רקע
במקרים בהם לא משלמים על תשלומי נזק על נזקי שן, משלמים תשלומים על ההנאה. התשלום הזה הוא חדש וצריך לשאול לגביו שתי שאלות: כמה משלם? ומהיכן משלם? העיסוק בשאלות אלו יעזור לנו לאפיין את תשלומי ההנאה.
מקורות
א. בבא קמא יט: המשנה
בבא קמא כ. "ואם נהנית משלמת… הרע לה פטורה"
ב. רש"י כ. ד"ה דמי עמיר, דמי שעורין בזול, אף על פי שאינו רגיל
תלמיד הרשב"א והרא"ש כ. ד"ה פיס' ואם נהנית משלמת
ים של שלמה פרק ב סימן טו ["על כן נ"ל… אינה משלמת יותר, כדפי"]
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכות א-ג
רא"ש פרק ב סימן ה "ומה רבה…"
ד. שו"ת הרשב"א חלק ד סימן יג
הסבר הסוגיה
אבל ברשות הרבים פטור אם נהנית משלם מה שנהנית
[בבא קמא יט:]
המשנה אומרת שחייב לשלם כאשר בהמה אוכלת את האוכל הראוי לה. אלא שהמשנה מגבילה את החיוב לרשות הניזק, אבל ברשות הרבים הדין הוא שפטור מהתשלום הרגיל, אלא שצריך לשלם על הנאת הבהמה. המשנה ממשיכה ושואלת כיצד משלמת מה שנהנית. רק שבמקום להסביר כמה משלם או איך משלם המשנה אומרת מתי משלם, או במילים אחרות מגדירה את רשות הרבים.
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה כמה צריך לשלם על הנאה. רבה אומר שמשלם דמי עמיר ורבא אומר שמשלם דמי שעורים בזול. רש"י מפרש שהבהמה אכלה שעורים. רבה אומר שעל אף שהבהמה אכלה שעורים, המזיק צריך לשלם רק דמי עמיר, שהם דמי האוכל הנמוך ביותר. רבא חולק ואומר שמשלם לו בשיעור ההנאה של בהמתו, כלומר המחיר הנמוך ביותר שהיו משלמים עבור אותם השעורים.
רש"י טוען שהבעלים מאכיל את הבהמה בדרך כלל עמיר ולא שעורים. יוצא שרבה טוען שכיוון שהבעלים לא צריך להוציא את הכסף על האכלת בהמתו בשעורים, הוא צריך לשלם לו דמי שעורים. רבא לעומת זאת, אומר שלמרות שבדרך כלל הבהמה אוכלת עמיר, כיוון שהבהמה נהנתה משעורים, בעל הבהמה צריך לשלם על הנאת שעורים.
יסוד מחלוקת רבא ורבה על פי רש"י הוא בשאלה האם בעל הבהמה משלם על מה שהבהמה נהנתה או על מה שנחסך לבעלים. רבה אומר שתשלומי ההנאה הם על חיסכון הבעלים, ורבא תולה אותם בהנאת הבהמה.
תלמיד הרשב"א והרא"ש חולק על רש"י ומפרש את המקרה באופן הפוך. הנקודה בה הוא חולק על רש"י בפירוש המקרה היא בכך שהוא אומר שדרך הבעלים להאכיל את הבהמה שעורים כמו שהיא אכלה בפועל ולא עמיר. יוצא שטענתו של בעל הבהמה על פי רבה היא שלמרות שבדרך כלל הוא מאכיל את הבהמה שלו שעורים הוא היה יכול להאכיל אותה עמיר, ולכן הוא משלם רק דמי עמיר. כלומר ההנאה היא העובדה שהוא האכיל את הבהמה את ארוחת הערב שלה. זאת בניגוד לרבא שאומר שהוא צריך לשלם את דמי השעורים שנאכלו בזול.
אם מפרשים כך את שיטות האמוראים ניתן להסביר את המחלוקת ביניהם בשני אופנים. האופן הראשון הוא לומר שאין ביניהם מחלוקת מהותית. רבא אומר שהאכילה חסכה מהבעלים להאכיל את בהמתו ולכן הוא צריך לשלם את הדמי שנכסכו לו, לעומת רבה שאומר שמהבעלים נחסך פחות כסף כי העובדה שהוא משקיע בבהמה שלו יותר לא אומר שום דבר לגבי שווי סעודת הפרה.
