רקע
הדין האחרון אליו נתייחס במסגרת היחידה הראשונה של הפרק הוא דין מסירה לחרש שוטה וקטן. החרש שוטה וקטן אינם ברי חיוב מצד עצמם ולכן הדיון מוסב על היכולת שלהם לשמור ביחס לחיוב השמירה של הבעלים.
מקורות
א. בבא קמא נה: המשנה
[רבינו פרץ בבא קמא נה: ד"ה הניחה בחמה]
משנה בבא קמא פרק ו משנה ד
בבא קמא ט: מתחילת הגמרא עד "קא גרים"
ב. רש"י בבא קמא ט: ד"ה שור דרכיה לנתוקי, לנתורי
תוספות בבא קמא ט: ד"ה בשור, שור
רשב"א בבא קמא ט: ד"ה אילימא
תורת חיים בבא קמא ט: ד"ה בשור
פני יהושע בבא קמא ט: ד"ה בפרש"י בד"ה שור דרכו לנתוקי
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ו, פרק יב הלכה ח, פרק יד הלכה ה
הסבר הסוגיה
ת"ר: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו – חייב לשלם, מה שאין כן באש
[בבא קמא ט:]
המשנה במסכת בבא קמא מתייחסת פעמיים לשמירת חרש שוטה וקטן. פעם אחת בתחלת פרק שישי לעניין שמירת שור, ופעם שנייה שתי משניות מאוחר יותר בפתיחה להלכות אש. ברם, ההלכות הפוכות בדינם. כלפי שמירת שור המשנה אומרת שהמוסר חייב, ובמסירת אש המוסר פטור מדיני אדם. ישנה ברייתא בפרק ראשון המאחדת את שני הדינים ומנגידה ביניהם.
הנחת היסוד היא ששימת המקרים על אותו הציר מכריחה השוואה ביניהם. השור והבור הנמסרים לקטן צריכים להיות שווים במידת נזקם לאש, כך שיש שתי דרכים להבין את הברייתא: הדרך האחת היא להעמיד את הברייתא במקרה שברי היזקה, כלומר, השור מגולה הבור מכוסה והאש במצב של שלהבת. הדרך השנייה היא לומר שהברייתא עוסקת במצב בו לא ברי היזקה השור קשור, הבור מכוסה והאש עוד גחלת.
בכל מקרה הברייתא קשה. אם הנזק הוא ברי היזקה למה שייפטר כאשר מוסר אש לקטן, ואם הנזק הוא לא ברי היזקה למה שיתחייב[1]. ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בשאלה כיצד להעמיד את הברייתא וכיצד להסביר את הניתוק שיש בין מזומנות הנזק לבין החיוב עליו.
טענתו של ריש לקיש היא שהברייתא עוסקת במקרה שלא ברי היזקה ולכן פטור במסירת האש לחרש שוטה וקטן. הסיבה בגינה חייב על מסירת שור קשור ובור מכוסה היא כי שור ובור עתידים לצאת מהשמירה שלהם. רבי יוחנן לא מוכן לקבל את הטענה הזאת ואומר שהברייתא עוסקת בשור מותר ובור מגולה.
ישנן שתי נקודות שצריכים לחבר כדי להבין את מחלוקת האמוראים בעניין זה. הנקודה הראשונה היא מה השמירה אותה עשה האדם כשקשר את השור וכשכיסה את הבור. הנקודה השנייה היא מהי פעולתו של הקטן.
רש"י מסביר את ריש לקיש ומטיל את האחריות על האדם מצד זה שהשמירה שהוא עשה איננה טובה מספיק. הוא מגדיר את קשירת השור וכיסוי הבור כשמירה רעועה ושמירה רעה.
דבריו של רש"י קשים במבט ראשון משתי סיבות. הסיבה האחת היא שאם האדם לא שמר על השור ועל הבור כנדרש מדוע הוא חייב רק כאשר הוא מוסר לחרש שוטה וקטן, הוא אמור להיות חייב תמיד. הסיבה השנייה היא אם השמירה היא שמירה רעה מדוע רבי יוחנן פוטר באותו המקרה?
