רקע
עד כה עסקנו בחיוב השמירה של הבהמה לכתחילה. בסוגיה שלנו נדון בחיוב השמירה לאחר שהבעלים כבר נאנס והבהמה שלו נכנסה לחצר אחרת. דיון זה יחולק לשני חלקים: כמה זמן הבעלים מוגדר אנוס ומתי חוזרת אליו חובת השמירה, ורמת השמירה בה הוא מחויב לאחר מקרה האונס.
מקורות
בבא קמא נח. "אמר רב כהנא לא שנו… להתם רהטא"
ב. מחלוקת רב כהנא ורבי יוחנן
רש"י בבא קמא נח. ד"ה אלא
תוספות בבא קמא נח. ד"ה לא שנו
[ראב"ד בבא קמא נז ד"ה הא דאמרינן במתניתין]
רשב"א בבא קמא נח. ד"ה הא דאמר
רא"ש בבא קמא פרק ו סימן ז "אמר רב כהנא לא שנו…"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה יא
ג. דברי רב פפא
רש"י בבא קמא נח. ד"ה אף על גב
רשב"א בבא קמא נח. ד"ה דכל היכא
מאירי בבא קמא נח. ד"ה וזה שאמרנו
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה יב עם ראב"ד מגיד משנה כסף משנה ולחם משנה
הסבר הסוגיה
נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה
[בבא קמא נה:]
המשנה מנגידה בין מקרה בו הבהמה נופלת לשדה אז הבעלים צריכים לשלם על הנאתה ולא על הנזק, לבין מקרה בו הבהמה יורדת כדרכה לשדה אז הבעלים חייבים לשלם על כל נזקיה. הסיבה לניגוד בין המקרים היא כיוון שבמקרה הראשון הבעלים שמר על הבהמה ולכן נפטר מנזקי הבהמה בחצר בעוד במקרה השני הבעלים פשע בשמירתו ולכן חייב לשלם.
האמוראים דנים בהיקף הפטור מחמת השמירה. רב כהנא אומר שהפטור חל רק על הערוגה אליה נפלה הבהמה, אבל על הנזקים שהיא עושה בערוגות אחרות הבעלים חייבים לשלם במלוא חומרת הדין. רבי יוחנן חולק ואומר שרק לאחר חזרת הבהמה לעדר הבעלים שוב חייב בנזקיה, אבל כל זמן שהבהמה עדיין בגינה הוא פטור מלשלם.
לכאורה, הדין אמור להיות תלוי בשאלה האם הבעלים יכולים להוציא את הבהמה מהערוגה. אם הם יודעים על כך שהבהמה בערוגה ויש להם את היכולת להוציא את הבהמה מהערוגה, ודאי שהאונס תם וחל עליהם חיוב משעה זאת, ברם אם הבעלים אינם יודעים על נפילת בהמתם אין צד לחייב כיוון שמבחינתם הבהמה עוד שמורה והם אנוסים. על כן, אם נעמיד את המחלוקת במצב בו הבעלים לא יודעים את מיקום בהמתם שיטת רב כהנא תהיה קשה, כיוון שלכאורה הבעלים אנוסים, בעוד אם נעמיד את המחלוקת הפוך שיטת רבי יוחנן תהיה קשה.
רש"י מסביר את שיטת רב כהנא ואומר שסיבת הפטור על נזקי בהמה שנפלה היא שכמו שהבעלים אנוסים על הנפילה הם גם אנוסים על האכילה. הוא מוסיף ואומר שהפטור על אכילת הבהמה נובעת מכך שהאוכל תחתיה, לכן היא לא מצליחה להשתלט על עצמה ואוכלת אותו. אבל בערוגה אחרת אונס הנפילה כבר לא קיים וממילא הבעלים חייב.
על פי רש"י רב כהנא הולך לשיטתו[1] שהדרישה מהבעלים בשמירה פחותה היא לעשות כל דבר שהוא יכול לעשות, והפטור בשמירה פחותה נובע מטענת אונס. האדם אנוס רק על הנפילה ומה שנגזר ממנה, לאחר מכן האדם כבר לא אנוס. לפי דברי רש"י האלו הכוונה בערוגה לאו דווקא לכל הערוגה כיוון שהיא יכולה להיות ערוגה גדולה, אלא לזמן אכילת ערוגה בו הבעלים אנוס, כמו שמעיר הרא"ה[2].
