רקע
חכמים תיקנו שלא רק חצרו של האדם תיקנה לו, אלא כל ארבע אמות בהן הוא נמצא. בסוגיה זאת נחקור את היקף התקנה, את המנגנון בה היא עובדת, ונשווה בינה לבין קניין חצר.
מקורות
א. בבא מציעא י.-: מהמשנה עד "חצר נמי לית לה"
ב. רש"י בבא מציעא י. ד"ה קונות לו
רמב"ן בבא מציעא י. ד"ה הא דאמרינן ארבע אמות
רשב"א בבא מציעא י. ד"ה הא דאמר ד' אמות
ג. גמרא גיטין עח. מהמשנה השניה עד "זהו קרוב לו"
רמב"ן גיטין עח. ד"ה ארבע אמות שלה זהו קרוב לה
ר"ן גיטין מ: בדפי הרי"ף ד"ה היכי דמי קרוב לה עד "היה הפקר"
[אבני מילואים סימן ל ס"ק ה
בית אהרון בבא מציעא י. ד"ה בתוד"ה ארבע אמות]
ד. שיטה מקובצת בבא מציעא י: ד"ה ולענין פסק, אבל הרמ"ך
מגיד משנה הלכות גזילה ואבידה פרק יז הלכה ח ד"ה בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה
בית יוסף חושן משפט סימן רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם "ולי נראה… הוו אתי לאינצויי"
ה. רש"י בבא מציעא י: ד"ה לא תקון
תוספות גיטין עח: ד"ה רבי יוחנן "ועוד קשה…"
ריטב"א בבא מציעא י: ד"ה רב אשי אמר
הגהות מרדכי בבא מציעא רמז תכג ד"ה (*אי נמי) בשדה דעלמא
רשב"א גיטין עח. ד"ה ארבע אמות שלה זהו קרוב לה
ו. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ט, הלכות גזילה ואבידה פרק יז הלכות ח-ט
הסבר הסוגיה
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. [מאי טעמא] תקינו רבנן – דלא אתי לאנצויי.
[בבא מציעא י.]
ריש לקיש מביא משמו של אבא כהן ברדלא תקנה לפיה האדם יכול לקנות חפץ בלא שום מעשה, אלא על ידי עצם הימצאות החפץ בארבע אמותיו. הגמרא מנמקת את התקנה באומרה שהתקנה נועדה למנוע מריבות. בלא התקנה היו יכולות להתעורר מריבות על מי הראשון שזכה בדבר הפקר כלשהו, ולכן חכמים תיקנו שהימצאות החפץ בסביבתו של מישהו מספיקה כדי לקנות[1]. הירושלמי אף מביא ראיה לתקנה זאת מדוד המלך.
רש"י מסיק מטעם התקנה שהיא תקפה רק לדברי הפקר, כיוון שרק בהם קיים החשש שאנשים יבואו לידי ריב, אבל במצב בו אדם אחד מקנה דבר לחברו, לא שייכת התקנה ולכן לא יהיה ניתן לקנות בעזרת ארבע אמותיו של האדם. ההיגיון מאחורי הדברים הוא שפעולת הקניין הנעשית בין שני אנשים מצריכה גריעת הבעלות מהמוכר וזכיה של הקונה, זאת בניגוד לקניין מהפקר שם הצורך הוא רק בזכייה חד צדדית, ולכן מסתבר שבזכיה מהפקר יוכלו להגמיש את התנאים.
הרמב"ן חולק על רש"י ומבין שחכמים לא חילקו בין המצבים השונים בהקשר לתקנה הזאת, כך שאם הימצאות הסחורה בסביבת האדם היא דרך קניין לגיטימית, ניתן להשתמש בה גם כדי לגמור קניין בין שני אנשים. על אף שהרמב"ן לא חולק על רש"י שהצורך בתקנה הוא דווקא למקרה הספציפי, הוא אומר שמרגע שיש תקנה היא חלה בכל המקרים.
