רקע
האמוראים דנים בשאלת תשלומי כופר בשור שהרג בלא כוונה. בסוגיה זאת נחקור את היחס שיש בין סקילת השור לתשלומי כופר, וכן את היחס בין תשלומי כופר לתשלומי קנס בעניין זה.
מקורות
א. בבא קמא מג. "אמר ר"ש בן לקיש… מאי לאו כופר"
בבא קמא מג: "כי אתא רב דימי" עד הנקודותיים
ב. תוספות בבא קמא מג. ד"ה אמר רבה
ג. בבא קמא מד.-: מהמשנה – "כופר דחיוביה דבעלים הוא"
בבא קמא מח: "היה אביו או בנו… אורחיה דמילתא קתני"
ד. רש"י בבא קמא מד. ד"ה ורב, והא תם, בשלמא התם, מח: ד"ה בר קטלא, דחזא ירוקא
תוספות בבא קמא מח: ד"ה דחזא ירוקא, מד. ד"ה הכא נמי במתחכך
[מאירי בבא קמא מד. ד"ה אמר המאירי]
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה י
הסבר הסוגיה
השור יסקל וגם בעליו יומת
[שמות כא כט]
ישנם שני דינים בשור שהרג, השור נסקל והבעלים משלמים את הכופר. עד כה ראינו ששור תם אינו משלם את הכופר ובכל זאת הוא נסקל, כלומר הסקילה איננה תלויה בתשלומי הכופר. צריך לשאול את השאלה ההפוכה, האם הכופר תלוי בסקילה. מקרה הבוחן בו משתמשים האמוראים הוא מקרה בו השור הורג שלא בכוונה אז הוא לא נסקל והם נחלקו בשאלה האם הוא משלם את הכופר או לא. לשאלה הזאת יש שני מוקדים: המוקד הראשון הוא מחלוקת האמוראים המופרשת, והמוקד השני הוא העמדת המשניות השונות.
רבי יוחנן אומר שאין תלות בין תשלומי כופר לסקילה, וגם כאשר שור מועד נוגח שלא בכוונה הוא משלם את הכופר. ריש לקיש מודה לרבי יוחנן בדין הזה, אלא שהוא מגביל את הדין רק לבן חורין, אבל שור שהורג עבד שלא בכוונה פטור מהקנס. רבי יוחנן חולק עליו בפירוש ואומר שגם שור שהרג עבד שלא בכוונה משלם קנס.
הגמרא תולה את מחלוקת האמוראים בגזירת הכתוב. רבי יוחנן דורש "אם כופר" ו"אם עבד" כדי לומר שבכל מקרה מושת על האדם חיוב, בין אם השור המית בכוונה ובין אם המית שלא בכוונה. ריש לקיש מקבל את הדרשה של "אם כופר" כיוון שהדרשה היא על תשלומי הכופר, ולא מקבל את הדרשה של "אם עבד" כי היא לא על תשלום הקנס, ולכן בכל מקרה שבו מתקיימת סקילת השור יש קנס ולא בשאר המקרים.
בסברה שיטתו של רבי יוחנן ברורה. התורה אומרת שאין תלות בין הסקילה לתשלומי הכופר בדין שור תם. מכאן מוכח שיש שני חיובים שונים, חיוב על השור וחיוב על הבעלים. אם כך, חיוב הבעלים אינו מושפע מחיוב השור, וחיוב השור אינו מושפע מחיוב הבעלים. לעומת זאת החילוק לפי ריש לקיש איננו ברור.
בעיסוקנו בתשלומי כופר של שור תם ראינו שרבי אליעזר לומד את הפטור מגזירת הכתוב. רבי עיקבא הקשה עליו ולכן רבי אליעזר הסב את הלימוד למקרה בו השור ממית שלא בכוונה. התוספות מוכיח מכאן שלפי רבי אליעזר שור מועד שהורג לא בכוונה חייב בכופר. אם כך סובר רבי אליעזר, רבי עקיבא יכול להודות לו ויכול לחלוק עליו. כל שיטות האמוראים הם לפי רבי עיקבא[1].