האופן השני הוא לומר שהמחלוקת שלהם היא מהותית, וכמו המחלוקת לפי רש"י, רק בהחרפת טענתו של רבה. רבה אומר לפי רש"י שהסיבה בגינה משלם דמי עמיר כי זה מה שהוא מאכיל את בהמה שלו, אבל אם הוא היה מאכיל את הבהמה שלו שעורים הוא היה משלם שעורים, לעומת זאת לפי תלמיד הרשב"א והרא"ש רבה תמיד יחייב את השווי המינימלי של אוכל הבהמה.
הים של שלמה מציע שיטה שלישית להבנת המחלוקת. הוא אומר שפשוט שבמקרה בו בעל הבהמה מאכיל אותה באופן קבוע שעורים אז בעל הבהמה לא ישלם יותר מדמי שעורים בזול, כך שאם הבהמה אוכלת שעורים או דבר יקר יותר הוא ישלם דמי שעורים בזול, ואם היא אוכלת דבר זול יותר משעורים החיוב יהיה לפי אותו הדבר בזול. דין זהה יהיה במקרה בו בעל הבהמה מאכיל אותה עמיר בדרך כלל.
לפי זה, מחלוקת האמוראים היא במקרה בו בעל הבהמה מאכיל את הבהמה שלו עמיר, אבל לפעמים מאכיל אותה גם שעורים. רבה אומר שמשלם דמי עמיר בזול[1], כפי הארוחה המינימלית אותה הוא יכול להאכיל את הבהמה שלו. רבא חולק כיוון שהוא אומר שבפעמים בהם בעל הבהמה האכיל אותה שעורים, הוא גילה דעתו שהוא מעוניין בכך שבהמתו תאכל שעורים, והוא לא עושה זאת תמיד כיוון שהוא לא רוצה להשקיע כל כך בבהמתו, אבל אם היה מוצא שעורים בזול הוא היה קונה אותם, וזה מה שנחסך ממנו[2].
פסיקת ההלכה בסוגיה הזאת היא מורכבת. מצד אחד ישנו כלל שההלכה נפסקת כמו האמורא המאוחר יותר, ובמקרה הזה רבא, ומצד שני יש כלל שלא פוסקים כמו התלמיד כאשר הוא חולק על רבו ולכן ההלכה צריכה להיות כרבה. טיעון נוסף שהראשונים מעלים לפיו צריך לפסוק הרבא הוא שהברייתא שמסייעת לו היא של רבים, בניגוד לברייתא המסייעת לרבה שהיא כשיטת רבי שמעון בר יוחאי שהוא יחיד. וכך כותב הרי"ף, יש מי שפסק כרבה ויש מי שפסק כרבה.
פסקו של הרמב"ם מסובך עוד יותר. הוא כותב כך: "ואם אכלה אותן ברשות הרבים ונהנית רואין אותן כאילו הן שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול". לא רק שהרמב"ם לא מכריע הוא פוסק יחדיו את שתי השיטות. הראשון[3] שמציע דרך ליישב את הפסק הוא המגיד משנה. התירוץ שהוא מביא לפסק הרמב"ם הוא שהוא הסתפק כמי לפסוק ולכן השאיר את הדין בהמוציא מחברו עליו הראיה. הבעיה הגדולה שבתירוץ הזה הוא שכשהרמב"ם פוסק ספק הוא כותב שהתובע יכול לתפוס, מה שהוא לא כתב פה.
בפירוש המשנה הרמב"ם פסק כרבא, ועל כן המוטיבציה היא לנסות ליישב בין המקורות, ולראות איך בהלכות הוא פוסק כרבא[4]. בתחילת ההלכה הרמב"ם מביא שני מקרים שונים, אכילת שומשומים ואכילת לוט. הבאת שני מקרים מביא אפשרות ללכת בכיוון שהדין לכל מקרה הוא שונה, אם הבהמה אכלה שומשום שמים אותו כדמי שעורים בזול, ואם היא אכלה לוט התשלום הוא לפי דמי עמיר בזול.
