רקע
צורת התשלום של פועל בטל עולה בכמה סוגיות בש"ס: תשלום לאדם שמטפל באבידה, תשלום לאדם שעושים עמו "עסקה", תשלום לכל אדם שמבקשים ממנו עזרה, ובהקשר שלנו, תשלום לפועלים כאשר הם לא עושים את מלאכתם. בסוגיה זאת נעמוד על השיטות השונות בהערכת גובה תשלום זה, ומתוך כך נאפיין את התפיסות האפשריות לגבי התשלום שמקבלים הפועלים.
מקורות
א. בבא מציעא עו: "אבל הלכו חמרים… ליושב ובטל", "תני תנא… כפועל בטל"
ב. בבא מציעא לא: "היה בטל… דבטל מינה"
בבא מציעא סח.-: מהמשנה עד "נותן לו שכרו משלם"
תוספתא בבא מציעא פרק ד הלכה יא
בכורות כט: "אם היה" עד המשנה
ג. רש"י בבא מציעא סח. ד"ה כפועל בטל, מאי כפועל בטל, סח: ד"ה אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה, בכורות כט: ד"ה כפועל בטל
תוספות בכורות כט: ד"ה ונותן לו שכרו
ד. רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פרק יב הלכה ד
מגיד משנה הלכות גזלה ובידה פרק יב הלכה ד ד"ה אם היה עוסק
רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ד
הסבר הסוגיה
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.
[בבא מציעא עו:]
הברייתא אומרת שאם הפועלים הולכים למאלכה אבל המלאכה כבר נעשתה, המעביק צריך לשלם להם עבור מלאכתם. אלא שהפועלים לא טרחו עבור עשיית המלאכה כך שהם לא אמורים לקבל שכר כמי שכן עשה עמל וטרח. כשהגמרא באה לעסוק בברייתא הזאת היא לא משתמשת במינוח של הברייתא שאין דימיון בין מי שעשה מלאכה למי שלא, אלא משתמשת במונח תנאי אחר ואומרת שמשלמים לפועלים כפועלים בטלים.
כדי להבין את סוג התשלום של פועל בטל, נתחכה אחרי המושג של פועל בטל ברחבי הש"ס. המשנה בפרק שני אומרת שאדם שמצא אבידה וצריך לטפל בה יכול לדרוש שכר עבור הטיפול כפועל בטל. המשנה בבכורות מרחיבה דין זה ומביאה דוגמאות נוספות למקרים בהם האדם צריך לחברו, דוגמת פסיקה או עדות, אז נותן העזרה יכול לדרוש שכר כפועל בטל.
המשנה בפרק חמישי מגיעה לנושא מכיוון אחר. התורה אוסרת לקבל שכר תמורת הלוואה, וכחלק מזה אסור להשקיע באדם באופן שנותנים לו את כסף ומתחלקים ברווחים באופן שווה, כיוון שמעשה זה נראה כאילו מקבל הכסף עובד תמורת ההלוואה. המשנה מציעה פיתרון ואומרת שהמשקיע ישלם למקבל גם שכר פועל בטל, כך שהעבודה שהוא מצבתע לא תהיה בשביל ההלוואה. הגמרא מציגה פיתרון זה כפיתרון ביניים. מצד אחד המושקע אינו מקבל את שכר מלאכתו המלאה, ומצד שני המשקיע אינו יכול להיפטר מאיסור ריבית בכך שישלם לו עוד תוספת קטנה, וצריך לתת משכורת שפרופורציונית בדרך כלשהי לעבודה.
בכל המקרים הללו ישנו מהלך גמרא זהה, אותו הגמרא לא מביאה בהקשר של פועלים. ראשית מביאים מקור תנאי אחר שאומר שהתשלום הוא כפועל בטל. לאחר מכן גמרא מבררת מה הכוונה שמשלמים כפועל בטל, ואביי עונה שמשלמים לו כפועל בטל של אותה מלאכה ממנה הוא התבטל.