העמדת דברי ריש לקיש כרבי עקיבא פותחת צוהר להבין את דבריו[2]. התורה לא מחלקת בין שור תם לשור מועד בתשלומי קנס. בעקבות זאת היה ניתן לחשוב שתם משלם קנס ולכן נצרך רבי עקיבא למעט זאת מ"ובעל השור נקי". יוצא שריש לקיש מבין שלפי רבי עקיבא אין חילוק בין מעשה השור לפשיעת הבעלים בעבד[3], וקנס הבעלים תלוי במעשה השור. כלומר, בניגוד לכופר שם הבעלים חייב מצד פשיעה שלהם בלא תלות במעשה השור, בקנס הבעלים חייב על מעשה השור, כך שהקנס תלוי בכוונת השור.
רבה חולק הן על רבי יוחנן, והן על ריש לקיש. הוא אומר ששור שהרג בן חורין בלא כוונה פטור מכופר. למקרה של עבד הוא כלל לא מתייחס. אביי מקשה על רבה מברייתא כך שנראה שהוא חולק עליו. ברם, בעמוד הבא הוא מקשה על ריש לקיש[4], כך שנראה שהוא חולק גם עליו. כיצד אביי יכול לחלוק גם על הקביעה ששור שהרג בן חורין פטור מכופר, וגם על הקביעה ההפוכה המחייבת את השור בכופר?
נראה שטענתו של אביי היא שלא אמור להיות חילוק בין עבד לבין חורין. אם בעבד חייבים קנס על מעשה השור כך אמור להיות גם בהריגת בן חורין, ואם כופר הוא על פשיעת הבעלים גם הקנס מוסב על פשיעת הבעלים. יוצא שאביי יכול להודות לרבי יוחנן בשני הדינים ויכול לחלוק עליו בשניהם. לצד שהוא חולק עליו בשניהם אין הכרח לומר שהוא חולק עליו מהותית[5], וניתן לומר שהוא תולה את פשיעת הבעלים במעשה השור, כיוון שאם השור לא היה הורג הבעלים לא היו מתחייבים כופר.
אם מבינים כך את שיטת אביי, יש הכרח לומר שרבה סובר ששור שהרג בן חורין בלא כוונה פטור מהכופר, ואם הוא הרג עבד הוא חייב בקנס. ניתן להסביר את דבריו בכך שנאמר שחיוב קנס הוא חיוב רק על הבעלים. יש אינטרס לגרום לבעלים לשמור טוב יותר ולכן קנסו אותם על אף שהם לא צריכים כפרה. הכפרה איננה קשורה לרצון של חכמים לגרום לשמירה עתידית יותר טובה על השור, אלא לצורך של בעל השור להתכפר, ולכן הדבר תלוי במעשה של השור.
ישנה מחלוקת אמוראים מקבילה בפירוש המשנה שעוסקת בכוונת השור לעניין סקילה. המשנה אומרת שכאשר השור אינו מתכוון להרוג הוא פטור. המשנה לא מציינת ממה הוא פטור מה שפותח פתח לפרשנויות שונות. רב מסביר שפטור מסקילה ומכופר, לעומת שמואל שאומר שפטור המשנה הוא רק מסקילה, אבל הבעלים חייב בכופר. רש"י מסביר שמחלוקת רב ושמואל זהה למחלוקת בין רבי יוחנן לרבה, שמואל סובר שגם כאשר השור הרג לא בכוונה הוא חייב בכופר ורב חולק עליו ואומר ששור צריך להרוג בכוונה כדי לחייב את בעליו בכופר.
הנחת היסוד של הגמרא היא שהמשנה עוסקת בשור תם, כך שקשה על שמואל שאומר שחייב כופר, הרי שור תם פטור מכופר. הגמרא אומרת שהמשנה מדברת על שור שמועד להתחכך בכתלים.
