רקע
בסוגיה זאת נעסוק בסיפורו של רב יוסף ובתקנה אותה הוא תיקן בעקבותיו. הנידון בראשונים הוא ביחס שיש בין אחריותו של המזיק לאחריותו של הניזק, וכן בזכות למניעת הנזק. אנחנו נשתמש בסוגיה הזאת כדי לסכם את פטור שן ורגל ברשות הרבים.
מקורות
א. בבא קמא כג: "הנהו עיזי דבי תרבו" עד המשנה
ב. עיזי דבי תרבו
תוספות בבא קמא כג: ד"ה יכלי
רי"ף בבא קמא י: "הנהו עיזי דבי תרבו" עד המשנה
רבנו חננאל בבא קמא "הנהו עיזי" עד המשנה
רא"ש בבא קמא פרק ב סימן י
ג. עיזי דשוקא
רש"י בבא קמא כג: ד"ה עיזי דשוקא, מתרינן במרייהו
תוספות בבא קמא כג: ד"ה הנהו
ספר המקח והממכר לרב האי גאון שער ז "הדין הז'… מה שנפרש בחבור אחר ברחמי שמים"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ה הלכות א-ב עם ראב"ד
הסבר הסוגיה
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף, א"ל לאביי: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו. אמר ליה: אמאי איזיל? דאי אזילנא, אמרי לי: לגדור מר גדירא בארעיה.
[בבא קמא כג:]
הגמרא מביאה סיפור לפיו רב יוסף שהיה ניזוק מהעיזים של משפחת תרבו ביקש מאביי שיפנה לבעלי העיזים המזיקות ויאמר להם לשמור עליהם כך שיפסיקו להזיק לו. אביי דוחה את בקשתו של רב יוסף בטענה שאין לו למה ללכת כי הם יכולים לטעון כנגדו שהוא צריך לגדור.
לכאורה, טענתו של אביי כלפי רב יוסף היא שכל עוד הוא לא גודר את שדהו הוא לא יכול לטעון כנגד משפחת תרבו שהם מזיקים אותו. הגמרא אף מקצינה את ההבנה הזאת ומשאלתה נראה שהיא מפרשת את דברי אביי כהטלת מלוא האחריות על הניזק[1]. על כן הגמרא שואלת באיזה מקרה המזיק יהיה חייב, ומביאה שתי העמדות למקרים בהם הניזק אנוס, הן מצד פשיעתו של המזיק, והן מצד אונס חיצוני[2].
הרי"ף והתוספות לא מוכנים לקבל את דברי אביי ודוחים אותו לגמרי, התוספות מגדיל לעשות ואומר שאביי רק דוחה את רב יוסף כיוון שלא רצה ללכת למשפחת תרבו. דבריהם כמובן קשים מהגמרא שדנה בדברי אביי. אולם, המוטיבציה שלהם לדחות את אביי מההלכה ברורה. התוספות שסובר שפטור שן ורגל ברשות הרבים נובע מפשיעתו של הניזק, מבין שכל האחריות היא על המזיק, ורק במקרה בו הניזק פושע מחילים פטור. תפיסה שלא יכולה להלום את דברי אביי שהופך את המשוואה ואומר שהניזק אחראי אלא אם כן המזיק פשע[3].
רבנו חננאל חולק ופוסק את אביי. את פסיקתו ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך האחת היא שהוא מקבל את תפיסתו הכללית של אביי כפי שהגמרא מציגה אותה. האחריות מוטלת על הניזק ולא על המזיק. אמנם, דרך זאת קשה, כמו שהתוספות מעיר מהמשניות המופיעות בפרש שלא מזכירות כלל את מעשהו של המזיק ומדברות רק על אחריותו של הניזק. הדרך השניה היא לקחת את טענתו של אביי ולהכניס אותה לתוך פטור שן ורגל ברשות הרבים. פטור רשות הרבים מבוסס על כך שכדי להתחייב המזיק צריך לפלוש לחצרו של הניזק[4]. כאשר אין גדר והשדה פרוז, לא ניתן לפלוש לתוך השדה ולהתחייב[5].
הרא"ש טוען שאביי מודה בעיר שהמזיק צריך להרחיק את עצמו, אבל במקומות המרעה על הניזק להרחיק את עצמו[6]. אלא שלפי איך שהסברנו את הסוגיה עד כה, לכאורה, הרא"ש סותר את עצמו. הרא"ש טוען שבעיר המזיק חייב גם בשדה שאינה גדורה כיוון שלא ניתן לחייב את בעל הבית לסגור את חצרו כל היום. מדויק מכך שהאחריות מוטלת על הניזק אמנם כדי שהוא יוכל לקיים אורח חיים תקין, העברנו את האחריות למזיק. בעוד בשדות חייבים רק כשהשדה גדורה, כי הרועה לא יכול לשמור עליהן שלא יזיקו. יוצא שהאחריות מוטלת על המזיק.
