רקע
בסוגיה זאת נעסוק במקרים בהם הבהמה אוכלת ברשות הרבים ובכל זאת חייבת. הדיון במקרים הללו יעזור לנו לאפיין את רשות הרבים עליה פטורים מנזקי שן ורגל, ולחלופין את הפעולה אותה הבהמה צריכה לעשות כדי להיכלל בפטור.
מקורות
א. בבא קמא כ. "אמר אילפא… אמר רבא בקופצת"
ב. רש"י בבא קמא כ. ד"ה בקופצת
רבנו חננאל בבא קמא כ. "אמר אילפא… דהיינו אורחה"
רי"ף בבא קמא ח.-ח: "אמר אילפא בהמה ברה"ר… בקופצת"
בעל המאור בבא קמא ח. ד"ה אמר אילפא
רמב"ן בבא קמא מלחמות ה' ח. ד"ה כתוב בספר המאור "… היינו שן ברה"ר ובודאי פטורה"
נמוקי יוסף בבא קמא ח.-ח: ד"ה מעל גבי חבירתה חייבת
רא"ש בבא קמא פרק ב סימן ד
רשב"א בבא קמא כ. ד"ה כדאמר רבא בקופצת
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה י
הסבר הסוגיה
אמר אילפא: בהמה ברשות הרבים, ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה – חייבת; מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי
[בבא קמא כ.]
אילפא אומר שכאשר בהמה אוכלת מהגב של בהמה אחרת, בעלי הבהמה שאכלה חייב, על אף שהאירוע התרחש ברשות הרבים. הגמרא מסבירה[1] שחידושו של אילפא הוא שגב הבהמה נחשב כרשות הניזק. הראשונים נחלקו בסברה של אילפא.
הרמב"ן אומר שכל הפטור של רשות הרבים הוא אכילה בדרך הילוכה של הבהמה, אבל פשיטת הצוואר של הבהמה ואכילה מממקום גבוה כמו גב בהמה אחרת הוא לא דבר שהבהמה עושה בדרכה של הבהמה ולא נכלל בפטור שן ורגל ברשות הרבים. סברה זאת מתאימה לדברי הרמב"ם שראינו בסוגיות הקודמות. הפטור של הבהמה נובע מכך שהיא עושה את המעשה תוך כדי הליכתה[2].
הרשב"א הולך בכיוון אחר ואומר שכמו שדרך בהמות להלך ברשות הרבים כך גם דרך אנשים להוליך מסחר. על כן, סברת הפטור החלה ברשות הרבים, והיא שכדי לנהל שוק תקין צריך שהבהמות יעברו בשוק, חלה גם על שינוע סחורה, וכדי לנהל מסחר תקין צריך להעביר מוצרים דרך רשאות הרבים. כדי שלא יהיה חשש מנזקי הבהמות המהלכות, לא החילו את פטור שן ורגל לגבי מסחר. המנגנון בו חכמים מחלקים בין אכילה ברשות הרבים שפטור עליה לבין אכילת מסחר שחייבים עליה היא על ידי הגדרת גב הבהמה כחצר הניזק.
הרא"ש, מציע דרך שלישית על פי שיטתו והיא לומר שעל גב הבהמה מותר לאדם להניח את סחורתו, ולכן גב הבהמה מוגדר כמו חצר הניזק כי פטור רשות הרבים לא חל על גב הבהמה.
הגמרא מביאה ראיה מתוספתא לכך שדין גב הבהמה הוא כדין חצר הניזק. התוספתא אומרת שאם בהמה אכלה משק הנמצא על גבו של אדם ההולך ברשות הרבים בעלי הבהמה חייב. הגמרא דוחה את הראייה על ידי דברי רבא שאומר שיש חיוב מיוחד בקופצת. העמדת התוספתא בקופצת מסתברת, שכן גב אדם הוא גבוה יותר מגב הבהמה ולכן סביר שהיא תצטרך לקפוץ כדי לאכול משם.
לאחר שהגמרא משתמשת בדברי רבא על מנת להעמיד את התוספתא, היא מבררת מה מקור דינו של רבא שבהמה שקופצת חייבת ברשות הרבים, ועונה שהדין נאמר כדי להסביר את רבי אושעיא. רבי אושעיא אומר שעל הליכה ואכילה ברשות הרבים אין חיוב שן, בעוד על אכילה בעמידה יש חיוב. הגמרא תמהה על רבי אושעיא ולא מוכנה לקבל שרק על אכילה בהליכה יהיה פטור שן ברשות הרבים שהרי כמו שדרך בהמה ללכת ברשות הרבים דרכה לעמוד שם[3]. על כן רבא מחדש שיש דין מיוחד בבהמה שקופצת, והדבר גורם לחיובה גם ברשות הרבים.