רבי יוחנן חולק על רב כהנא ואומר שעל אף שהאדם לא אנוס לאחר הנפילה והוא יודע איפה בהמתו, הוא לא נחשב פושע בשמירה. השאלה הגדולה היא מדוע האדם שיודע שבהמתו נמצאת בשדה ויש בידו להעלותה לא מחוייב לעשות זאת לפי רבי יוחנן?
לפי מה שאמרנו הדברים ברורים. רבי יוחנן לא פוטר את האדם מתשלומי הפירות בגלל אונס. הפטור לפי רבי יוחנן נובע מכך שהאדם מעולם לא פשע בשמירת הבהמה. הבעלים אינו מחוייב מצד הלכות שמירה להוציא את הבהמה מהשדה האחר[3]. על כן כל עוד הבהמה לא חזרה הבעלים לא מוכרחים לשמור עליה.
הרא"ש מסביר שהנקודה היא שכדי להתחייב על שן ורגל הבעלים צריכים לעשות פעולה אקטיבית או פעולה שרמת הפשיעה בה זהה לפעולה אקטיבית. הוא מבסס את דבריו על דרשתו של רבי אלעזר שכדי להתחייב על שן ורגל צריך לעשות עד כעין ושילח וכעין וביער.
דברי הרא"ש מבוססים על החילוק המהותי שיש בין קרן לשן ורגל. בשן ורגל הבעלים מתחייב על כך שהוא פשע. כאשר הבעלים רק משהה את הבהמה שלו הוא לא נחשב פושע לפי רבי יוחנן, ובנקודה הזאת רב כהנא חולק עליו. רש"י שלא מתבסס על החילוק בין קרן לשן ורגל לכאורה יגיד שרבי יוחנן לא מחייב את הבעלים גם בנזקי קרן מועדת כאשר הוא משהה אותה שם[4].
הראב"ד מסביר את הסוגיה באופן מחודש. הוא אומר ששיטת רבי יוחנן מבוססת על הטענה "משמים הוא דקנסוה להאיך". אם הבהמה הגיעה לאותו השדה באונס כנראה שהייתה כוונה שמימית להעניש את בעל השדה מסיבה מסוימת, ולכן הבעלים אינו צריך להוציאה משם ולפגוע בתוכנית ה-לוהית. נראה שהראב"ד תופס כמו הרמב"ם, שהפטור כאשר הבעלים שומר נובע מאונס. בתפיסה זאת דברי רבי יוחנן קשים במיוחד, מדוע שהבעלים יהיו פטורים כשהם כיולים למנוע מבהמתם להזיק? לכן הראב"ד נצרך להכניס את גורמי ההשגחה לדיון.
הרמב"ם פוסק כמו רבי יוחנן. פסיקה זאת מעוררת תמיהה גדולה. מדוע שהרמב"ם שדורש מהבעלים לשמור על הבהמה ככל יכולתם יפטור כאשר ביכולת הבעלים להוציא את הבהמה ובכך למנוע את הנזק?
ישנם שלושה כיוונים להסביר את הפסק של הרמב"ם. הכיוון הראשון ללכת בו הוא להסביר את פסק הרמב"ם על פי דברי הראב"ד. האדם לא מחויב להוציא את בהמתו מהשדה אליה נפלה כי האונס בנפילת הבהמה מעיד על היות המאורע מכוון מלמעלה, והאדם לא מחויב למנוע את חברו מהקנס השמיימי. על אף הכיוון אפשרי מבחינת הכתוב בהלכה, קשה להסביר את הרמב"ם ככה עקב תפיסותיו בהשגחה.
הכיוון השני הוא להעמיד אותו במקרה בו הבעלים לא יודע. הבעיה היא שהרמב"ם לא כותב את הסיוג הזה ונראה שהוא פוסק שבכל מקרה הבעלים פטור, גם אם הוא יודע שבהמתו נמצאת בשדה של אחר.
הכיוון השלישי מתבסס על דברי המאירי לפיהם האדם ירא מלהיכנס לשדה האחר. הרמב"ם מבין שאונס הוא לא רק דבר שהאדם לא מסוגל לעשות פיזית, אלא כל מניעה שיש לאדם מלעשות את הדבר. כאשר הבהמה של האדם נופלת לשדה אחר הוצאתה כרוכה בכניסה לשדה של אחר מה שיכול לגרום לאדם להיתפס כגנב, ולכן הוא מנוע מלעשות זאת.
