך טוען האגרות משה חושן משפט חלק א סימן עה
[3] דוגמה נוספת לכך ניתן להביא מהטענה המציאותית שמעלה הגמרא במסת שבועות (מה:) לפיה בניגוד לתשלום לפועל אותו בעל הבית לא זוכר האם הוא עשה או לא, את גובה התשלום ודאי זוכר בעל הבית, כיוון שככל הנראה יש לו תעריפים לעבודות מסוימות, בניגוד למאורע רגעי שיכול להיות שהוא שכח בטרדתו.
[4] בביאור דברי ריש לקיש נחלקו הראשונים. התוספות אומר שכוונת ריש לקיש היא שמשמעות זמן ההתחלה וזמן הסוף אינה זהה. זמן ההתחלה הוא הזמן בו האדם יוצא מביתו, וזמן הסוף הוא הזמן בו האדם יוצא מהעבודה. התוספות מסביר זאת על פי ההנחה שכל זמן העבודה הפועל צריך לעשות דברים שהם לטובת המעסיק. ההגעה לעבודה היא טובת המעסיק ולכן אפשר לעשות אותה על שעות העבודה, בניגוד לחזרת הפועל לביתו, אותה אין לפועל זכות לעשות על שעות העבודה. רבנו חננאל מסכים שריש לקיש טוען שמשמעות הזמנים לא שווה, אולם מסביר את הדברים הפוך. הפועל צריך לצאת מביתו כדי להגיע בתחילת זמן העבודה שהוא הנץ החמה, והמעסיק נותן לו זמן בערב כדי שיגיע לביתו לפני צאת הכוכבים.
[5] בדף פו:
[6] בפירוש מה מנהג המדינה נחלקו רש"י ורבנו חננאל. רש"י (פז. ד"ה משמנין ביניהן) סבור שמנהג המדינה הוא השכר הבינוני, ונראה מדבריו שכוונתו היא למה שמכונה היום חציון, כלומר רמת השכר שיש מעליה ומתחתיה מספר שווה של רמות שכר. רבנו חננאל (שטמ"ק פז. ד"ה וחכמים אומרים משמנין ביניהם) אומר שהכוונה היא לעשות ממוצע בין השכר הדבוה יותר לנמוך יותר בעיר.