רש"י מסביר שהקפיצה גורמת לכך שהאכילה משונה, ולכן חייב ברשות הרבים מדין קרן. ניתן לומר שדבריו מתבססים על כך שכשהגמרא תמהה על רבי אושעיא היא מנמקת זאת בכך שלא יכולה להיות התחייבות ברשות הדברים על דבר שהוא דרכו, ולכן צריך להעמיד את המקרה בדבר שהוא לא מדרך הבהמה, והוא קפיצה.
בעל המאור אומר שרבי אושעיא עוסק בקופצת וחייב חצי נזק. ומוכח מכאן שהוא מבין שקופצת זה שינוי. אלא שלפי זה לא מובן למה הוא אומר שאילפא דיבר בין בקפצה בין שלא בקפצה, כי אילפא מגדיר את גב הבהמה כחצר הניזק, ואם קפיצה היא שינוי אז אילפא לא צריך לדבר עליה, כי בין על גב הבהמה ובין שלא על גב הבהמה חייבת חצי נזק.
השלטי גיבורים מתרץ ואומר שכוונת בעל המאור לומר שעל קפצה חייבת חצי נזק, ולא שהדין שלה זהה לבהמה שאכלה על גב בהמה אחרת. אלא שעדיין קשה, למה בעל המאור צריך להזכיר את קופצת באילפא, שהרי אין קרן חלוקה בין הרשויות השונות.
אולי ניתן ללכת בכיוון אחרת ולתרץ דבריו על ידי חלוקה בין קופצת לקפצה. אילפא עוסק בבהמה שאוכל מעל גב הניזק והדין במקרה הזה הוא תמיד חייב, כיוון שחצר הבהמה היא כמו חצר הניזק. רבי אושעיא עוסק בבהמה שאוכלת תוך כדי קפיצתה שתהיה חייבת חצי נזק כיוון שנזק כזה הוא משונה.
הרמב"ן אומר שהקפיצה מבטלת את פטור רשות הרבים כי בקפיצה הבהמה המזיקה יוצאת מרשות הרבים לגמרי. תפיסת אוויר רשות הרבים שלא כמו רשות הרבים איננו הגיוני כל כך אם הרשות מוגדרת כרשות לנזיקין, ולכן צריך לומר שהרמב"ן מבין שהפטור ברשות הרבים נובע מגזירת הכתוב, ולכן כשהבהמה יוצאת מרשות הרבים לאוויר רשות הרבים היא לא כלולה בפטור וחייבת.
דרך אחרת להסביר את דברי הרמב"ן עולה בנימוקי יוסף. הנימוקי יוסף אומר שגב הבהמה הוא לא רשות הניזק גמורה, ולראייה באכילה בלא קפיצה מתייחסים לגב כרשות הרבים. פירושו של הנימוקי יוסף יכול להתבאר בשני אופנים. האופן הראשון, בו ניתן להסביר גם את הרמב"ן, הוא שרבי אושעיא סבור שכדי לחייב את הבעלים על נזקי שן ורגל הבהמה צריכה לפלוש. על כן, צריך לומר שרק במצב בו הבהמה יוצאת מרשות הרבים היא נחשבת פולשת, אבל במידה והבהמה מהלכת ברשות הרבים ורק אוכלת מגב חברתה היא לא פלשה ופטורה.
האופן השני בו גם הרמב"ם צריך לפרש, הוא לומר שהסוגיה לא מתייחסת למיקום הפרי אלא לפעולת הבהמה. דרך הבהמה לאכול תוך כדי הליכתה, ועל כן גם אם הפרי נמצא על גב חברתה דרכה לאוכלו. ברם, כאשר הבהמה מפסיקה מהליכתה וקופצת שוב אין לה פטור של אוכלת תוך כדי הליכתה ולכן הבעלים חייב לשלם.
הרא"ש מסביר את החיוב על קופצת באופן אחר. הוא אומר שאכילת הבהמה על ידי קפיצה היא אינדיקציה לכך שהסחורה הייתה ברשות הניזק ולא ברשות הרבים. כל הפטור על אכילה ברשות הרבים הוא רק על מה שאין לאדם רשות להניח ברשות הרבים[4]. ההגדרה של מקום בו לאדם אין רשות להניח את דבריו הוא כל מקום ממנו הבהמה יכולה לאכול בדרך הליכתה. מקום גבוה המחייב את הבהמה לקפוץ כדי לאכול ממנו הוא מקום בו לאדם מותר להניח את סחורתו והבהמה האוכלת ממנו תהיה חייבת.