הראיה שהרמב"ן מביא לטענתו היא מירושלמי הסותר באופן חזיתי את התפיסה אותה רש"י מקדם. הירושלמי מניח שדרך הקניין של דבר המוקנה לאדם על ידי אחר צריכה להיות פשוטה יותר מאשר יצירת קניין עצמאית על ידי האדם. כלומר, החלפת הבעלות היא תהליך קל ביחס ליצירת בעלות חדשה[2]. יוצא, שאם ניתן ליצור בעלות בדרך מסוימת ודאי שניתן להשתמש באותה הדרך כדי להחליף בעלות.
הבעיה הגדולה בשיטתו של הרמב"ן היא שאם יש תקנה שהאדם קונה את כל מה שסביבו יוצא שאין צורך בשאר דרכי הקניין, כיוון שלפני שהאדם יכול לעשות פעולת קניין הוא צריך להימצא בקרבת החפץ כך שהקניין יתבצע גם בלא מעשה קניין.
הרשב"א נדרש לשאלה הזאת ומסביר שקניין ארבע אמות אומר שהאדם קונה כל חפץ המגיע לארבע אמותיו, אבל אם האדם מגיע למקום מסוים הוא לא ישר קונה את כל מה שסביבותיו. תירוצו של הרשב"א בעצם מסב את דרך פעולתו של הקניין לשליטה שיש לאדם בסביבה הקרובה שלו.
אולם תירוצו של הרשב"א כשלעצמו אינו מספיק, שכן הדוגמאות והקושיות המובאות לתקנה עוסקות בסחורה ניידת ואדם המגיע אליה, בעוד לפי הרשב"א הקניין במקרים אלא לא אמור לעבוד. על כן, הרשב"א נדרש לשכלל את תירוצו ולחלק בין הפקר אותו האדם קונה גם כשההפקר קבוע במקומו והאדם נכנס לארבע אמותיו של ההפקר, לבין סחורה הניתנת לאדם ספציפי שהתקנה שלה היא להיקנות על ידי כניסה לארבע אמותיו של הקונה. אלא שהחלוקה הזאת מעקרת את מה שראינו ברמב"ן[3], לפיו כל דרך בה ניתן לזכות מהפקר אמורה להיות בעל יכולת קניינית המספיקה כדי לקנות מאדם אחר.
ישנו דיון נוסף בהקשר להיקף קניין ארבע אמות והוא בנוגע לגט. כדי שזוג יתגרש האיש צריך לתת לאישה גט. המשנה במסכת גיטין אומרת שהאישה יכולה לקנות את הגט גם אם הוא רק נזרק קרוב לה, והגמרא מפרשת שהכוונה בארבע אמותיה. יוצא שגם גט ניתן לקנות בעזרת ארבע אמות.
לראשונים לא נוח עם הקישור בין תקנת קניין ארבע אמות לבין היכולת של האישה לקנות את הגט שנפל קרוב לה כיוון שהצורך בקניית הגט הוא מהתורה והתקנה היא תקנת חכמים. יוצא שלפי גדרי התורה האישה לא קנתה את הגט, כי מהתורה לא קונים בעזרת ארבע אמות, ואם כן כיצד פוקעים נישואי הזוג בעזרת הגט הזה, אם הסעיף שצריך להתקיים בגדרי התורה לא קרה?
לכאורה, היה ניתן לענות בפשטות ולומר שכשעוסקים בדרכי הקניין אין חלוקה לרמות בין דבר שיסודו בתורה לבין דבר שמקורו רק בדברי חכמים. אם אדם קונה חפץ הוא שלו ואין דרגות שונות של בעלות. אולם נראה שהראשונים לא הולכים בכיוון הזה[4] כיוון שחכמים לא אומרים עוד גדר לקניין, אלא מתקנים תקנה, ואומרים שלמרות שהחפץ איננו קנוי לאדם, העולם יהיה יותר טוב אם נתייחס לחפץ כאילו הוא כן קנוי לו, ולכן מובנת הקושיה שיש מגט, כיצד האישה יכולה להתגרש עם הגט לא שלה, וחכמים רק מתייחסים לגט כאילו הוא שלה?