לפי זה מחלוקת האמוראים היא בגדרי אונס. רב כהנא טוען שכיוון שפיזית האדם יכול להוציא את הבהמה הוא איננו אנוס וחייב בנזקי הבהמה. רבי יוחנן מרחיב את המושג של אונס גם למקרה בו יש לאדם מניעות שאינן פיזיות, ולכן פוטר גם פה את האדם.
רב פפא אומר שגם לפי רבי יוחנן לאחר שהבהמה חזרה לעדר הבעלים לא צריך לדעת על יציאתה כדי להתחייב שוב, כיוון שהבהמה רוצה לחזור חזרה לאותו השדה. רש"י מסביר ואומר ששוב שמירה פחותה לא מועילה לבהמה הזאת כלפי אותו השדה, כיוון שהיא רוצה לחזור לשם. אולי יש להשוות את המקרה למצב בו הניח את הבהמה בחמה, אז הגמרא אומרת שסיבת החיוב בשמירה פחותה היא כיוון שהבהמה עושה כל מה שהיא יכולה[5].
הרשב"א דוחה את דברי רש"י כיוון שעולה ממנו שלכל בהמה מועילה שמירה פחותה רק פעם אחת משן ורגל, אבל מרגע שהייתה הבהמה בשדה והזיקה אותו הבעלים יתחייב תמיד לשמור שמירה מעולה מפני אותו השדה. ניתן להוסיף על קושיית הרשב"א ולומר שמרגע שהבעלים יתחייב לשמור שמירה מעולה הוא יתחייב לשמור כך מפני כל השדות מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס[6].
לכן הרשב"א מביא את דברי הראב"ד לפיהם חיוב השמירה החדש על הבהמה הוא רק כאשר הבעלים עובר ליד אותה השדה, אז הבהמה רוצה לחזור לאותו השדה. כמו כן הבעלים שוב לא יוכל להיות אנוס לגבי הגעת בהמתו לאותו השדה משום שהוא יודע שהבהמה שלו רוצה לחזור לאותו השדה.
המאירי לא מקבל את דברי רש"י מאותו טיעון שמעלה הרשב"א ולכן הוא מציע פשט אחר בגמרא. רב פפא רק בא לומר שיש חיוב שמירה על הבעלים, והוא לא יכול לטעון שהגעת הבהמה לשדה פעם אחת גורמת לאונס בכל פעם אחרת. הסיבה בגינה היינו חושבים כך היא כיוון שהבהמה עושה כל שביכולתה להגיע שוב לאותה ערוגה.
הרמב"ם פוסק את דברי רב פפא וכותב כך: "הוחלקה ונפלה ויצאת וחזרה לגנה אף על פי שחזרה שלא לדעת הבעלים משלם מה שהזיקה מפני שהיה לו לשמרה שלא תחזור שהדבר ידוע שכיון שידעה דרך הגנה הרי היא חוזרת מאליה".
הראב"ד משיג על הרמב"ם ואומר שדברי הרמב"ם אינם נהירים רק הוא לא מפרט מדוע דברי הרמב"ם אינם נהירים. טענתו של הראב"ד על הרמב"ם היא מדוע הוא אינו מחייב את הבעלים שמירה טובה יותר על הבהמה לאחר שהייתה בשדה? על פי פירוש זה הראב"ד מבין שהרמב"ם לא דורש שמירה יתירה על הבהמה לאחר מקרה האונס הראשון כך שהוא מפספס את כוונת דברי רב פפא.
המגיד משנה מבין שהראב"ד בהשגות כותב כרש"י, שמעכשיו הבעלים לא ייפטר על אותה הבהמה בשמירה פחותה וחלה עליו חובת שמירה מעולה. פרשנות זאת בהשגת הראב"ד מאפשרת לרב המגיד לפרש את הרמב"ם כמו שכתב הראב"ד בפירושו לגמרא, מה שמוכיח שגם הראב"ד חזר בו מהשגתו. חובת השמירה מתרחבת רק כאשר הבהמה עוברת ליד אותו השדה.