דברי הרא"ש מובנים לפי איך שהסביר את הפטור על פי הרי"ף. הרא"ש הסביר שפטור שן ורגל נובע מכך שזכותו של המזיק שבהמתו תלך ברשות הרבים לא תוכל להתקיים אם נחייב אותו על נזקי שן ורגל. אם מסבירים כך כל הפטור הוא רק על ההליכה הרגילה של השור ברשות הרבים, אבל במקומות אליהם הבהמה לא מגיעה זכותו של המזיק אינה נפגעת ועל כן הפטור איננו חל. הרווח בהסבר זה הוא שהקפיצה לא גורמת לרשות הרבים להיות רשות הניזק, אלא רק מבטלת את הפטור שקיים ברשות הרבים.
יוצא, שהרא"ש משתמש בסרתו דרכו של הרי"ף לשני תפקידים. ראשית, רשות הרבים בה הבהמה פטורה מוגדרת על פי המקום בו דרך הבהמה ללכת. שנית, לאחר שהמקום מוגדר כרשות הרבים, סברת אורחייהו מחלקת בין שן ורגל עליהם פטור כי הן פעולות טבעיות ולגיטימיות של הבהמה, לעומת קרן שאיננה מדרך הבהמה ולכן חייב על נזקיה.
אלא שהסבר זה יוצר קושי גדול שכן הוא תולה את הפטור בפעולתו של המזיק ולא במעשי הניזק. לדוגמא אם אדם שם פירות בגובה ראש של פרה בוגרת אין לו רשות מיוחדת לשים שם ולכן אם יוזק הוא לא אמור לקבל פיצויים. אלא שעגל שהיה צריך לקפוץ כדי לאכול, אכל את הפירות, לפי דברי הרא"ש אמור להיות פטור אלא שהגמרא לא חילקה.
על כן נראה להסביר את הרא"ש כמו שהסברנו את הנימוקי יוסף. פעולת הפשיעה היא המחייבת על נזקי שן ורגל, וכל כשבהמה קופצת כדי לאכול דבר שרק כך שהיא יכולה לאוכלו הקפיצה נחשבת פלישה.
למרות שהסברנו את הרא"ש והנימוקי יוסף באותה הסברה, ההסבר השונה שלהם את הסוגיה מייצר נפקא מינה בין שתי השיטות. לפי הרא"ש גב הבהמה האחרת הוא רשות הניזק גמורה ולכן יהיה חייב גם אם לא קפץ. בעוד לפי הרמב"ם, הרמב"ן והנימוקי יוסף רק אם הבהמה תקפוץ היא תתחייב, כיוון שגב הבהמה איננה רשות הניזק רק שדינם זהה.
בפשטות, מסקנת הסוגיה היא שאמורים לפסוק את דינו של אילפא, שכן, על אף שראייתו נדחתה, דינו לא נדחה, ובהמה שתאכל מעל גב חברתה תהיה חייבת על אף שהאירוע קרה ברשות הרבים. בלי קשר יש דין של רבא שהובא כדי להסביר את דברי רבי אושעיא לפיו קפיצה ברשות הרבים מחייבת.
אלא, שהרי"ף פוסק את אילפא שבהמה שאכלה מגב חברתה חייבת, אבל הוא מגביל את הדין רק למצב בו הבהמה קפצה, וכראיה הוא מביא את דברי רבי אושעיא. בעל המאור מקשה עליו שדברי האמוראים השונים אינם קשורים זה לזה ומדוע הרי"ף תולה אותם אחד בשני. בנוסף, הגמרא לא העמידה בשום מקום את אילפא בקופצת, ומהיכן הרי"ף למד זאת.
הרמב"ם פוסק שבהמה שאכלה מעל גב חברתה פטורה, אלא אם כן קפצה ואכלה. לכאורה היה ניתן לומר שהרמב"ם דוחה את אילפא מההלכה ופוסק את רבי אושעיא. אלא שאם כך לא מובן למה הרמב"ם מגביל את רבי אושעיא רק למצב בו הבהמה אוכלת מעל גבי חברתה, הרי רבי אושעיא לא הזכיר את המקום ממנו הבהמה אוכלת, ולא אמור להיות חילוק בין בהמה שאוכלת מגבי חברתה לאחת שאוכלת ממקום גבוה ברשות הרבים.
נראה שהרי"ף והרמב"ם קוראים את הגמרא באופן שונה. הם מבינים שאילפא אומר דין והגמרא מביאה לו ראייה מברייתא. דברי רבא אינם באים כדי לדחות את הראייה מהברייתא אלא כדי להעמיד את דברי אילפא. הקושי בפירוש זה הוא לשון הגמרא "לימא מסייע ליה", המציין בדרך כלל ראיה שהולכת להידחות, ופה הראייה לא נדחית.
