רקע
התורה כותבת את פרשיית כופר רק לגבי שור שהרג. בסוגיה זאת נבחן מה הדין במקרה בו מזיקים אחרים הרגו, ומתוך כך נוכל להבין מדוע דין כופר חל רק בשור, ועל איזה נזקים אותם השור עושה יהיה חייב בכופר.
מקורות
א. בבא קמא כו. "איבעיא להו" עד המשנה
בבא קמא מ:-מא. "אמר מר… לא משלם כופר"
ב. תשלום כופר באדם שהרג
בבא קמא כו. "ויהא אדם… על אדם"
רש"י בבא קמא כו. ד"ה ויהא אדם
תוספות בבא קמא ד. ד"ה כראי אדם
ג. כופר בבור ואש
בבא קמא ט:-י. "ת"ר חומר… משלם כופר"
רש"י בבא קמא ט: ד"ה מה שאין כן בבור, י. ד"ה מה שאין כן באש [מד: ד"ה אבל אש]
תוספות בבא קמא ט: ד"ה מה שאין כן בבור
ד. כופר בשן ורגל
תוספות בבא קמא כו. ד"ה או דלמא
רבנו פרץ בבא קמא כו. ד"ה או דלמא
רא"ש בבא קמא פרק ב סימן טו
ה. בבא קמא מד.-: מהמשנה עד "מיניה מיניה"
תוספות בבא קמא מד. ד"ה והא תם הוא (השני) "…והוי כאורחיה"
ראב"ד בבא קמא מד. ד"ה אמר שמואל "והאי כיון…"
ו. תוספות בבא קמא מא. ד"ה לרבא
ז. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכות י, יג
ערוך השולחן חושן משפט סימן תה סעיפים יב, טז
הסבר הסוגיה
איבעיא להו: רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, מהו שתשלם כופר? מי אמרינן מידי דהוה אקרן, קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני אורחיה הוא ומשלם כופר, ה"נ לא שנא, או דלמא קרן כוונתו להזיק, האי אין כוונתו להזיק?
[בבא קמא כו.]
התמונה העולה מהגמרות היא שרק בנזקי שור יש חיוב כופר ולא בשאר אבות הנזקים, למעט צרורות. גם בתוך שור ישנו חילוק בין נזקי קרן עליהם פרשיית שור שהרג מדברת וודאי שחייבים בכופר, לבין נזקי שן ורגל לגביהם הגמרא מסתפקת במקום אחד ובמקום אחר מביאה מחלוקת אמוראים.
הגמרא שואלת מדוע שאדם לא יהיה חייב בכופר מקל וחומר. אדם יותר חמור משור ולראיה הוא חייב בארבעה דברים בניגוד לשור שחייב רק בנזק. הגמרא מקבלת את הקל וחומר הזה אבל אומרת שבדיני כופר יש גזירת הכתוב. הפסוק אומר "עליו" ומזה לומדים שאדם לא משלם את הכופר.
רש"י מפרש שהקל וחומר של הגמרא נצרך למקום בו האדם הורג במזיד בלא התראה. במקרה כזה האדם לא חייב מיתה וגלות ולכן היה ניתן לחשוב שהוא יוכל להתכפר בכופר ובא הפסוק להשמיע לנו שהאדם פטור מכופר. ריב"א הולך בכיוון שבהשקפה ראשונית נראה דומה. הוא מסביר שהפטור של אדם מכופר לא יכול להיות במקרה שהאו מזיד כיוון שאז יש לו קים ליה בדרבה מיניה, הוא חייב מיתה ולכן לא ישלם כופר. לכן הוא מסב את הפטור למצב בו האדם היה שוגג.
ר"י לא מקבל את דברי שניהם. לפיו קים ליה בדרבה מיניה אינו משמעותי לענייני כופר, והלימוד מהפסוק, אותו הגמרא מביאה, פוטר את האדם מלשלם כופר בכל מקרה בו האדם הרג[1].
בפשטות המחלוקת היא בדיני קים ליה בדרבה מיניה. ר"י מבין שכיוון שכופר הוא כפרה הוא לא כמו תשלום ממוני שנפטרים ממנו בקים ליה בדרבה מיניה[2], לעומת זאת רש"י וריב"א יכולים להסביר שיש בכופר צד ממוני של פיצוי שמתבטל בדיני קים ליה בדרבה מינה, או שהכפרה מגיעה לאדם על ידי התקיימות העונש האחר.
