רקע
חז"ל לומדים שאת נזקי היבול שמים אגב שדה אחר. בסוגיה זאת נברר כיצד שמים את השדה אגב שדה אחר, מה השיקולים שעמדו בפני חז"ל כשקבעו אותה ומה ההשלכות של דרך השומה הזאת על תפיסת תשלומי הנזק.
מקורות
א. בבא קמא נה: "כיצד משלמת מה שהזיקה… סאתים סאתים"
בבא קמא נח:-נט. "כיצד משלמת מה שהזיקה… ה"נ בששים"
בבא קמא נט. "רב פפא… בדקלא פרסאה"
בבא קמא נט: "ר"ש אומר אכלה פירות גמורים כו… בעינייהו בעי שלומי"
ב. רש"י בבא קמא נה: ד"ה שמין בית סאה, נח: ד"ה סאה בס' סאין, תרקב בששים תרקבים, קלח בס' קלחין
תוספות בבא קמא נח: ד"ה שמין עד "בתרקב משערין"
רבנו חננאל שטמ"ק בבא קמא נח: ד"ה וזה לשון רבינו חננאל ז"ל
[ראב"ד בבא קמא נח: ד"ה היכי שיימינן]
ג. בבא קמא מז. "ואמר רבא… שיימנא לך"
פירוש המשנה לרמב"ם בבא קמא פרק ו משנה ב
מאירי בבא קמא מז. ד"ה דברים אלו
רא"ש בבא קמא פרק ח סימן א "ושומא זו להקל… אגב שדה"
[מורה נבוכים חלק ג פרק מ עד "מהם נזק"]
ד. תלמיד רבנו תם בבא קמא מז. ד"ה וכן אתה מוצא במזיק שדה חברו
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכות יג-יד
הסבר הסוגיה
כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים
[בבא קמא נה:]
המשנה מחלקת בין בהמה שירדה לשדה כדרכה שמשלמת מה שהזיקה לבין בהמה שנפלת באונס. כתוצאה מחילוק זה היא נדרשת לשאלה כיצד משלמת מה שהזיקה. לכאורה, תשלומי נזק הם כל מה שעוסקים ששת הפרקים הראשונים של המסכת ומדוע המשנה נזקקת לשאלה הזאת רק בפרק השישי? תמיהה זאת רק מתעצמת עקב זה שכבר בפרק שני המשנה מבדילה בין תשלומי הנאה לתשלומי נזק ואם כן מדוע שם המשנה לא מבארת כיצד משלמת מה שהזיקה?
צמד התמיהות הללו מעלות את האפשרות שהדין במשנה הוא לא דין כללי בתשלומי נזק, אלא דין ספציפי בבהמה שירדה לשדה ואכלה את פירותיו, אז תשלומי הנזק אותם היא משלמת הם לא התשלומים הרגילים והמשנה צריכה לברר מה הם. וצריך להבין מה מיוחד במקרה הספציפי במשנה שגורם לתשלומי הנזק המיוחדים.
התשובה לשאלה שופכת אור על מקור השאלה. חכמים אומרים שבכל מקרה שמין בית סאה באותה שדה, כמה הייתה יפה וכמה היא יפה. רבי שמעון מודה לשיטת חכמים וחולק עליהם בפירות שאינם צריכים לשדה. כולם מודים לגבי שומת שדה ומחלוקתם היא רק לגבי פירות שאינם צריכים לקרקע. מדברים אלו עולה שהסיבה בגינה המשנה שואלת כיצד משלמים על נזקים שנגרמים ליבול כיוון שאין דרך מוחלטת לשום אותם. ניתן לשום את הנזק ביחס לקרקע עליה היבול שהוזק עמד, וניתן לשום את הנזק ביחס לכל הבקעה. כמו כן ניתן להעריך את ערך הפירות כפי שהם היו בעת הנזק וניתן להתייחס אליהם כפי מה שהם אמורים להיות.
רב מתנה דורש את שומת הקרקע מהפסוק "וביער בשדה אחר". המילים שדה אחר משמיעות על כך ששמים את הנזק על גבי שדה אחר מאותה חלקת קרקע ספציפית שפירותה ניזקו.