כדי לבאר את דברי רש"י צריך להניח שכוונתו של ריש לקיש לומר שהמוסר חייב למרות שמסר לחרש שוטה וקטן. שמירתו של האדם על שורו ובורו איננה מספיקה כשלעצמה כיוון שהיא זמנית. תוך זמן מסוים השור יתיר את הקשר וכיסויו של הבור יתרועע. ריש לקיש טוען שעל האדם לבדוק את שמירתו ולוודא שהיא עוד בתוקפה ובמידה ולא עשה זאת הוא חייב. את הפרשנות הזאת מציע בדבריו התורת חיים בהסתמך על דברי הרמב"ן בפרק חמישי.
אם מסבירים כך את ריש לקיש, רבי יוחנן יכול לחלוק עליו בשני אופנים: הוא יכול לחלוק עליו מציאותית. על אף שהאדם לא יכול לסמוך על חרש שוטה וקטן שישמרו על השור בעצמם, הם עדיין יכולים לבדוק שמירה קיימת ולהודיע לבעלים במידה והיא התרופפה. כאשר הקשר לבסוף כן הותר הבעלים יוכל לטעון שהוא עשה את המוטל עליו.
לחלופין, רבי יוחנן יכול לחלוק מהותית ולכפור בעצם החיוב לבדוק את השמירה. רבי יוחנן מבין שעל האדם למנוע משורו מלהזיק. בקשירת השור ובכיסוי הבור האדם מבצע את המוטל עליו והוא לא יתחייב. רק סתירת השמירה לצורך כלשהו מחייבת את האדם לחזור ולשמור על השור והבור פעם נוספת ולנעול בפניהם כראוי. לבעלים אין אחריות על שורו שלא יזיק והוא מתחייב רק כאשר הוא עושה מעשה נפשע כמו שימת שורו במקום בו ברי היזקו.
הפני יהושע חולק על התורת חיים כיוון שרש"י משתמש במושגים שמירה רעה ושמירה רעועה. הוא לא מוכן לקבל את טענתו של התורת חיים שרש"י מבוסס על חיוב של האדם לבדוק את השמירה שלו באופן קבוע. על כן הוא מעמיד את השמירה בסוגיה כשמירה ברמת ביניים[2]. מחלוקת האמוראים היא האם שמירה של חרש שוטה וקטן מועילה כדי לפטור בשמירה ברמת ביניים.
הסברו של הפני יהושע לא רק מתיישב בלשונו של רש"י, אלא גם יותר מתאים לשיטתו הכללית של רש"י כמו שהסברנו אותה עד כה. פטור שמירה נובע מכך שהאדם עשה את המוטל עליו. הדעת נותנת שתנאים אלו יהיו מקלים וידרשו מהאדם לא לפשוע. ראינו שהרמב"ם חולק על רש"י בנקודה הזאת, ודברי התורת חיים אכן מתיישבים בשיטת הרמב"ם.
הרמב"ם פוסק כדברי ריש לקיש ואומר שאפילו אם האדם שמר על שורו שמירה מעולה ומסר לחרש שוטה וקטן הוא חייב. המונח הזה שמירה מעולה זר לרמב"ם[3]. נראה שכוונתו היא שבלא תלות לתנאים הראשוניים שהאדם עושה לבהמה שלו הוא צריך לבדוק שהם נשמרים, כאשר הוא מעביר את האחריות לקטן כאשר הבהמה תזיק הוא כבר לא יהיה אנוס.
התוספות מסבירים את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באופן אחר[4]. יסוד המחלוקת הוא בשאלה האם חרש שוטה וקטן הם שומרים לא מספיק טובים או שמא לא רק שהם לא שומרים הם גם מקלקלים. ריש לקיש אומר שהקטן משחרר את השור משמירתו ומגלה את הבור ולכן האדם חייב על שמסר לו את השור[5]. רבי יוחנן אומר שהחרש הקטן אינו מספיק כדי לשמור על השור.