ישנה מחלוקת זהה בין רש"י ותוספות בעניין הפטור מכופר באש ובבור. רש"י גם באש מקשר את הפטור לדין קים ליה בדרבה מיניה, ובבור הוא מסתמך על גזירת הכתוב אחרת, שור ולא אדם. למולו עומד התוספות שמרחיב את גזרת הכתוב שנאמרה באדם גם למזיקים האחרים.
הספק לגבי כופר ברגל, כפי שהוא מוצג בגמרא, הוא בשאלה האם לומדים רגל מקרן ולכן יהיה תשלומי כופר ברגל או שבקרן יש צד פירכה והיא חמורה יותר מרגל כיוון שכוונתה להזיק.
התוספות תמהים על הספק הזה. הרי ודאי שלא ניתן ללמוד קרן מרגל הן עקב הדין שיש לקרן שכוונתה להזיק, והן עקב זה שקרן חמורה יותר בהלכות שלה וחייבת גם ברשות הרבים. כך שלא ברור כיצד הגמרא מסתפקת בשאלה האם ניתן ללמוד קרן מרגל, מה גם שהאי מוכיחה שהצד הזה הוא הנכון.
רבינו פרץ מקשה גם הוא את השאלה הזאת ומתרץ אותה על ידי שהוא מרחיב את הדין של כופר לכל סוגי המזיקים המועדים. כלומר, מצד הדין היה אמור להיות חייב על הריגה על ידי בור ואש וכן כשאדם הורג כופר, אלא שהתורה מיעטה אותם במילה עליו. על כן הגמרא אצלנו מסתפקת האם שן ורגל גם התמעטו מאותה גזירת הכתוב כי פרשיית שור שהרג מדברת על שור שנגח או שמא הם גם חלק מהדרכים של השור להמית ולכן הבעלים חייב כופר גם במזיקים הללו.
מהרא"ש עולה כיוון שונה ביישוב קושייתו של התוספות. הרא"ש אומר שספק הגמרא דומה לזה של רבינו פרץ, האם פרשיית כופר עוסקת רק בהריגה על ידי נגיחה, או שהיא עוסקת גם בהריגה על ידי שן ורגל. אם מבינים כך את הספק הקושיה של התוספות בכלל לא מתחילה. הגמרא לא מדמה את הרגל לקרן כך שלא ניתן לפרוך את הדימוי כי כוונת הקרן להזיק אלא היא שואלת מה כוונת התורה. האם פרשת שור שהרג אדם מתייחסת רק לשור שעשה את זה בדרך שאין תוצאה אחרת מלבד נזק או גם על מי שעשה זאת בצורות אחרת.
ההבדל בין התירוץ של רבינו פרץ לתירוץ של הרא"ש הוא בשאלה במה הגמרא מסתפקת כפועל יוצא של מה היה בתחילת דין כופר. רבינו פרץ מבין שהגמרא מסתפקת בשאלה מה ממעטים מהמילה עליו, האם את כל הנזקים המועדים שאין כוונתם להזיק או את כל הנזקים שהם לא נזקי שור. הרא"ש מבין שספק הגמרא הוא מה מלכתחילה נכלל בתוך גזירת הכתוב[3].
נראה לומר שהסבר הספק על פי רבינו פרץ, שמתאים לפירוש התוספות בשאר הסוגיות, מבין שהחיוב על כופר נובע מרשלנותו של האדם במעשה ההריגה. האדם גרם תקלה בעולם ולכן הוא מתחייב כופר. אם כך חיוב כופר יכול לנבוע מהשארת בור לא מכוסה בדיוק כמו שהוא יכול לנבוע מחוסר שמירה על שור.
לעומת זאת מרש"י והרא"ש עולה כיוון אחר לגמרי בהבנת כופר. רש"י והרא"ש מבינים שחיוב כופר הוא לא על התרשלותו של האדם והמוות הגיע לעולם באשמתו, אלא על מעשה רצח. רק בשור שהוא בעל חיים ניתן לדבר על עשיית מעשה רצח שייוחס לאדם, בניגוד לבור ואש שם הפועל את הרצח איננו חי ולכן לא עושה פעולה. ספק הגמרא לפי זה הוא בשאלה האם גם מעשה שיש לו כוונה מודעת אחרת נחשב מעשה רצח.