לאחר שהגמרא הביאה את מקור השומה המיוחדת היא שואלת כיצד השומה מתבצעת ומביאה מחלוקת אמוראים משולשת. רבי יוסי בר חנינא אומר ששמים סאה בשישים סאים, רבי ינאי אומר ששמים תרקב שהוא חצי סאה, בשישים תרקבים, וחזקיה אומר ששמים קלח בשישים קלחים.
היה ניתן לומר שאין מחלוקת בין האמוראים וכולם סוברים ששמים את החלק שנאכל בשדה הגדולה ממנו פי שישים, והאמוראים משמיעים שהדין נכון בין בכמות קטנה ובין בכמות גדולה. אולם הראשונים לא מקבלים את הכיוון הזה[1], ואומרים שכך סובר רק חזקיה ורבי יוסי בר חנינא ורבי ינאי חולקים עליו.
רש"י מסביר את שיטת רבי יוסי בר חנינא כך: שמים את הנזק לפי הבית סאה בו הוא התרחש, ואת מחיר הבית סאה קובעים כאילו נמכר בתוך שישים כמותו, ולא בפני עצמו. רבי ינאי מסכים עם דרך השומה העקרונית וחולק רק בשאלה כיצד מעריכים את מחירו של שדה בשטח בית סאה.
התוספות מבינים שלפי רש"י צריך לעשות שתי שומות לנזק. השומה הראשונה היא אומדן הנזק ביחס לשדה של בית סאה, ושומה שנייה כדי להעריך את מחירו של בית הסאה. אמנם הגמרא עשתה לימוד רק לשומה אחת, ואם כן מניין צצה השומה השנייה?
כדי לתרץ את קושיית התוספות צריך להסב את הלימוד מהפסוק רק לשומה אחת, ולהבין מדוע השומה השנייה אינה צריכה פסוק, וניתן להבין אותה מסברה. אפשר לומר[2] שהשומה הנזכרת בפסוק באה כדי ללמד מהו שטח השדה שניזק והמשנה אומרת שהשדה הניזק הוא בית סאה, ומחלוקת האמוראים היא לא בדרשת הפסוקים אלא בשאלת שוויו של אותו בית סאה שהמשנה אומרת שחייבים עליו[3].
לחלופין, ניתן ללכת בכיוון ההפוך כמו שעושה הפני יהושע. הוא אומר שהדרשה באה כדי ללמד שאת בית הסאה שמים אגב שדה אחר שגדול ממנו פי שישים. יוצא מדברים אלו שהמשנה מחדשת שני חידושים. חידוש אחד מסברה שהדבר הניזוק בכל נזק יבול הוא בית סאה, בדיוק כמו שבכל נזק צריך להגדיר את הדבר הניזק. בנוסף, המשנה מחדשת חידוש נוסף שאליו הגמרא מתייחסת והוא שצריך לשום את הנזק אגב שדה אחר[4].
לפי הכיוון הזה שומת השדה מתחלת לשני חלקים. החלק הראשון הוא הגדרת מעשה הנזק. המזיק הזיק קרקע של בית סאה בכמות מסוימת. החלק השני הוא שומת בית דין המתבצעת כדי להחליט כמה המזיק צריך לשלם על אותו הנזק שהוא גרם לבית סאה, שבו התורה מחדשת שיש שומה מיוחדת המתייחסת למחיר השדה אלא מול שישים שדות שונים.
התוספות מציע שיטת שומה אחרת לפי רבי יוסי בר חנינא ולפי רבי ינאי, לפיה הם מגידירים את הגודל של השדה בה הנזק נישום. טענתו של רבי יוסי בר חנינא היא שתמיד שמים את הנזק כאילו הוא אירע בשדה שגודלה שישים סאה, רבי ינאי חולק עליו ואומר שהשדה האחר שלגביו שמים הוא שדה של שלושים סאה, וחזקיה אומר שהשדה האחר תמיד פרופורציונלי לנזק. לפי התוספות המשנה מחדשת חידוש אחד והוא שלא שמים את הנזק כלפי חלקת הקרקע המצומצמת עליו הוא אירע. האמוראים נחלקו האם חידוש התורה הוא שומה פרופורציונלית או אובייקטיבית ואם היא אובייקטיבית מה גודלה.