הרשב"א מציע כיוון רביעי לפירוש המחלוקת. טענת הרשב"א היא שוודאי שהקטן פוגם בשמירה ולא מוסיף לה. מחלוקת האמוראים היא רק בשאלה האם מייחסים את מעשה הקטן אל הבעלים. יוצא שלפי הרשב"א ריש לקיש מחייב מסיבה זהה לתוספות. הקטן אמנם הוא זה שסתר את השמירה שהייתה נשמרת לעולמי עד, אבל בכל זאת הבעלים הוא זה שמתחייב.
צריך לשאול כיצד הנזק מתייחס לבעלים על אף שלא הוא גרם לו? ישנם שני אפיקים אפשריים להבין את דברי הרשב"א. האפיק הראשון הוא לומר שהחיוב של האדם על שורו הוא לא מוגבל. האדם אחראי על כל נזק ששורו עושה, וריש לקיש מכניס לזה גם נזק שהתאפשר רק באמצעות חרש שוטה וקטן.
האפיק השני הוא הפוך. האחריות של האדם על שורו היא מוגבלת, ובכל זאת הבעלים חייב על מעשה הקטן כיוון שהיה עליו להעלות על דעתו שאם הקטן ישחק בחבל לבסוף הוא יותר והושר יוכל להזיק. ההבדל בין שני האפיקים הוא בשאלה האם האדם מוגדר פושע. לפי האפיק הראשון הוא אינו מוגדר פושע אבל הוא חייב בתור האחראי על השור. האפיק השני מניח שהוא היה אמור לצפות את מעשה הקטן ולכן הוא חייב.
סיכום
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בשאלה האם הבעלים חייב כאשר מסר שור ובור שמורים לחרש שוטה וקטן. צריך להבין מדוע ריש לקיש מחייב למרות שלכאורה השור והבור שמורים?
רש"י מסביר שבלא תלות בקטן השור והבור היו מזיקים כי הבעלים שמר שמירה חלקית וכל המחלוקת היא בשאלה האם חרש שוטה וקטן מספיקים כדי לשמור שמירה כזאת. התוספות והרשב"א אומרים שהחיוב נובע מכך שחרש שוטה וקטן מקלקלים שמירה קיימת. אם כך אפשר להבין שהחיוב הוא מצד האחריות האדם על הנזקים שהשור שלו עושה, או לחלופין העובדה שהוא לא העלה על דעתו שהקטן יפתח את הקשר. מהרמב"ם עולה כיוון אחר לפיו על האדם מוטל לבדוק את השמירה של השור. מסירה למי שאינו בן דעת הוא סימן להתרשלות בבדיקת השמירה.
[1] במחלוקת האמוראים לגבי מסירת אש נתעסק אי"ה במקומו וכרגע נתמקד רק בשמירה על שור.
[2] לפי העמדתו של הפני יהושע עולה שהמשנה בפרק שישי פותחת בשני כללים חותכים. האדם תמיד פטור כאשר הוא שמר כראוי, ותמיד חייב כשהוא שמר שלא כראוי. ישנה דרגת ביניים בה צריך לעסוק ולקבוע את הדינים השונים.
[3] הרמב"ם גם מזכיר את המושג שמירה מעולה בהלכה ד, אלא ששם נראה שהכוונה היא להבדיל מרמת השמירה הדרושה לשומרים שלפי הרמב"ם איננה ראויה לעניין שמירת נזקים.
[4] הם מבינים את רש"י כמו שהסביר הפני יהושע ולא מוכנים לקבל זאת כי אין רמת ביניים. שמירה פחותה היא רמת השמירה המינימלית שפוטרת. השגה זאת יותר מסתברת לשיטה בתוספות שסוברת כמו הרמב"ם ששמירה פחותה הכוונה עשיית המקסימום. לעומת זאת לפי השיטה שפטור שמירה נובע מכך שהבעלים לא פשע ועשה את המוטל עליו, לא מן הנמנע שתהיה עוד רמת ביניים של רצף נורמות פחות יותר שבפני עצמן לא פוטרות את הבעלים אלא בתוספת חרש שוטה וקטן.
[5] הראיה לדין זה הוא מצירוף המקרה הזה לדין הניחה בחמה במשנה. כמו שהשמש מערערת את שמירת הבהמה כך גם הקטן מערער את שמירת הבהמה ומתיר את הקשר.