אולם, סתירה זאת איננה מתחילה בכלל. עד כה ראינו שהרא"ש מגדיר את רשות הניזק לפי איפה לניזק מותר לשים פירות. טענת הרא"ש פה שמערכת השיקולים הזאת נכונה רק בעיר. במקום בו המזיק יכול לשמור על בהמותיו יותר ממה שהניזק יכול לשמור על ממונו שלא יוזק. בסוגיה זאת אביי מחדש שבמקומות המרעה שם אין גבולות מדוייקים לכל שדה ושדה, ואין חוקים איפה לבהמות מותר ללכת ואיפה לא, מערכת החוקים העירונית איננה מספיקה וצריך חוקים חדשים[7]. לכן האחריות עוברת מהמזיק לניזק.
הגמרא מסיימת בתקנתו של רב יוסף שאדם יכול לשחוט את עיזי השוק כדי למנוע ממנו נזק. הפירוש המרכזי בראשונים אותו מובילים התוספות ורבנו חננאל הוא שעיזי השוק הכוונה לעיזים שהטבח מגדל על מנת לשחוט אותן. רב יוסף מתקן שניתן להקדים את שחיטת אותן העיזים ולתת את הבשר לבעליהן כדי למנוע את הימשכות הנזק. יוצא שתקנתו של רב יוסף מבוססת על כך שלניזק יש זכות למנוע מעצמו נזק נוסף בכך שהוא יגרום נזק פעוט לאדם אחר, במידה וקרה נזק קודם, והוא התרה בבעלים. על אף שהאחריות מוטלת על המזיק למנוע משורו להזיק, ישנה זכות לניזק למנוע מעצמו את הנזק, על אף שהמזיק ישלם עליו.
רש"י נמנה גם על המסבירים כך את התקנה, אלא שהוא מעמיד אותה במצב בו הנזק מתבצע ברשות הרבים[8]. יוצא מדברי רש"י שלמרות שאין חיוב תשלומים במקרה של אכילת פירות ברשות הרבים, מי שבהמותיו אוכלות ברשות הרבים נחשב מזיק. אם נניח כך, רש"י אומר שתקנתו של רב יוסף חלה גם על סוג כזה של נזק.
לחלופין, ניתן לומר שלמרות שהפטור הוא כיוון שמעשה כזה בכלל לא נחשב נזק, רש"י מבין שעניין תקנתו של רב יוסף היא למנוע את הפסדו של בעל הפירות. על כן למרות שהמזיק לא מזיק, בעל הפירות יכול למנוע מעצמו את ההפסד[9].
רב האי גאון מרחיב את התקנה לכל סוגי העיזים, ולאו דווקא אלה שעומדות להישחט. במידה והוא מקבל את דבריו של רש"י שהנזק מתבצע ברשות הרבים דבריו מובנים. הניזק יכול למנוע מעצמו נזק גדול, בכך שיגרום למזיק הפסד. אולם אם הנזק מתבצע ברשות הניזק והניזק אמור לקבל את התשלום שלו, מה מתיר לניזק להפסיד את המזיק?
שאלה זאת מתעצמת ברמב"ם שגם הוא לא מגביל את התקנה לעיזי השוק, וכותב בפירוש שהנזק מתבצע ברשות הניזק, אלא שהוא מרחיב את הדין גם לבהמה שלא הזיקה. נתחיל בביאור דברי רב האי ומשם נידרש גם לחידושו של הרמב"ם.
רב האי גאון מבין שיש לניזק את הזכות למנוע מעצמו להמשיך ולהינזק, גם כשהוא מקבל על כך פיצויים. המקור לזכות הזאת יכול לנבוע מעצם חיוב התשלום. ולחלופין, מהאיסור להזיק שמטרתו להגן על הניזק[10].
הבעיה איתה רב יוסף מתמודד היא נזקים חוזרים ונשנים מצד עיזי משפחת תרבו. על אף שהוא מקבל פיצוי על פירותיו[11], הנזק ממשיך לקרות. הוא שולח את אביי על מנת לנסות לגרום לנזק להסתיים, אבל אביי טוען כנגדו שאין אף כלי הלכתי בו ניתן לאכוף את האיסור. לכן רב יוסף מתקן תקנה שתחייב את סיום הנזק.
הרמב"ם לוקח את תקנתו של רב יוסף בשיטת רב האי צעד אחד קדימה. כמו שראינו שיטת הרמב"ם היא שהחיוב על שן ורגל מוגבל למצב בו הבהמה משולחת, כלומר כבר מרגע שהיא מהלכת במקום בו אסור לה להלך הבעלים פושע. כיוון שממילא מטרת התקנה היא מניעת הנזק העתידי, אין הבדל אם הבהמה הזיקה והתחייבה לשלם כבר או שהיא עוד לא עשתה זאת ורק הבעלים פושע.