בניגוד לרש"י, בשיטת התוספות האחרונים הסתפקו[5] האם השומה מגדירה את הדבר הניזוק או שהיא רק חלק מסדרי בית דין. הנפקא מינה המקובלת לחקירה היא במקרה בו רק הערוגה שניזוקה היא של הניזק והשאר לא. אם השומה מגלה לנו שהדבר הניזוק הוא כל השישים בתי סאה אז כאן כיוון ששאר הקרקע לא של הניזק לא תהיה שומה מיוחדת והמזיק ייאלץ לשלם את שוויה של הערוגה. אולם אם השומה היא חלק מסדרי הגבייה של בית הדין אז היות שאר השדות של אחרים לא אמורים להשפיע על הדין ובכל זאת ישומו את השדה כרגיל.
על פי ההבנות השונות בשומה אפשר להסביר גם את שיטת רבי שמעון שחולק על חכמים בפירות שאינם צריכים לקרקע. רש"י יסביר שרבי שמעון חולק על חכמים בפירות שאינם צריכים לקרקע כיוון שהם חשובים בפני עצמם ולא כחלק מהשדה. בשיטת התוספות צריך להבין שרבי שמעון תופס פירות גמורים כדבר שמובדל קטגורית מקרקע ולכן הדין המיוחד שיש בשומת נזקי קרקע לא חל בהם[6].
דין שומת היבול מעלה שתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא מה הסיבה לגזירת הכתוב ולשומת הקרקע על גבי שדה אחר? השאלה השנייה מבוססת על החזרה של המספר שישים בכל הצעות השומה של האמוראים. מדוע השומה מתבצעת על גבי שדה שגדול פי שישים?
רבא בפרק חמישי אומר שכאשר אדם מזיק פרה מעוברת שמים את העובר כחלק מהפרה. הוא משווה את הדין זה למי שקוטע את יד העבד ולמי שבהמתו מזיקה שדה אז לא שמים את הנזק לדבר הספציפי אלא על גבי כל השדה. הנימוק שרבא מביא לדינים הללו הוא שאם השומה לא תתבצע בדרך הזאת המזיק יצטרך לשלם הרבה.
רב אחא בריה דרבא תמה על הנימוק של רבא כמתבקש. אם מצד הדין התשלום הוא כך, מדוע רבא משנה את הדין? תמיהה זאת מורכבת שני מחלקים. מדוע יש משוא פנים למזיק? בדיני ממונות כל קולא לאחד הצדדים הוא ממילא חומרא לצד השני שמפסיד, ואם כן מדוע "מחמירים" פה על הניזק?
רב אשי עונה שדינו של רבא נכון משום שהמזיק אומר שהוא הזיק פרה מעוברת ועל כן הוא משלם על נזקי פרה מעוברת. תשובתו של רב אשי יכולה להתבאר בשני אופנים. האופן הראשון הוא שרב אשי מנמק את דינו של רבא בדרך אחרת. אין עיקרון לפיו חסים על הניזק, ובשלושת המקרים שרבא הביא הוא הציג את הדרך בה נכון אובייקטיבית לדון[7]. שומת הנזק היא תמיד כחלק מהמכלול. בדרך מעין זו מתבטא המאירי. הוא אומר שדרכי השומה הם קולא למזיק, אבל שומה זאת היא לא כדי להקל עליו אלא כי כך הדין.
האופן השני מסביר את דברי רב אשי בצורה בה הקושיה של רב אחא בריה דרבא מתבטלת. צורת השומה של רבא אפשרית בדיוק כמו צורת השומה האפשרית האחרת, וכדי שהמזיק לא יכחיש בית דין בוחרים את דרך השומה של רבא[8]. לפי האופן הזה חוזרת השאלה מה עניין העדפת המזיק בשומת הקרקע?
הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את דין שומת הקרקע בטענה שזאת השומה המאוזנת. השומה הזאת אינה מטילה תשלום כבד מידי על המזיק מצד אחד, ומצד שני כן נותנת פיצוי יחסי לניזק[9]. האפשרות הזאת מחלקת את האחריות על הנזק בין הניזק והמזיק. המזיק שלא שמר על עצמו ועל ממונו מלהזיק, והניזק שלא נשמר מספיק.
מהרא"ש לעומת זאת נראה ששומה היא קולא למזיק. הקולא הזאת היא גזירת הכתוב מיוחדת שהתורה מלמדת אותנו בשומת קרקעות וממנה המשנה משליכה לדבי שומת עבד ורבא מיישם זאת גם בשומת פרה מעוברת[10].