הרמב"ן הולך למקום מאוד קיצוני ואומר שחכמים משתמשים בסמכות שיש להם להפקעת קידושין כדי להפעיל את התקנה גם במקרה של זריקת גט, אז למרות שהאישה לא מגורשת, חכמים מכשירים את הגירושין. הקושי בדברי הרמב"ן הוא שלא ברור למה שחכמים יתקנו את התקנה לגרש את האישה. קושי זה גורם לרמב"ן להסתייג מאוד מהיכולת של זוג להתגרש על ידי גט שנזרק ולומר שלמעשה אין לנהוג כך ושהאישה לא תתגרש עד שהגט לא יגיע לידה.
הר"ן הולך בכיוון אחר ואומר שהמנגנון בו חכמים משתמשים כדי לממש את התקנה הוא כוחם להפקיר דברים ולהקנות אותם לאנשים אחרים. כשאדם קונה חפץ הנמצא בארבע אמותיו זה כי חכמים הקנו לו את אותם ארבע אמות מכוח התקנה, ואז הוא קונה את החפץ מדין קניין חצר. יוצא שלמרות שמקור התקנה היא בחכמים, הכוח שלה הוא כשל כוח קניין תורה ואין בעיה שהאישה תקנה כך את הגט ותתגרש.
הכיוון בו הרמב"ן הלך מעיד על כך שהוא תופס את המנגנון של הקניין באופן אחר. בניגוד לר"ן לפיו חכמים הקנו לאדם את הקרקע שלידו, לפי הרמב"ן חכמים תיקנו את הקניין על החפץ הנמצא בסביבתו של האדם, והקנו לו אותו.[5]. כיוון שלפי הרמב"ן קניין החפצים מתבצע באופן ישיר הוא צריך להרחיק לכת על מנת להסביר את דרך הגירושין עד כדי שימוש בהפקעת קידושין.
מדברי רש"י עולה תפיסה אחרת לתקנת קניין ארבע אמות[6]. הרמב"ן והר"ן מסכימים שהאדם קונה את מה שבארבע אמותיו, ומחלוקתם היא רק במנגנון בו הקניין מתבצע , רש"י בפשטות חולק על עצם הבנת התקנה, וכותב שעניינה איננה הקניית החפץ לאדם, כי אם מניעה מאחרים לזכות בו, כך שמרגע שהוא נמצא בארבע אמותיו הוא מסומן כשלו, אבל יהיה קנוי לו רק לאחר שיבצע מעשה קניין[7].
יוצא מדברי רש"י שישנו מצב ביניים בו החפץ מיוחד לאדם אבל הוא לא בבעלותו. ננסה להסביר את המצב הזה באמצעות שני הבדלים בין המצבים השונים. ההבדל הראשון יהיה בשאלה מה יקרה אם אדם אחר כן יבצע פעולה קניינית בחפץ. אם החפץ היה קנוי לאדם ברור שמי שמבצע בו פעולת קניין נכנס לגדרי גנב או גזלן, ברם אם החפץ רק מיוחד לו מכוח תקנה, מסתבר לומר שמי שביצע את פעולת הקניין קנה את החפץ והוא שלו, אלא שאולי חכמים ישתמשו בכלים שלהם כדי להוציא ממנו את החפץ ולקיים את התקנה. המחשה נוספת ניתן להביא מאיסור חמץ בפסח. לאדם אסור להחזיק חמץ בבעלותו. מסתמן שהאיסור איננו יחול אם החמץ רק מיוחד לאדם אבל עדיין לא לגמרי שלו.
