רקע
במהלך הדיון לגבי כופר כשהשור הורג בלא כוונה מעלה הגמרא את חיוב הדמים. בסוגיה זאת נאפיין את תשלומי הדמים ונגדיר את היקפם.
מקורות
א. בבא קמא מג.-: "אמר רבה… תיקו"
בבא קמא מג:-מד. "וכן בבן או בבת" עד המשנה
ב. רש"י בבא קמא מג. ד"ה לאו דמים
תלמיד רבנו תם בבא קמא מג. ד"ה מאי לאו כופר לא דמים "ועוד… מפי רבי"
[אור שמח נזקי ממון פרק י הלכה יד "אולם הגמרא… ההודאה לתשלומין"]
ג. תוספות בבא קמא מא: ד"ה נקי מחצי כופר "וא"ת ולימא… דלא משלם דמים"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכות יג-יד עם ראב"ד
[מנחת חינוך נא "ולענ"ד דהראב"ד… הר"מ והראב"ד"]
ד. תוספות בבא קמא מג: ד"ה אשו
הגהות אשר"י בבא קמא פרק ד סימן ד "ראובן שהרג… מא"ז"
ה. רש"י בבא קמא מג. ד"ה לא דמים
תוספות בבא קמא מג. ד"ה מאי לאו
הסבר הסוגיה
המית שורי את פלוני או שורו של פלוני, הרי זה משלם על פי עצמו. המית שורי עבדו של פלוני, אינו משלם על פי עצמו
[כתובות מא.]
רבה סובר שחיוב כופר תלוי בסקילת השור. אביי מקשה עליו ממשנה בכתובות. המשנה אומרת שאם אדם הודה ששורו המית אדם או שור הוא משלם. השור אינו נסקל על פי הודאתו של האדם, ולמרות זאת הדין במשנה היא שהאדם משלם. יוצא שחיוב כופר לא תלוי בהיסקלותו של השור.
כדי לתרץ את הקושיה מהמשנה רבה מעמיד את התשלום במשנה כתשלום דמי האדם ולא תשלום הכופר[1]. בהעמדה הזאת רבה מחדש חיוב ממוני אותו האדם צריך לשלם כאשר השור שלו הורג אדם אחר.
חיוב דמים שרבה מחדש מעלה שתי שאלות. השאלה הראשונה היא מה ההבדל בין תשלום כופר לתשלום הדמים. השאלה השנייה היא מה ההיגיון בחיוב דמים?
הראשונים מתייחסים לשאלה הראשונה ומעלים כמה נפקא מינות בין החיובים השונים. תשלום כופר אינו מגיע לניזק ועל כן הוא אינו יכול למחול עליו בניגוד לתשלום ממון שיש ביד האדם למחול עליו. מטרתו של תשלום כופר הוא לכפר על המזיק ועל כן אם נפטר המזיק יורשיו אינם חייבים בו לעומת תשלומי נזק שמחייבים גם את היורשים. אם אין לו נכסים הוא נפטר מכפר בניגוד לתשלום דמים שנהיה חוב עליו[2].
הראשון שמתייחס לשאלת הסברה בחיוב דמים הוא רש"י. הוא מסביר שההיגיון של רבה פשוט. כאשר שור מזיק אדם הוא חייב. גם כאשר השור הורג את האדם הוא מזיק אותו ולכן הבעלים חייב לשלם את דמי הנזק. תלמיד רבנו תם חולק על רש"י ואומר שחיוב דמים הוא לא חיוב פשוט אלא נגזרת של תשלומי כופר.