כך גם ניתן להבין את מחלוקת רש"י וריב"א בהסבר כופר באדם. רש"י העמיד את המקרה הממועט מהפסוק כמקרה בו האדם רצח ולכן הוא חייב להעמיד אותו באדם מזיד ולא היה יכול להעמידו בשוגג שקרוב לאנוס. ריב"א שמבין עקרונית כמו התוספות שעל כל הריגה שנובעת מרשלנותו של האדם הוא אמור להיות חייב כופר יכול להעמיד את המקרה גם בשוגג שקרוב לאנוס, וכל מחלוקתו עם ר"י בעניין היא בדיני קים ליה בדרבה מיניה כמו שהסברנו למעלה.
לפי זה גם ברורים דבריו של רש"י בפטור כופר מאש. מעיקר הדין ודאי שהיה אמור להיות חייב בכופר שהרי האדם רצח באמצעות האש שלו, והפטור נובע מדין קים ליה בדרבה מיניה[4]. הבעיה היא מדוע רש"י צריך להביא גזרת הכתוב שתפטור בור מכופר, הרי בנפילה לבור אין מעשה רצח וודאי שפטור?
צריך לומר, שלפי רש"י היה ניתן לחשוב שבבור יש מעשה רציחה. התורה מחייבת על בור למרות שהאדם רק שם את התקלה והניזק הוא שגורם לעצמו את הנפילה והנזק שנגרם ממנה. רש"י מבין מהחיוב הזה שמחשיבים את פעולת הנפילה לבור כמעשהו של כורה הבור[5]. על כן גזרת הכתוב של שור ולא אדם באה לומר שהחידוש הזה תקף רק כאשר חיה נופלת לבור, אבל על נפילת אדם מעשהו של האדם הוא הגורם את הנפילה ולכן אין כאן מעשה רצח[6].
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי כופר בשן. אביי אומר שגם על הריגה תוך כדי רביעה השור חייב כופר, ורבא חולק עליו ואומר שוודאי הוא פטור. הגמרא מציבה את המחלוקת שלהם בספק של הגמרא שלנו, האם חייבים בכופר על רגל. כדי שלא יצא שרבא חולק על מסקנת הסוגיה שלנו התוספות אומר שרבא לא אומר את דבריו לשיטתו, ורק בא להסביר את דברי רבי שמעון.
הנקודה האחרונה שצריך לגעת בה היא המועדות המחייבת כופר בשן ורגל. רק שור מועד משלם את הכופר ולא שור תם. מהסוגיה שלנו עולה שהסיבה שלא משלם כופר על נגיחת שור תם היא כי הנגיחה איננה אורחיה של השור, כך שיוצא שבדבר שהוא אורחיה של השור כמו רגל חיוב כופר יחול מהפעם הראשונה.
הגמרא לקמן בדף מד. דנה בדברי שמואל לפיהם שור שהפיל כותל על אדם פטור מסקילה וחייב בכופר. המקרה המקביל עליו הדיון נסוב הוא על שור שנפל לבור והרג אדם שבפנים. הגמרא שואלת מדוע השור חייב בכופר הרי הוא תם ומתרצת שמדובר על שור שמועד לעושת זאת, ובפשטות עשה זאת שלוש פעמים. הגמרא שואלת מדוע השור פטור מסקילה ומסבה את השאלה אר על המקרה של שור שהמית על ידי הפלת הכותל, כי שור שהרג בנפילתו לבור ככל הנראה נפל לבור כי הוא ראה ירק על שפת הבור כך שברורה כוונתו. הגמרא מתרצת שאפשר גם להסב את הפלת הקיר להריגה על ידי שן בכך שנאמר שהוא התחכך בכותל להנאתו.
התוספות מבינים שבהסבת המקרה להריגה על ידי שן, בעיית המועדות נפטרת, כיוון שהשן מועדת מתחילתה. לעומת זאת הראב"ד מחדש שבכל חיוב כופר, גם אם הוא מגיע מדבר שהוא אורחיה[7], הבעלים צריכים להיות מותרים שלוש פעמים על ידי בית דין[8].