סיכום
אביי טוען כלפי רב יוסף שהוא לא יכול לתבוע את בית תרבו שעיזיהם מזיקות לו כיוון שהוא לא מגדר את שדהו. הרי"ף והתוספות דוחים את דברי אביי כיוון שעד כה לא מצאנו פטור מצד זה שהניזק הוא זה שהיה צריך להרחיק את עצמו. רבנו חננאל פוסק את אביי שעל הניזק להרחיק את עצמו. הרא"ש מסייג את דבריו רק למצב בו הנזק קרה מחוץ לעיר, אז אין גבולות ברורים, והבהמות לא יכולות להבדיל בין הרשויות השונות.
בעקבות המקרה הזה רב יוסף מתקן תקנה. הפירוש הרווח הוא שהתקנה מתירה לשחוט עיזים העומדות לשחיטה שהזיקו ברשות הניזק. רש"י כותב שהתקנה היא ברשות הרבים. רב האי גאון מבטל את ההגבלה של עיזים העומדות להישחט. הרמב"ם הולך בכיוון דומה ורק כותב בפירוש שהבהמה נמצאת בחצר הניזק ואפילו עוד לא הזיקה.
[1] בפשט הסיפור כלל לא מוזכר חיוב תשלומים, ונשמע שרב יוסף מבקש מאביי שרק יבקש מהם לשמור על העיזים שלהם. והגמרא היא זאת שעושה את ההסבה של הדיון לחיוב התשלומים.
[2] הנפקא מינה בין שתי ההעמדות הן בשאלה האם המזיק צריך לפשוע על מנת להתחייב, או שמספיק והאחריות לא תהיה מוטלת על הניזק.
[3] בסוגיה לא: מתגלגל ביארנו לפי התוספות את צד הספק שפוטר במקרה בו הפרי מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים והבהמה אוכלת אותו ברשות הניזק, כחלק מהפטור של שן ורגל ברשות הרבים כיוון שהפירות מלכתחילה סופם להגיע לרשות הרבים. לפי דברים אלו התוספות לכאורה יכול לקבל את דבריו של אביי שאם הניזק לא גדר פירותיו אינם שמורים והמזיק ייפטר. אמנם, על אף שהתוספות יכול לקבל את דברי אביי, הוא לא יכול להסתדר עם תפיסתו הכללית, כפי שהיא מוצגת על ידי הגמרא ולכן הוא דוחה אותו בחריפות.
[4] לחלופין, הוא יכול להסב את הפטור כמו התוספות על פשיעתו של הניזק ולטעון ש כמו שברשות הרבים המזיק פטור כי הניזק הזיק את עצמו, כך גם ברשות הניזק שאינה גדורה הניזק הזיק את עצמו ולכן הוא פטור.
[5] טענה זאת יותר הגיונית לפי ההעמדה הראשונה של הגמרא. על שן חייבים כאשר הבהמה חותרת ופולשת.
[6] הקושי הגדול עם החילוק הזה הוא מכך שהגמרא שואלת על אביי איך יש חיוב שן. לפי דברי הרא"ש חיוב שן הוא בעיר, ומדוע הגמרא צריכה לשאול את השאלה הזאת. הרא"ש נדחק לומר שכיוון שהפסוק "ובער השדה אחר" מדבר על שדה, הגמרא הבינה שחייבת להיות דרך בה המזיק חייב גם בשדות.
[7] לפי דברינו יוצא שהמערכת של הרא"ש מושתתת על דברי הרשב"א. ראינו שהרשב"א מבין את פטור שן ורגל ברשות הרבים כמשחק של זכויות. זכותו של המזיק להוליך את שווריו, אל מול זכותו של הניזק לשים את פירותיו. בחלק מהפעמים מעדיפים את המזיק ובחלק אחר את הניזק. הרא"ש לוקח את דברי הרשב"א והופך אותם ממערכת חוקים של חיוב ופטור, למערכת של רשויות.
[8] אולי יש ראיה לשיטתו מכך שהגמרא אומרת שמתרים במזיק. מלשון זאת נשמע שהמזיק לא עומד לדין ורק הניזק מתרה בו.
[9] הברכת אברהם (מה"ת כג: ד"ה רד"ה מתרינן) מסיק מכאן שעל המזיק יש חובת שמירה גם כשאין לו חובת תשלומים.
[10] טענה זאת כמובן איננה מוכרחת וניתן לומר שהאיסור להזיק נובע מכך שפעולת הנזק היא פעולה רעה.
[11] פיצוי זה אינו פיצוי מלא, ועיין לקמן סוגיה פז: שומת נזקי יבול.