נראה שמחלוקת רש"י ותלמיד רבנו תם היא מחלוקת מהותית. תלמיד רבנו תם מחלק באופן דיכוטומי בין נזק למיתה. כששור מזיק אדם הדיון הוא דיון ממוני, לעומת זאת כשהשור הורג אדם הדיון הוא דיון פלילי. התורה חידשה בכופר שלצד הפלילי של הריגת אדם יש צד ממוני של תשלום כופר[3]. רש"י לעומת זאת סובר שנזק ומוות ששור עושה נמצאים על אותה הסקאלה. האור זרוע מרחיב את הסברה הזאת יותר ואומר שגם אדם שהרג עשה נזק ממוני בנוסף לפשע הפלילי[4].
אביי לא מקבל את העמדת המשנה של רבה בתשלום דמים כיוון שאם מדובר על תשלומי דמים, אז גם הסיפא של המשנה בהריגת עבד אמורה להיות בתשלומי דמים, ואם כן לא ברור מדוע אינו חייב בדמים אלו אם מודה בנזק שנעשה. לכן רבה מסביר שגם הסיפא עוסקת בתשלום דמים. הוא מעמיד את המשנה במצב בו עדים מעידים על הנגיחה אבל הם לא יודעים אם השור תם או מועד, ובעל השור מודה שהשור מועד. בהריגת בן חורין משלמים דמים, לעומת זאת על בהריגת עבד לא משלמים קנס כי מודה בקנס פטור.
הראשונים תמהים על כך. אם חיוב דמים הוא חיוב ממוני, מדוע שהודאת הבעלים תפטור ממנו? השאלה הזאת היא אחת הראיות לשיטת תלמיד רבנו תם. תשלום הדמים נובע מהחידוש של התורה בכופר וקנס. לכן במקרה בו אין קנס לא יהיה חיוב דמים. רש"י יאלץ להסביר שההודאה היא תשלום על הקנס כך שאין צורך בתשלום דמים כי הקנס עצמו שולם כמו שמפרש האור שמח.
הגמרא בהמשך מביאה ברייתא שדורשת את הפסוק "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו". דרשת הברייתא היא שנגיחת תם ונגיחת מועד שוות, וכך גם נגיחה למיתה ונגיחה לנזקים. רבה יסביר את הברייתא הזאת בפשטות וממנה ניתן לתת מקור לחיוב הדמים אותו הוא מביא.
להלכה אנחנו לא פוסקים את רבה וחיוב כופר וקנס חל גם על הריגה שלא בכוונה, אם כן צריך לשאול האם אנחנו מקבלים את העיקרון של חיוב דמים שהוא מציג. חשוב לזכור שרבה לא מציג את החיוב הזה בשיטתו אלא נראה שהוא משתמש בעיקרון קיים.
אלא שאם בשור מועד חיוב כופר לא תלוי בסקילת השור ומשתלם ממילא, ובשור תם כתוב ש"בעל השור נקי", כך שלכאורה הוא אינו חייב בנזקים[5]. יוצא שבשום מקרה חיוב דמים לא יכול לחול. דבר זה מאוד מתאים לסברה שהעלנו בתלמיד רבנו תם. הריגת אדם איננה עניין ממוני, ולכן לא יהיו תשלומי דמים עליה. המסלול היחיד לתשלומים הוא מסלול של כפרה, בו גורם ההריגה נותן את הכסף כמעין קורבן לטובת כפרתו.
הרמב"ם פוסק חיוב דמים רק בשור תם שהמית עבד. דברים אלו מעוררים פליאה, שכן מפשט הגמרא עולה שדווקא בעבד אין חיוב דמים כי האדם צריך להודות בקנס בשביל זה, כמו שמשיג עליו הראב"ד[6].
לכן נראה לומר שהרמב"ם עצמו סובר באופן עקרוני כמו התוספות. חיוב דמים כלל לא נפסק להלכה, כיוון שלא ניתן לפצות על הריגת אדם או להחזיר את ערכו בשום צורה. כל מה שהרמב"ם עושה זה להעתיק את הרעיון שעומד מאחורי חיוב דמים וליישם אותו בעבד. לכן הרמב"ם פותח את ההלכה בלשון "יראה לי".