לפי הסברו של הרא"ש את החיוב בקופצת הוא צריך לבאר הגמרא אחרת. לפיו, אילפא אומר שבהמה שאוכלת מגב חברתה ברשות הרבים חייבת, והגמרא מנמקת זאת על ידי הגדרת גב הבהמה כרשות הניזק. את ההסבר הזה ניתן לפרש בשתי אופנים. הואפן האחד הוא לומר שלגב הבהמה יש דין מיוחד כרשות הניזק. האופן השני מבוסס על כך שיש כאן דין כללי שכל מקום גבוה מוגדר כרשות הניזק ולא כרשות הרבים. הגמרא מביאה ראייה מתוספתא, שמשמע ממנה שדינו של אילפא הוא דין מיוחד דווקא לאכילה מגב. אלא שהגמרא אומרת שאין הכרח לומר שהתוספתא עוסקת בדין גב וניתן להסביר אותה גם מדין מקום גבוה.
לפי הפרשנות הזאת הראיה מהתוספתא נדחתה ועדיין אפשר להסביר את דברי אילפא בשני האופנים או מצד דין מיוחד שיש לגב הבהמה, או שגב הבהמה הוא מקום גבוה, וכשהבהמה אוכלת ממקום גבוה פירות היא חייבת. רבי אושעיא מראה את החילוק בין מקום בו הבהמה יכולה להגיע בקפיצה לבין מקום אליו הבהמה לא צריכה לקפוץ כדי להגיע, ובכך מכריע שאילפא אומר דין כללי בהגדרת רשות הרבים ורשות היחיד.
סיכום
אילפא אומר שאם בהמה אוכלת מעל גב חברתה ברשות הרבים היא חייבת. הרמב"ן מסביר שלפי אילפא גב הבהמה הוא מקום גבוה, ומקום גבוה לא נכלל ברשות הרבים. הרא"ש תולה את החיוב בכך שבניגוד לרשות הרבים שם אין לניזק רשות לשים את פירותיו, על גבי בהמתו יש לניזק לשים את פירותיו ולכן המזיק חייב. הרשב"א הולך בכיוון שלישי, ואומר שכדי לנהל מסחר תקין צריך שבהמות יעברו ברשות הרבים, וגם להניע סחורה ולכן הכל עניין של תיעדוף זכויות.
הגמרא מביאה ראיה לדברי אילפא מתוספתא ודוחה את הראייה על ידי העמדתה במקרה של קופצת. רש"י מסביר שקפיצה היא שינוי ולכן חייב. הרמב"ן מסביר שקפיצה היא התנתקות מרשות הרבים, ולכן המזיק כבר לא ברשות הרבים והוא חייב. מהרמב"ם הרשב"א והנימוקי יוסף עולה שכאשר הבהמה קופצת, על אף היותה ברשות הרבים, היא חייבת, כיוון שמעשה הקפיצה מפקיע את הפטור של הבהמה. הרא"ש מסביר שהקפיצה היא סימן לכך שהפירות היו במקום בו המזיק לא היה יכול להגיע אליהם כדרכו, ומוכיח שהפירות היו ברשות הניזק ולכן חייב.
לאחר ההתעסקות בדברי אילפא הגמרא מביא את דברי רבי אושעיא עקב עניין צדדי. לא נראה שיש קשר מהותי בין דברי אילפא לרבי אושעיא. אלא שהרי"ף פוסק את אילפא ומעמיד אותו בקופצת ומביא לכך ראיה מרבי אושעיא. לפי תירוצם של חכמי ספרד צריך לומר שהרי"ף מבין שלא דוחים את הראייה אלא מעמידים את דברי רבי אושעיא. לפי הרא"ש יש לנתק בין דברי אילפא להטעמת הגמרא אליו, לגביה נעשה הדיון. לכן המסקנה היא שדינו של אילפא נובע מכך שגב הבהמה הוא מקום גבוה, והגעה על ידי קפיצה היא סימן לכך, כמו בדברי רבי אושעיא.
[1] נראה שאילפא עצמו הוא לא זה שמפרש את טעמו, גם עקב ההתנסחות בשאלה ותשובה, וגם עקב המעבר מעברית לארמית (אילפא הוא מאמוראי ארץ ישראל מהדור השני).
[2] לפי הנימוק הזה לא מובן הטעם שהגמרא מביאה לדברי אילפא שגב בהמה הוא כחצר הניזק. הרי החיוב בנוי על פעולת הבהמה ולא על המקום בו הפירות נמצאים.
[3] ההווא אמינא הזאת מובנת על פי הרמב"ם. הפטור של שן ורגל הוא רק על מעשים שנעשים בדרך הליכתה של הבהמה. כאשר הבהמה עומדת ולא הולכת שוב אינו חל הפטור. אמנם הגמרא דוחה את ההווא אמינא עקב הסברה המציאותית שהעמידה היא חלק מההליכה. על כן כמו שהבהמה איננה משולחת בעת הליכתה ברשות הרבים, כך היא גם לא משולחת בעת עמידתה.
[4] הכוונה, כמובן, לרשות בלעדית להניח שם את חפציו. ודאי שלאדם מותר להניח את חפציו ברשות הרבים.