הסיבה בגינה הרמב"ם צריך להביא שתי דוגמאות, היא שהוא צריך לומר שלא משנה מה שווי הירק שנאכל ברשות הרבים הוא משלם כפי שוויו. יוצא שבין על ירק יקר ובין על ירק זול צריך לשלם כפי שוויו, אלא שדין זה נכון לגבי תשלומי נזק, אבל על תשלומי הנאה לא משלמים כך אלא שמים את הירק לפי ירק הזול ממנו, לכן אם הבהמה אכלה שומשומים, שהם יקרים יותר משעורים ומלוט, ישלם דמי שעורים בזול, ואם היא אכלה לוט הוא ישלם דמי שומשומים. כל זאת בלא תלות בשאלה מה הוא מאכיל אותה בדרך כלל, כיוון שהולכים אחר הנאת הבהמה. לפי זה צריך לומר שלא משלם את דמי אותו הדבר כי לכל בהמה יש שני מדרגים של הנאה, הנאה מאוכל טוב והנאה מאוכל שאינו טוב[5].
מעבר לשאלת סכום התשלום, יש להידרש לשאלה נוספת לגבי דרך התשלום. על תשלומי נזקים משלם מעלייה, אלא שהתשלומים כאן הם לא תשלומי נזקים, הם תשלומי הנאה. לכאורה, אפשר לדמות את תשלומי ההנאה לאחד מסוגי התשלומים המוכרים לנו, או לחלופין לומר שיש להם גדר חדש.
הרשב"א הדרש לשאלה הזאת בשו"ת. השואל, כפי שמביאו הרשב"א מסתפק בשאלה האם תשלומי הנאה יהיו חלק מתשלומי נזקים, כיוון שמשם הם הגיעו, וישלם מעליה, או שהתשלומים יהיו כמו תשלומי בעל חוב, שמשלם מבינונית. השואל נוטה לומר שלא משלם מעידית כיוון שהוא מניח שתשלומי עידית הם מצד גזרה של הגזלנים והחמסנים, וכאן היא לא שייכת.
הרשב"א עצמו אומר שאין צד לומר שישלם מעליה, כיוון שרק על תשלומי נזק משלמים מעלייה, ואפילו נזקי שור תם לא. למרות זאת הוא דוחה את האמירה של השואל שהגזרה לא שייכת בתשלומי הנאה, כיוון שאם הם בכלל תשלומי נזק, גם אם החשש עליו מבוססת הגזרה לא חל, הגזרה עצמה עדיין לא חלה.
יוצא שהרשב"א אומר שהתשלום הוא לא מעלייה, ולא אומר האם התשלום הוא מבינונית או מזיבורית. הנראה מדבריו הוא שהוא אומר שתשלומי הנאה הם בכלל גדר חדש, אלא שאז אין לנו שום ידיעה לגבי פיתרון הבעיה. האפשרות השניה היא שהוא מקבל את דברי השואל שמשווים את תשלומי הנאה לתשלומי חוב, ומשלמים מבינונית[6].
נראה שהרמב"ם חולק על הרשב"א. כשהוא פוסק את ההבדל בין תשלומי נזק לתשלומי הנאה הוא מזכיר הבדל רק מצד סכום התשלום, ולא מזכיר הבדל מצד דרך הגבייה. ההבנה הפשוטה היא שהרמב"ם מבין שתלשומי ההנאה הם חלק מתשלומי הנזק. הבעיה היא שהרמב"ם כותב בפירוש שמשלמת מה שנהנית ולא מה שהזיקה. לכאורה פשוט שאם משלם מה שנהנת לא משלם מה שהזיקה, ולכן צריך לומר שתשלום הנאה הוא לא תשלום נזק[7]. עדיין ניתן לומר שהרמב"ם מבין את תשלומי ההנאה האלו כהרחבה של תשלומי הנזק ולכן משלם עליהם מהעלייה.