אלא שנראה שהראב"ד מבין את דברי הרמב"ם אחרת. הרמב"ם מנמק את ההלכה "מפני שהיה לו לשמרה". כיוון שמלכתחילה שיטת הרמב"ם היא שהאדם צריך לשמור את הבהמה שלו ככל יכולתו אין כאן שום העלאת רמת השמירה[7]. יוצא שלפי הרמב"ם רמת השמירה של הבהמה לא משתנה.
ניתן לענות על טענתו של הראב"ד ולומר שאין בכוונתו של רב פפא לדרוש רמת שמירה גבוהה יותר אלא שהוא לא יכול לומר שהוא אנוס כנגד רמת שמירה רגילה, כמו שמציע המאירי בפרשנותו לסוגיה.
אפשר גם ללכת בכיוון הפוך. רב פפא כן מרחיב את חובת השמירה שיש לבעלים על הבהמה שלו לאחר הפעם הראשונה. הבעלים שוב אינו חייב בשמירה פחותה אלא בשמירה מעולה כמו שעולה מרש"י. רק שהרמב"ם לא מקבל את עצם המושג שמירה מעולה. שמירה מעולה היא מניעת הנזק. על כן טענתו של הרמב"ם היא שהבעלים לא אנוסים יותר על הבהמה כי ברצונה לחזור תמיד לשדה והם מצידם חייבים למנוע את חזרתה לאותו השדה.
אם מקבלים את הפרשנות הזאת בדברי הרמב"ם, הם סתומים כמו שכותב הכסף משנה. מצד אחד, אפשר להרחיב אותם באופן מלא כך שהרמב"ם יסבור כמו רש"י שהבהמה הזאת צריכה להישמר שמירה מעולה תמיד. מצד שני, ניתן לצמצם את החיוב המורחב כמו הראב"ד רק למקרה בו הבהמה עוברת ליד אותו שדה.
הראב"ד בהשגות מציע דרך אחרת. הוא אומר שחיוב השמירה המורחב הוא במקרה בו הבהמה בורחת. במצב הזה האדם חשוב בדרך כלל אנוס ולא יכול למצוא את בהמתו כיוון שהיא יכולה להיות בכל מקום[8]. רב פפא אומר שבמידה והבהמה הלכה לאותו השדה לאדם יש קצה חוט בחיפוש הבהמה ולכן עליו להתחיל לחפש אותה בשדה אליו היא הגיעה בפעם הקודמת באונס.
דברים אלו קרובים לדבריו של רש"י אבל יש נקודת הבדל מהותית. רש"י עוסק בחיוב של הבעלים לשמור בצורה טובה יותר את הבהמה. מהראב"ד לא עולה שיש הגברה ברמת השמירה, ולא ברור בכלל שיכולה להיות כזאת, וכל כוונתו של רב פפא הוא לומר שיש היגיון בהימצאות הבהמה באותה החצר, ובמידה והבהמה יצאה באונס על הבעלים ללכת לשם בהתחלה.
סיכום
רב כהנא ורבי יוחנן חלוקים בשאלה עד מתי הבעלים פטורים מתשלומי הנזק של הבהמה במידה והיא נפלה לגינה. לפי רב כהנא הבעלים מוגדר אנוס כל עוד הבהמה נמצאת בערוגה אליה היא נפלה, ולאחר יציאתה מהערוגה הוא שוב חייב על הנזקים. רבי יוחנן אומר שכל עוד הבהמה לא חזרה אלא הבעלים הוא פטור מלשלם על נזקיה.
רש"י יכול לפרש את מחלוקת האמוראים בשאלה האם פטור שמירה נובע מאונס או מחוסר פשיעה. רב כהנא דורש שהאדם ייחשב אנוס, לעומת זאת רבי יוחנן אומר שהאדם לא פושע בהשהיית הבהמה שלו בשדה ולכן הוא נפטר.
הרא"ש מסביר את המחלוקת בשאלה מה נחשב פשיעת בעלים. לפי רב כהנא גם פעולה פאסיבית של השארת הבהמה נחשבת פשיעה ולפי רבי יוחנן האדם צריך להיות אקטיבי כדי שייחשב פושע. דברי הרא"ש מבוססים על כך שבשן ורגל החיוב נובע מפשיעת הבעלים.