רש"י מסביר את מהלך הגמרא. ראשית הגמרא מבינה את המושג פועל בטל בצורה המילולית, כשכר שמשלמים לאדם כדי שלא יעבוד, או במונחים של היום, דמי אבטלה. הגמרא מקשה על התפיסה הזאת כיוון שהאדם כן עשה משהו ולא התבטל לגמרי, ולכן שכרו צריך להיות גבוה מהשכר הגלובלי של מי שלא עושה כלום. ולבסוף אביי מציע מודל אחר לפיו משלמים לאדם את שכרו הרגיל, אלא שמנכים ממנו את הסכום שהרוויח תמורת זה שמלאכתו הייתה פשוטה יותר.
אם כך, לפי רש"י הקריטריונים לשכרו של פועל בטל הם השכר המקורי של אותו האדם, וכמות הטורח שיש במלאכתו המקורית, וההפרש בינו לבין מה שהוא עושה בפועל[1]. לדוגמה, אדם שעובד בעבודה משרדית, שכר פועל בטל שלו יהיה קרוב יותר לשכרו המקורי, מאשר מי שעובד בעבודת כפיים קשה.
לפי דברי רש"י המושג פועל בטל מקביל לגמרי לטענת הברייתא שראינו לגבי פועלים. הברייתא אומרת שהפועלים בפועל לא עבדו ולכן הם לא מקבלים את כל שכרם. כלומר הברייתא מביאה את הנימוק לשאלה למה משלמים לפועלים כפועל בטל, בלי להזכיר את המושג עצמו, ולכן כשהגמרא דנה בברייתא היא משתמשת במושג פועל בטל שלא הוזכר בברייתא.
נראה מדבריו של רש"י שעקב הסיכום שהיה לפועל עם הבעלים הוא צריך לקבל את שכרו המלא. אלא שלמרות זאת הבעלים יכולים לדרוש חזרה את הרווח שהרוויח הפועל בכך שלא עבד.
רבנו חננאל מעלה שיטה מקבילה לזאת של רש"י. הוא אומר שהאדם מקבל את שכר עבודתו כפי השכר המינימלי שלה. לכן למשל, אם הביקוש לחייטים הכי גבוה באיזור החגים, שכר פועל בטל, גם בזמן החגים, הוא כמה שחייט מרוויח באמצע השנה. בניגוד לרש"י שאומד את הרווח האפשרי למול קניית החופש, רבנו חננאל אומד את הרווח המינימלי.
במבט ראשוני דברי רבנו חננאל נראים תמוהים משתי סיבות. האחת היא שלא מובן איך הפירוש שלו מתאים מילולית למונח פועל בטל. הסיבה השניה היא שלא מובנת סברתו, ואיך הקריטריונים אותם הכניס קשורים.
אולם רבנו חננאל מתבסס על דברי אביי. פועל בטל הכוונה השכר הגולבלי של אותה מלאכה, שלא תלוי בזמן ובמקום. וכפירושו של אביי, כשכר אותה פעולה שבטל ממנה. חייט מקבל תשלום כחייט, נגר כנגר, ואיש עסקים כאיש עסקים. אבל כיוון שהם לא עשו את מלאכתם בפועל אלא מלאכה אחרת, אנחנו לא יודעים להגיד כמה מלאכה זאת שווה, ולכן משלמים להם את אותו השכר הגלובלי.
על אף שאת לשונו של הרמב"ם אפשר להבין גם כרבנו חננאל וגם כרש"י, המגיד משנה מפרש אותו על פי רבנו חננאל לגבי שומר אבידה. אמנם בהלכות פועלים המגיד משנה לא מתייחס להגדרת פועל בטל כלל. הרמב"ם עצמו בהלכות פועלים מצטט את דברי הברייתא, ומוסיף בתוכם את הביטוי כפועל בטל, כך שנראה שהוא מבין שטענת הברייתא שיש הבדל בין פועל שעבד לפועל שלא עבד הוא נימוק להפחתת השכר.
האפשרות הפשוטה היא שאחרי שהרמב"ם מביא בהלכות גזלה ואבדה את ההגדרה של פועל בטל, שוב הוא לא צריך לפרשה בכל מקום, ואין חילוק בין פועל בטל לעניין שומר אבידה לבין זה של פועלים. הסברה לאחד בין המקרים היא פשוטה. שכר פועל בטל אחיד בכל המקומות בהם אדם אחד גורם לחברו שלא לעשות את מלאכתו, ולכן קביעת השכר היא אחידה.