יסוד המחלוקת הוא מה מחייב את הבעלים לשלם כופר. עד כה ראינו שתוספות מחייבים כופר עקב כך שהבעלים הם הגורמים למוות. הראב"ד ודאי מסכים לעיקרון הזה, אבל הוא מוסיף עוד שלב. הבעלים לא רק צריכים להיות הגורמים את המוות, הם גם צריכים להיות רשלנים. בפעם הראשונה בה האירוע קורה אולי פשיעתם של הבעלים היא הגורם, אבל פשיעה כזאת עוד לא מצריכה כפרה. רק פשיעה חוזרת ונשנית הופכת את הבעלים לפושעים מספיק כך שייצטרכו כפרה.
מהרמב"ם נראה בפשטות שהוא פוסק כמו התוספות. הוא לא מזכיר גדר של שלוש הריגות כשהוא מביא את ההלכה של רגל שהורגת. ברם, המגיד משנה מדייק מהרמב"ם שהוא סובר כמו הראב"ד. הרמב"ם מתנה את החיוב במקרים בהם השור הורג על ידי נפילה לבור והתככות בכותל, בכך שהשור יהיה מועד לפעולות הללו. משמע מדבריו שאם לא היה מועד פטור מכופר, למרות שמוכח שאת ההריגה האחרונה השור עשה עקב הנאתו.
הסתירה ברמב"ם ניתנת ליישוב באופן פשוט. ראינו לעיל שלרמב"ם יש שיטה מיוחדת בחלוקת האבות בשור[9]. טענתו של הרמב"ם, על פי ההסבר שלנו, היא שיכול להיות מקרה משונה שהוא איננו תולדת הקרן. נפילה של שור לבור או התחככות בבור הם מקרים משונים, על אף שהמניע לעשייתם הוא הנאת הבהמה[10].
אם מבינים ככה ברמב"ם, אפשר להסביר אותו כמו התוספות. המחייב את הבעלים בכופר הוא הפשיעה שלהם. הבעלים פטור בפעם הראשונה בה השור נופל לבור והורג, וכן בפעם הראשונה בה הוא מתחכך בכותל והורג כי הוא לא היה אמור לצפות את מעשה הבהמה כך שההריגה הזאת לא נזקפת לפשיעתו. לעומת זאת אדם אמור לצפות נזק הנגרם מההליכה של שורו ולכן הבעלים יתחייב בכופר.
ערוך השולחן מתרץ את הסתירה ברמב"ם בכך שהוא אומר שכיוון שהמעשים הללו משונים הם תולדת הקרן, כך שכמו בכל תולדה של קרן צריך להיות מועדים כדי להתחייב שלוש פעמים לעומת זאת בהריגה ברגל חייבים בכופר כבר מהפעם הראשונה.
מעבר לסתירה ברמב"ם, לערוך השולחן יש רווח נוסף מלפרש כך את הגמרא והיא שיטתו לגבי כופר בשן. ערוך השולן טוען שאין כופר בשן כיוון שאדם אינו ממושאי האכילה של השור. טענתו יכולה להיות טענה מציאותית. בכל מקרה בו שור מגיע לאכילת אדם זה משונה וממילא זה יהיה משונה ותולדת הקרן. ברם, טענתו יכולה להיות גם טענה מהותית.
הגמרא אומרת שאין תשלומי כופר לצרורות. רש"י מבאר שכופר שייך רק כאשר יש הנזק נעשה באופן ישיר. לכן בהפלת כותל השור צריך להמשיך להתחכך בכותל כך שהאבנים יגיעו ממנו אל האדם. טענתו של ערוך השולחן היא שכופר של שן לא אפשרי כיוון שהבהמה אף פעם לא תהנה מהריגת האדם עצמה וזה תמיד יהיה עקיף להנאתה.
את הדין עצמו שאין כופר לצרורות אפשר להסביר על פי שלושת השיטות שראינו עד כה. לפי רש"י שיש צורך במעשה רצח, מעשה רצח מגיע רק כאשר הבהמה עושה את המעשה שהורג את האדם באופן ישיר. הראב"ד שאומר שהבעלים צריך להתרשל יאמר שנזק צרורות הינו נזק שהבעלים לא יכול לשמור כנגדו, ולכן לעולם לא ייחשב כרשלנותם של הבעלים. התוספות יכול לפרש את הדין כמו הראב"ד, או לחלופין הוא יוכל להגיד שרק לעניין נזק התורה חידשה שכוח הבהמה כגופה, אבל לעניין הריגה כוח הבהמה לא מחייב את הבעלים מיתה כך שהם יצרכו להתכפר.