סיכום
נחלקו האמוראים בשאלה כמה משלם שהבהמה נהנית אבל לא מזיקה. רבה אומר שמשלם דמי עמיר, ורבא אומר שמשלם דמי שעורים בזול. הגמרא לא מתייחסת לשאלה מה אכלה הבהמה ומה היא רגילה לאכול והפרשנים נחלקו בשאלות האלו. רש"י מסביר שהבהמה אכלה שעורים, כשהיא אוכלת בדרך כלל עמיר. רבא אומר שמשלם על מה שאכל, ורבה אומר שמשלם על מה שנחסך ממנו מלהוציא על אכילת הבהמה. תלמיד הרשב"א והרא"ש חולק ואומר שבדרך כלל הבהמה אוכלת שעורים. לפי זה טענתו של רבה היא כיוון שהבעלים היה יכול להאכילה עמיר באותו היום הוא לא צריך לשלם יותר מדמי עמיר.
הים של שלמה אומר שהבהמה לפעמים אוכלת שעורים ולפעמים עמיר. על אף שלפעמים הבהמה אוכלת עמיר, רבא טוען שהבעלים גילה דעתו שהוא מוכן להאכילה אפילו בשעורים ולכן ישלם דמי שעורים בזול.
בשאלת פסיקת ההלכה הרי"ף הסתפק כמי לפסוק, והרמב"ם ערבב את שתי השיטות יחד ופסק את זה.
נקודה נוספת בה צריך לגעת היא מהיכן משלם את תשלומי ההנאה. הספק נובע מכך שתשלומי הנאה אינם נכללים באף סוג תשלומים שמוכר לנו. הרשב"א כותב רק שלא משלם מעידית, ומהרמב"ם עולה הפוך.
[1] כך עולה מדברי הרי"ף (ח:), שגם התשלום על דמי העמיר הוא תשלום בזול.
[2] הנחלת דוד לא מקבל את הגדר של הים של שלמה ומשיג עליו שתי השגות. האחת היא שהים של שלמה מערבב את גדר הרגילות אם גדר אומדן הדעת. אלא שלא ירדתי לסוף השגתו, כיוון שברור שאי אפשר להעריך את אומדן דעתו של האדם בלא גדר מציאותי. השגה שנייה שהוא משיג היא שהגדר של הים של שלמה הוא איננו מוגדר והוא נותן את דבריו לשיעורים. אלא שאם שמים את הדגש באומד דעתו של האדם ואת המחלוקת מצד דיני טוען ונטען ולא מצד הלכות נזקין, לפי רבא בעל הבהמה יצטרך להוכיח שהוא לא מאכיל את בהמתו עמיר.
[3] הטור (שצא) כבר תמה על פסקו של הרמב"ם לפני.
[4] הכסף משנה הולך בכיוון אחר ואומר שלפי הרמב"ם אין מחלוקת בין האמוראים אלא שהם עוסקים בשני מקרים שונים, רבה עוסק בזמן הקציר, ורבא מדבר שלא בזמן הקציר. וצ"ע כי הרמב"ם לא מפרט את המציאויות האלו.
[5] הבעיה המרכזית בתירוץ הזה הוא שלפיו ההלכה לא מנוסחת כיאות. הרמב"ם היה צריך לפסוק שאם שווי הירק הנאכל הוא יותר משעורים אומדים אותו כשעורים ומשלם כשעורים בזול, ואם ערך הירק פחות אומדים אותו כעמיר. הדרך בה ניסיתי לפתור את הבעיה הזאת היא לומר שהרמב"ם מגיע להלכה הזאת מהלכה אחרת שעוסקת באכילה ברשות הרבים, ולכן הוא מתנסח ככה. וצ"ע.
[6] לכאורה, גם אם משווים תשלומי הנאה לתשלומי חוב עדיין אפשר לומר שמשלם מזיבורית, כיוון שכל הסיבה שמשלם לבעל חוב מבינונית היא כדי לא לנעול דלת בפני לווים. ואולי כאן הגזרה לא אמורה לחול. ועיין באור שמח (א, ב).
[7] כך כנראה הרמב"ם גם מסביר את תשובת המשנה לשאלה כיצד משלם מה שנהנת. המשנה מסבירה שכאשר הבהמה אוכלת ברשות הרבים היא לא מזיקה, ולכן התשלומים אינם תשלומי נזק.