אלא שישנו פתח לחילוק כזה. הוא מתחיל בתוספתא. התוספתא מביאה מחלוקת תנאים לגבי גובה השכר שמשלמים למי שמתעסק במעות כדי להימנע מאיסור ריבית. רבי מאיר אומר שהשכר שצריך לשלם הוא שכר פועל בטל, בעוד רבי שמעון אומר שצריך לשלם שכר מלא, אלא שלא דומה מי שלא עשה מלאכה למי שכן עשה את המלאכה. מחלוקת זו מראה שיש הבדל בין דרכי התשלום השונות. בנוסף, דברי אביי, שמסבירים שפועל בטל, הכוונה פועל שבטל מאותה המלאכה, המופיעים בגמרא בכל האיזכורים של פועל בטל, למעט פועלים, דבר הניכר גם בניסוחיו של הרמב"ם.
ניתן להסביר חילוק כזה תחת ההנחה שביתר המקרים בהם הדין הוא שמשלם כפועל בטל אין אף קשר בין הפועל הבטל, לבין המעסיק שלו, ולכן צריך למצוא אמת מידה לפיה יוערך התשלום. במקרה של פועלים, לפני המלאכה היה סיכום, ולכן לא צריך להשתמש במודל הזה, וניתן לבנות מודל חדש על סמך הסיכום הקיים, באופן דומה לזה שרש"י מציע בכל שאר המקומות.
רש"י לא מקבל את החילוק הזה, ומסביר את המושג פועל בטל אצלנו כפי שהוא מסביר אותו בשאר הש"ס. הראיה המרכזית לשיטתו היא העובדה שהגמרא הדנה בברייתא עוברת באופן ישיר מנימוק הברייתא לפועל בטל. כמו כן, הגמרא מביאה את התוספתא, בנוסח המופיע לפנינו, לא אומרת בדעת רבי שמעון שיש הבדל בין פועל שעבד לפועל שלא עבד, ונראה ממנה שצריך לשלם את הכל, זאת בניגוד לנוסח המופיע בתוספתא[2].
התוספות מציג שיטה נוספת, לפיה שכר פועל בטל הכוונה לשכר שאדם מקבל כדי להתבטל, כמו השיטה שראינו שרש"י מבין שהגמרא דוחה. לפי דבריו מראה ששכר פועל בטל הוא פיצוי, ועומד באמצע בין פיצוי סמלי בלבד, לפיצוי מלא. בניגוד לרש"י ורבנו חננאל שמשיטתם נראה שהם מבינים שהמעסיק צריך לשלם את הסכום עליו הוא התחייב, בתוספות עולה שכל דרך תשלום הייתה יכולה לעבוד, אלא שהגמרא בחרה את דרך התשלום הספציפית הזאת.
סיכום
בארבעה מקומות אנחנו רואים הכרעה שצריך לשלם לפאדם כפועל בטל. תשלומו של שומר אבידה, התשלום של מי שאתה משקיע בו, התשלום של מי שאתה מבטל ממלאכה כדי שיעזור לך, ופועל שלא ביצע את מלאכתו. המשותף לכל המקרים הוא שבכולם התשלום הוא על מניעת מלאכה. אולם אפשר להציע חילוק בין המקרה של הפועלים לשאר המקרים בטענה שבפועלים המעסיק כבר התחייב לשלם.
הראשונים מעלים שלוש אפשרויות עקרוניות להערכת השכר של פועל בטל. רש"י מעריך את שכרו של פועל בטל כשכר המקורי בניכוי הרווח של מה שהרוויח בכך שלא עבד. רבנו חננאל אומד את השכר היסודי של אותו המקצוע, והתוספות קובע שמדובר על שכר אבטלה כללי שלא תלוי בכלום.
[1] הט"ז (סימן שלג ד"ה שאינו דומה) מפנה לתשובה של רש"י (סימן רלט) לפיה שכר פועל בטל הוא חצי מהשכר הרגיל. דברים אלו לא הולמים את שיטת רש"י, כפי שאנחנו רואים אותה בצורה עקבית בש"ס. ואולי בתשובה זאת רש"י מתייחס לשכר פועל בטל של מקרה ספציפי ואומר שבמקרה זה שכר פועל בטל הוא חצי.
[2] התוספות מצטט את הגמרא עם התוספתא המלאה.