יכול להיות ששיטת הרא"ש מבוססת על כך שתשלומי הממון אינם באים לפצות את הניזק ומטרתם היא הרתעת המזיק כדי שלא יפשע שוב[11]. כיוון שהמניע הוא הרתעתי התשלום לא אמור למוטט את המזיק ולהיות סביר. הרמב"ם במורה מציע תפיסה דומה, ואומר שתשלומי הנזק הם כדי לגרום למזיק לשמור על הבהמה שלו ולמנוע את הנזק הבא[12]. אולם הוא מתייחס גם לצורך של הניזק לשמור על השדה שלו, בכך שהוא מטיל חלק מאחריות הנזק גם עליו.
לפי דרכו של הרא"ש אולי ניתן להסביר את הערכת הנזק על פי מחיר שדה שגדול ממנו פי שישים. הרמב"ם משווה בין דין שומת שדה בשישים לבין ביטול בשישים בדיני איסורים. במידה ומטרת התשלום היא הרתעה וסיוגו נועד כדי להקל על המזיק, מסתבר לומר שהתשלום הוא התשלום הנמוך ביותר שמסתבר להטיל על המזיק ביחס לנזק שהוא עשה. על כן כמו שבאיסורים החלק הקטן ביותר שנחשב הוא אחד לשישים, כך גם בהערכת השדה אנחנו מתייחסים לנזק כמו לנזק שנעשה לחלק הקטן ביותר לשדה שאיננו חלק מבוטל[13].
כך גם ניתן לשזור את טענתו של רבנו חננאל. רבנו חננאל מפרש את השומה של רבי יוסי בר חנינא כשומה קבועה בשדה של שישים סאה. הוא מסייג זאת בכך שנעשה נזק לפחות לסאה. הראב"ד לא מבין מניין רבנו חננאל חידש את הסיוג הזה, אולם לפי הסבר זה ניתן להציע שבמקרה כזה הנזק יהיה בטל והתשלום לא ישיג את מטרתו.
בשיטת הרמב"ם צריך להסביר את השיעור כשיעור הממוצע שנותן פיצוי הולם לניזק בלי למוטט כלכלית את המזיק. הבעיה בהסבר הזה היא ההשואה שהרמב"ם עושה בין דיני נזקים לאיסורים. ניתן לתרץ שההשוואה איננה גמורה ונובעת מכך שזה השיעור בו חכמים דנו דרך פשרה כמו שעולה מאבן האזל[14].
סיכום
חז"ל דורשים שצריך לשום את נזקי היבול אגב שדה אחר. האמוראים מציעים שלוש דרכים לביצוע השומה. ישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות בביאור שיטת רבי יוסי בר חנינא. רש"י מבין שצריך לשום את הנזק שנגרם לאותו הבית סאה ולהעריך את מחיר בית הסאה לפי מחירה סיטונאית של השדה בתוך שישים כמותו. התוספות אומרים שישנו שיעור אובייקטיבי של שישים סאה שעל פיו שמים את כל הנזקים. רבנו חננאל מוסיף שיש גם שיעור מינימום של סאה.
להלכה לא פוסקים כך אלא פוסקים את שיטת חזקיה שהשומה נעשית לשדה כהיותו חלק משדה שגדול פי שישים מהמקום שניזק. את דרך השומה הזאת ניתן להסביר בשלוש דרכים: הדרך הראשונה היא להסביר בפשטות שזו היא דרך השומה האובייקטיבית. הדרך השנייה מסבירה את השומה באפשרות ממצעת בין המזיק לניזק. הדרך השלישית מבוססת על כך שמטרת התשלום היא להרתיע את המזיק ולכן יש מגמה של להקל עליו.
[1] מלשון הרמב"ם נשמע שיכול להיות שהוא הבין כך, אבל כיוון שההלכה נפסקה כחזקיה לא ניתן לדעת מה סברו האמוראים האחרים לפיו.
[2] כיוון זה עולה בשיעורי רבי דוד פוברסקי אות קכד.
[3] לפי זה השאלה היכי שיימינן לא מוסבת על השומה שנאמרה קודם אלא לאחר שהמשנה מסבירה שצריך לשום את הנזק אגב בית סאה דנים האמוראים בשאלה מה שווי אותו בית הסאה.
[4] עיין בספר וזאת ליהודה (ירושלים תשל"ז) עמ' תעו-תעז שם רבי משה פינקל מרחיב את הרעיון הזה.