הרמב"ם אינו מזכיר את הדין של פטור כופר בצרורות. גם כאן נראה לומר שהרמב"ם מודה לתוספות שהחידוש של צרורות הוא חידוש נקודתי לגבי נזקי הבהמה. האור שמח[11] לא מקבל את הטענה הזאת ומחדש שלפי הרמב"ם יש חיוב חצי כופר בצרורות.
סיכום
מהראשונים בסוגיה עולים שלושה כיוונים בהסבר החיוב על כופר. מרש"י נשמע שהמחייב בכופר הוא מעשה הרציחה שמושת על הבעלים. לכן רק במעשה רציחה חייבים לשלם כופר. התוספות מרחיב את דין כופר לכל מקרה בו הבעלים גרם להריגה, גם אם היא לא נבעה ממעשה רצח. הראב"ד מקבל את עמדתו של התוספות שדין כופר הוא דין בהריגה ולא ברציחה, אבל אומר שכדי שהבעלים יחוייב כפרה הוא צריך ממש להתרשל.
המחלוקת בין רש"י לתוספות מתבטאת בעיקר בשאלה מתי חייבים כופר. התוספות מאזן את הרחבת דין כופר באמצעות הרחבת גזירת הכתוב הפוטרת אדם מכופר כך שיש ספק האם רק נגיחה נשארת בדין או שכל הריגותיו של השור. רש"י מבין שגם למסקנה האדם חייב במידה והוא רוצח על ידי עצמו או על ידי אש לשלם כופר והוא רק נפטר בזה מדין קים ליה בדרבה מיניה.
מחלוקתם של התוספות והראב"ד נסובה סביב השאלה מתי חייב כופר בשן ורגל. לפי התוספות תמיד, כי כבר מההתחלה האחריות על המשעה מוטלת על האדם. לפי הראב"ד בפעם הראשונה האדם אינו מתרשל ורק בפעם השלישית מתחייב בכופר.
[1] החזון איש (ג, א) מביא נפקא מינה ביניהם בבא לצאת ידי שמים. אם הפטור מכופר הוא מצד קים ליה בדרבה מיניה יש חיוב על ההורג בבא לצאת ידי שמים, בעוד אם פטור מצד גזירת הכתוב לא חל עליו חיוב כופר וודאי שאינו חייב לשלם גם לא כדי לצאת ידי שמים.
[2] עיין בחידושי רבי שמעון שקופ (סימן ב) שמפרש כך.
[3] ברמב"ם ניתן להסתפק. הנימוק שהרמב"ם מביא להלכה הוא: "שהרגל מועדת להזיק". בפשטות כוונתו שחיוב כופר נובע מכך שהרגל מועדת להזיק. הדבר אינו מוכרח וניתן לומר שלכן הרמב"ם לא מצריך שהנזק יחזור שלוש פעמים כדי שהבעלים יתחייב כופר, כי הרגל מועדת מתחילתה.
[4] ועיין בשיעורי הגרי"ד (ט: ד"ה מה שאין כן בבור) שמתרץ כך את קושיית הרש"ש מדוע פטורים בכופר לשיטת ריש לקיש שאמר אשו משום ממונו.
[5] עיין פסקי רי"ד נג. ד"ה ומקשה ואמאי נימ' כורה גרם ליה, שכותב כך בפירוש על אף שוודאי שהדבר אינו מוכרח.
[6] עיין רש"ר הירש (שמות כא, לג ד"ה שור או חמור) שמסביר כך את גזרת הכתוב. ועיין לקמן בסוגיה סט: שור פיקח בבור שם נרחיב בנושא.
[7] טענה זאת אינה מוכרחת ואפשר לחלוק ולומר שהסיבה שהראב"ד מצריך שלוש פעמים רק במקרה כמו התחככות על כותל, שם למרות שהעמשה נעשה מכוונת הנאה המעשה עדיין לא דרך הבהמה, אבל בשור שהרג בהליכתו הדין יהיה שונה.
[8] עיין לקמן סוגיה מב: חיוב כופר בלא סקילה שם הסברנו כך גם את רש"י.
[9] סוגיה ב: הגדרת קרן.
[10] ועיין ערוה"ש (סימן תה סעיף טז) שמפרש שכיוון שהמקרים האלו משונים, למרות המניע בהם החיוב הוא מצד קרן כיוון שהנזק משונה.
[11] פרק ב הלכה ו