אלא שהגמרא לא מסתפקת בלהעמיד את המשנה שלנו בשור שמועד לאותה הפעילות, והיא מציינת שהעמדה זאת דומה להעמדה שרב עשה למשנה לקמן. המשנה המדוברת היא משנה בפרק חמישי שאומרת ששור שנפל לבור וכך הרג את האדם חייב בכופר. גם שם המשנה מתייחסת רק לאלמנט אחד ומשמיטה את השני, והאמוראים מבינים שהשור חייב בכופר ופטור מסקילה. כדי להבין מדוע השור שם חייב בכופר רב מעמיד את המשנה במצב בו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות.
כנגד ההעמדה הזאת הגמרא שואלת "אי הכי בר קטלא הוא". לא ניתן להסביר את השאלה כמדוע המשנה לא אומרת שהשור חייב מיתה, כי אז הקושיה איננה "אם כך", ואין קשר בינה לבין ההעמדה שהעמיד רב. לכן רש"י מסביר שכוונת הגמרא לומר שבמצב בו השור נפל לבור והרג לא יכול להיות מצב בו השור נהיה מועד כיוון שהשור אמור להיסקל לאחר הפעם הראשונה[6].
רב יוסף אומר שהשור ראה עשב ונפל, כלומר עשה את המעשה להנאתו. רש"י מפרש שהשור נפל לבור כי הוא ראה עשב על פי הבור שלוש פעמים ולכן הוא לא נהרג. בפעם הרביעית הוא גם רואה עשב על פי הבור ולא נהרג כי הוא לא מתכוון אבל הוא כן משלם כופר. כך רש"י פותר את הסתירה בדברי רב שמצד אחד מחייב כופר רק במקום בו יש סקילה ומצד שני מעמיד את המשנה.
היוצא מדברי רש"י הוא שלפי רב המערכת של הריגה בשן ורגל שם לא יכולה להיות כוונה להרוג היא שונה. במערכת הזאת כיוון שלא יכולה להיות כוונה כל המשמעות של העדאת השור היא לחייב את השור בכופר. בשלושת הפעמים הראשונות ההריגה היא משונה כמו הריגה רגילה ולכן לא חייב סקילה כי אין כוונה ולא חייב כופר כי השור תם. בפעם הרביעית חייב בכופר כי המעשה איננו תולדת הקרן אלא תולדת השן, והכוונה הנצרכת היא למעשה ולא להריגה.
החילוק בין קרן לשן ורגל הוא מאוד הגיוני במידה ומבינים שרב סובר שחיוב כופר תלוי במעשה השור. רב תולה את חיוב כופר בסקילת השור ולכן פוטר מכופר במקום בו אין כוונה. בשן ורגל השור לא עושה מעשה בעייתי ולכן במידה וסוברים שיש כופר בשן ורגל יש סברה לומר שהחיוב הוא על הבעלים.
נחזור לגמרא שלנו. הגמרא מעמידה את המשנה לפי שמואל במקרה בו השור מועד להתחכך ולהפיל כתלים על בני אדם, כמו שרב העמיד שם את המשנה במועד ליפול על בני אדם בבורות. כמו ששם הנפילה היא תולדה של שן כיוון שהיא מבוססת על ההנאה שיש במניע לנפילה, גם כאן ההתחככות היא תולדת השן כי היא מבוססת על ההנאה שיש לשור.
רש"י לא אומר מה שמואל סובר על הפרדת המערכות של רב, ולכאורה לפי הסברה שאמרנו בדברי רב הוא לא מוכרח אליה. כדי לומר זאת צריך לומר ששמואל מקבל את טענתו של רב שבשלושת הפעמים הראשונות השור אינו מועד[7] וההריגה משונה ובפעם הרביעית חייב כופר גם בלא כוונה[8].
התוספות חולק על רש"י ומסביר אחרת. הוא לא מקבל את חלוקת המערכות שרב עושה ומסביר את מהלך הגמרא באופן שונה. הוא אומר שהגמרא מעמידה את המשניות במצב בו השור מועד. הגמרא שואלת אם השור מועד מדוע הוא לא מתחייב מיתה, ומתרצת שהוא עשה זאת בפעם הראשונה ומדובר על תולדת השן.