כאשר שור של אדם הורג עבד, הבעלים צריך לשלם קנס כדי למנוע ממנו לפשוע בשמירת השור שוב. אלא שמעבר לכך שאנחנו חוששים מהריגה חוזרת האדם גורם לאדון של אותו העבד הפסד כלכלי ממשי, אותו הרמב"ם מבקש להחזיר בחידושו חיוב דמים לעבד בשור תם.
הראב"ד חולק עליו ואומר שבכל מקרה יש חיוב דמים. דברים אלו תמוהים בהשקפה ראשונה, כיוון שבחשבון אותו עשינו נראה שאין שום מקום בו יהיה חיוב דמים. המנחת חינוך מסביר על פי דברי הראב"ד את חיוב דמים באופן מחודש. בכל מקרה בו שור הורג הוא גם מזיק כמו שאמרנו לעיל ברש"י, ולכן הבעלים תמיד חייב לשלם דמים. אלא שבמקרים מסוימים חידשה התורה תשלומי כופר. לפי הראב"ד החיוב הכפול רובץ על האדם בכל הריגה של שורו ולכן תמיד יצטרך לשלם את הנמוך מבין התשלומים.
סיכום
רבה מעלה אפשרות שמעבר לתשלומי כופר וקנס יש גם חיוב דמים על נזקי השור שהרג. רש"י אומר שסברתו של רבה היא פשוטה כי גם שור שהמית הזיק. תלמיד רבנו תם חולק עליו ואומר שמיתה מופקעת מנזק, והתורה חידשה שישנו גם חיוב ממוני.
העולה מהתוספות ומהרמב"ם הוא שאין מצב בו חל חיוב דמים, כיוון ששור תם פטור מכל תשלום, ושור מועד משלם בכל מקרה כופר וקנס. הרמב"ם מחדש מסברה שיש חיוב חצי דמים בעבד שהרג.
הראב"ד חולק על הרמב"ם וטוען שתמיד יש חיוב דמים, אלא שמפעילים אותו רק כאשר מאיזה סיבה צדדית אין חיוב כופר, או שהוא חמור יותר מחיוב כופר.
[1] העמדה זאת של רבה היא מאוד מסתברת כיוון שהמשנה משווה את המתת האדם להמתת שור. כיוון שבהמתת שור החיוב אינו חיוב כופר אלא חיוב ממוני, מסתבר להעמיד גם את החיוב על הריגת אדם כחיוב ממוני.
[2] הראב"ד גם מעלה אפשרות שגובה התשלום גם שונה. תשלום כופר הוא הערכת האדם כאדם, לעומת תשלום דמים שהוא הערכתו כעבד.
[3] עיין ברכת שמואל סימן כז אות א
[4] יכול להיות שגם רש"י מקבל את העיקרון הזה. בניגוד לתוספות (ד"ה אשו) שאומר שהספק של רבא לגבי אש תלוי בהיות האש ממונו של האדם, מרש"י עולה שהספק הוא דווקא למאן דאמר אשו משום חיציו, כלומר שפעולת האדם היא זאת שגרמה את ההריגה.
[5] לפי הפרשנות הזאת צריך להעמיד את הברייתא שממנה הבאנו את המקור לדברי רבה לגבי חיוב דמים לעניין נזקים כמו שנשמע שהברייתא בדף לג. דורשת את הפסוק הזה. כלומר דין שור שנגח אדם והזיקו שווה לדין שור שהזיק שור אחר.
[6] קצות החושן (תה, א) מבאר שלפי הרמב"ם יש גם חיוב דמים בבן חורין, אבל בשור תם הדמים הם קנס (פלגא נזקא קנסא). לכן שור תם שהורג אמור לשלם את הדמים בתורת קנס, אבל הבעיה היא שהתשלום משתלם לאחר מיתה. יורשים לא זוכים בקנס, אבל האדון שהחזיק בעבד לפני זוכה בקנס.