[5] עיין חזון יחזקאל פרק ו הלכה י ד"ה אלא שמין בית סאה.
[6] הנפקא מינה בהסבר שיטת רבי שמעון היא האם יש קשר בין שיטת רבי שמעון אצלנו, לשיטת רבי מאיר במסכת שבועות (פרק ו משנה ו) שפירות גמורים הם קטגורית אינם קרקע ועל כן הדין שלא נשבעים על קרקעות חל גם עליהם, והיכולת לפסוק פה כמו רבי שמעון ושם כמו חכמים ולהפך. התוספות (נט: ד"ה ופסק) מקשר את מחלוקת התנאים פה למחלוקת חכמים ורבי מאיר במסכת שבועות לפיו שיטת חכמים היא אחידה ופירות גמורים עדיין נחשבים כקרקע ולכן דין השומה של קרקע חל עליהם, ורבי שמעון סובר כרבי מאיר ואומר שדיני קרקע לא חלים על פירות גמורים. רש"י לעומת זאת לא נצרך לחלוקה הזאת והוא יכול לומר שגם לפי רבי שמעון דין הפירות הוא דין הקרקע ולא ישבעו עליהם. אולם לעניין שומה הפירות נחשבים כדבר חשוב בפני עצמו ולא צריך לשום אותו אגב דבר אחר בדומה לדקל פרסי. ועיין ש"ך (סימן צה סע"ק ט).
[7] כדי לקיים את האופן הזה צריך לומר שנימוקי הגמרא בדף שלנו משביח ופוגם הכוונה היא שלא הדין כך ואחד הצדדים יקבל שלא כראוי לו.
[8] לפי האופן הזה, היה ניתן להסביר את הנימוק של רבא מדין המוציא מחברו עליו הראיה. אם הניזק צריך להוציא מהמזיק אז הוא צריך להביא ראיה ולא להכחיש את המזיק. ואולי גם כך משמע מהתוספות (ד"ה אי דינא), שבמקום להקשות על דינו של רבא מקשה על המקשן.
[9] אולי הפרשנות הזאת מסתמכת על כך שהפגיעה בניזק היא ביחס לשדהו, והוא יכול לספוג אותה. אם מקבלים את זה, הרמב"ם צריך להכריע שדין שומה אינו חל כאשר השדה שמסביב לערוגה הניזקה אינו של המזיק.
[10] המחלוקת הזאת בין הרמב"ם לרא"ש מתקשרת למחלוקתם בשמירת נזקים (עיין לעיל סוגיה מו: שמירה פחותה). הרמב"ם שאומר שכדי להתחייב בנזקי שן ורגל אין צורך שהאדם יפשע ודי בכך שלא יהיה אנוס על אותו הנזק כדי שייאלץ לשלם עליו, יכול לומר שהמזיק אינו פושע ולכן התורה אינה מטילה את כל האחריות עליו. הרא"ש שחולק עליו ואומר שהרשלנות המחייבת בתשלום היא רשלנות פושעת צריך להסביר מדוע בית דין אינו ממצה את הדין עם המזק שפשע ולכן מסביר זאת על פי גזירת הכתוב.
[11] סיוע אפשרי לכך הוא דרשת הגמרא. הגמרא אומרת ששמים אגב שדה אחר כיוון שכתוב שדה אחר ולא שדה חברו. מעשה הנזק והתשלום עליו אינם תלויים בכך שהשדה יהיה שדה חברו, אלא עצם זה שהמזיק פשע ופגע בשדה אחר מחייב אותו בתשלומים, כך שהתשלומים לא נקקבעים על פי הפסדו של הניזק.
[12] גם אם תופסים שמטרת התשלומים היא הרתעה אין בכך מניעה שהרתעת המזיק מתבצעת בכך שחייבו אותו לפצות את הניזק, ועיין סוגיה הבאה.
[13] עיין קונטרסי שיעורים (שיעור ד סעיף ה) שמפרש כך את ההשוואה של הרמב"ם.
[14] פרק ד הלכה יג. על אף שההסברים הפוכים הם לא בהכרח חולקים. יכול להיות שהסיבה בגינה שישים הוא השיעור המקובל היא כי הוא משאיר את שני החלקים קיימים, כך שבדין פשרה הוא יצור דרך אמצע.