כיוון אחר עולה מהראב"ד שמסביר את הפטור של רבי יוחנן מצד קנס שמיימי על הניזק. נראה שהוא מבין שהבעלים לא נפטר כאשר הוא לא אנוס ולכן צריך להסביר את הפטור בצורה אחרת.
המאירי כותב שהבעלים ירא מלהיכנס לחצר. פירושו יכול להתאים לשיטת רש"י ולהסביר מדוע השמירה אינה מחייבת את האדם להוציא את הבהמה שלו מהשדה, ויכולה להתאים לשיטת הרמב"ם ולהסביר מדוע רבי יוחנן מחשיב את האדם לאנוס.
רב פפא טוען שלאחר שהבהמה הגיעה פעם אחת לשדה באונס היא תנסה להגיע תמיד לאותו השדה. רש"י והראב"ד מסבירים שכוונתו היא שהבעלים צריך להגביר את השמירה על הבהמה. לפי רש"י תמיד, ולפי הראב"ד רק במעבר ליד אותו השדה.
הראב"ד בהשגות מפרש באופן אחר ואומר שרב פפא אומר היכן הבהמה תהיה במידה והיא תברח, ובעצם מורה לבעלים היכן לחפש אותה. ההשלכה הדינית של דבריו היא שהאדם לא מוגדר אנוס במידה והוא התחיל לחפש את הבהמה במקום אחר ולבסוף היא הייתה בשדה אליו היא הגיע באונס.
המאירי הולך בכיוון הפוך לגמרי וטוען שכל כוונתו של רב פפא הוא שהאדם עדיין מחויב לשמור על בהמתו. רב פפא טוען שהאדם היה יכול לחשוב שהוא אנוס כי הבהמה שלו רוצה להגיע לאותו השדה, ולכן הוא מחדש שהאדם לא אנוס ומחויב לשמור.
[1] שהוא אומר שהבעלים נפטר בנפילת הבהמה רק כאשר היא מחליקה במי רגלים ולא במקרה שחברתה דחפה אותה. ועיין לעיל סוגיה מה שמירה פחותה.
[2] מובא בשיטה מקובצת ד"ה אבל מערוגה לערוגה.
[3] אפשר להסביר זאת מצד יראה להיכנס לשדה האחר, כמו שאומר המאירי.
[4] הרא"ש פוסק כרבי יהודה שלמועד מספיקה שמירה פחותה, ולכן לכאורה הוא לא צריך את הדרשות "כעין ושילח" "כעין וביער". השימוש בדרשות אלו יכול להעיד על כך שרק בשן וגל הבעלים יהיה פטור על השהיית הבהמה ולא בקרן מועדת. אפשרות אחרת היא לומר שהרא"ש סובר כמו התוספות בסוגיה הקודמת שגם רבי יהודה נצרך לדרשותיו של רבי אלעזר. אם כך הרא"ש משתמש בדרשות האלו כדי להסביר למה בשן ורגל חיוב השמירה הוא שמירה פחותה, ואין סיבה לומר שיהיה הפרש ביניהן לבין קרן.
[5] החזון איש (סימן ו ס"ק ב) עושה את ההשוואה הזאת, אלא שהוא דוחה אותה ואומר שהלשון השונה בגמרא מוכיחה שהסיבה אחרת.
[6] עיין סוגיה הבאה שם נעסוק בשאלה האם פשיעה כלפי דבר אחד מחייב על האונס שיש בדבר אחר.
[7] ועיין בלחם משנה שאומר שמוכיח את דברי המגיד משנה מלשונו של הרמב"ם כיוון שלא ניתן לומר שהרמב"ם דורש העלאה של רמת השמירה כמו רש"י כי הוא כותב בסתם, מפני שלא שמרה, כלומר שלא נעל בפניה כראוי, שזהו גדר שמירה פחותה. ברם, ישנם אחרונים (סמ"ע סימן שצד ס"ק ו, ש"ך שם ס"ק ב) שמבינים שכוונת הרמב"ם לשמירה מעולה.
[8] למרות זאת יכול להיות שיהיה מוטל עליו לחפש אותה כיוון שהמשנה אומרת שנפרצה בלילה הוא שפטור, אבל בנפרצה ביום חייב. לפי זה האונס הוא רק עד שהאדם מוצא את הבהמה שלו.