פרשנויות אלו יוצרות סתירה בדברי רב, שכן בפרק רביעי הוא אומר שפטור מכופר על תולדת השן כי לא מתכוון להרוג, ובפרק חמישי הוא מעמיד כך את המשנה. כדי לתרץ את הסתירה התוספות מחלק ואומר שהכוונה הנצרכת היא כוונה לתוצאת המעשה. לפי זה, השור יודע שכשיאכל את הירק יפול לבור ויהרוג, לעומת זאת הוא לא יודע שלאחר התחככותו בכותל הוא יפול ויהרוג.
סיכום
האמוראים נחלקו בשאלה האם יש תשלומי כופר על הריגה שלא בכוונה. שורש הספק הוא בשאלת התלות בין שני הדינים שיש בשור שהרג, סקילה וכופר. רבי יוחנן טוען שכופר הוא חיוב על האדם ולכן לא תלוי בכוונת השור. האדם אפשר את ההריגה ולכן הוא חייב. ריש לקיש מחלק בין כופר שמשתלם בלא כוונה לקנס אותו האדם מתחייב רק אם השור שלו הרג עבד בכוונה. חילוק זה נובע מהיות הקנס מושתת על מעשה השור, בניגוד לחיוב כופר המושתת על פשיעת הבעלים. מרבה עולה כיוון הפוך לפיו רק בכופר צריך כוונה כדי להתחייב, בעוד הקנס מוטל על הבעלים כדי שלא יסובבו פשיעה. אביי חולק על עצם החילוק בין הריגת בין חורין להריגת עבד. לפי הצד שהוא חולק על רבי יוחנן ניתן לומר שטענתו היא שהריגה בלא כוונה היא לא הריגה, או לחלופין שחיוב הכופר של הבעלים תלוי בכך שהשור יסקל.
ישנה מחלוקת מקבילה בין רב לשמואל בהעמדת המשנה העוסקת בכוונה. המשנה אומרת שפטור כאשר השור הורג שלא בכוונה. שמואל אומר שפטור רק מסקילה וחייב בכופר, ורב אומר שפטור מהכל. רש"י מסביר שבין לפי רב ובין לפי שמואל השור צריך להיות מועד גם בשן ורגל ולהרוג שלוש פעמים ואז יתחייב גם בלא כוונה. כלומר, גם לפי רב שסובר שאין צורך בכוונה כדי להתחייב בכופר, בשן ורגל חייב כופר גם בלא כוונה כי שן ורגל מושתתים על פשיעת האדם ולא על מעשה השור.
[1] דבר זה מצריך את התוספות לומר שהתיובתא שמביאים לשיטת מי שאומר שפטור מכופר בלא כוונה, נובעת מכך שהתנאים המופיעים בברייתא הם תלמידיו של רבי עקיבא.
[2] הוא כמובן יכול להסביר גם כרבי אליעזר.
[3] אם היה חילוק אז גם הלימוד הזה לא היה נצרך, כי השור התם הוא שפשע ולא הבעלים.
[4] הקושיה היא על רבי יוחנן, אבל בשלב שהגמרא מבינה שהוא סובר כמו ריש לקיש.
[5] ניתן גם לומר שהוא חולק מהותית, ולומר שלשיטתו חוסר כוונה גורם לפגם במעשה ההריגה כך שהוא אינו מחייב את הבעלים.
[6] על אף שהגמרא כבר עסקה בשאלה הזאת בסוגיה לח כיצד יש שור שמשלם את הכופר, היא נזקקת לה כאן שוב, כיוון שבמצב בו השור נפל לבור והרג הוא לא יכול לברוח משם, כמו כן כיוון שיש קול העדים אמורים להכיר את השור.
[7] ועיין לעיל סוגיה לח: כופר בשאר המזיקים שם הסברנו את הראב"ד שסובר גם הוא כמו רש"י ואמרנו שכדי שהאדם ייחשב פושע ויישלם כופר צריכים להיות שלושה תקדימים לכך.
[8] הוא חולק על רב בהעמדת המשנה בפרק חמישי בצורה פרשנית ולא דינית.