אלא שתפיסה זאת של רש"י רק מעצימה את הקושיה שיש בגט. אם האישה איננה קונה דברים באמצעות ארבע אמותיה והם נהיים רק מיוחדים לה כיצד היא מתגרשת בגט שנזרק לתוך ארבע אמותיה, הרי היא לא קנתה את הגט?
נראה להסביר שלפי רש"י כדי שאישה תתגרש היא לא צריכה לקנות את הגט, אלא הגט צריך להגיע לידה. אם כן אפשר לומר שמספיק שהגט יגיע לסביבתה של האישה כדי שייחשב בידה, ואולי אפילו במקרה זה אין צורך בתקנה מיוחדת וכבר לפי גדרי התורה האישה מגורשת[8].
ניתן להקצין את הדברים על פי החילוק שראינו ברשב"א. הרשב"א חילק בין קניין המתבצע כאשר האדם נשאר במקומו והחפץ נכנס לשם, אז האדם יכול לא רק לזכות בחפץ הפקר אלא גם להשתמש בארבע אמותיו כדי לקנות חפץ מאדם אחר, לבין מצב בו האדם הולך ומגיע לסביבת החפץ, אז הוא יכול רק לזכות בחפץ הפקר.
לפי החילוק הזה אפשר להעלות על הדעת כי כאשר האדם נמצא במקומו והחפץ מגיע לארבע אמותיו אין הקניין משום תקנת ארבע אמות, אלא קניין חצר. ארבע אמותיו של האדם הם מקומו, וכמו שחצרו קונה לו, כך גם מקומו קונה לו. תקנת חכמים היא במצב בו האדם מגיע לסביבת החפץ. רק במקרה זה טעם התקנה קיים והאנשים יבואו לריב. בנתינת גט, הגט מגיע למקומה של האישה, ולכן האישה מגורשת מהתורה[9].
הגמרא מקשה על תקנת ארבע אמות שתי קושיות ממשניות. הקושיה הראשונה היא קושייתו של רבי חייא בר יוסף המובאת על ידי אביי ממשנה במסכת פאה. המשנה אומרת שאם עני נופל על הפאה הוא לא זוכה בה ועני אחר יכול לזכות בה. אם אכן הייתה התקנה המקנה לאדם חפץ שסביבותיו אז למרות שנפילת העני לא מקנה לו את הפאה, הוא היה אמור לקנות את הפאה מהגעתו לאיזור.
תירוצה הראשון של הגמרא הוא שהמשנה מדברת במצב בו העני לא אמר שיקנו לו ארבע אמותיו. העולה מתירוץ זה שיש צורך באמירה של האדם כדי שארבע אמותיו יקנו לו. כלומר, התקנה איננה אוטומטית והוא צריך להפעיל אותה. אלא שהגמרא דוחה תירוץ זה בדחיית הטענה הזאת בדיוק. אם חכמים תיקנו שהדבר יהיה קנוי לאדם, מדוע שהאמירה של האדם תשנה. כלומר, התקנה פועלת באופן עצמאי ומקנה לאדם את מה שסביבו בלי צורך במעשה נוסף מצידו.
כיוון שהגמרא מניחה שאין צורך באמירה של האדם כדי להפעיל את התקנה, התירוץ אליו היא הולכת הוא שהאדם עשה פעולה המסמלת את חוסר רצונו בתקנת חכמים. במקרים בהם חכמים תיקנו דבר מה לטובתו של האדם הוא יכול לומר שהוא איננו רוצה שהתקנה תתקיים לגביו. לכן במקרה שלנו, כשהעני קופץ על הפאה, באופן סמוי הוא אומר שהדרך בה הוא רוצה לקנות את הפאה איננה על ידי התקנה[10].
הרמ"ך פוסק על פי פשט התירוץ שכדי לקנות בעזרת ארבע אמות הוא לא צריך לומר כלום והקניין פועל באופן אוטומטי. אולם דבריו קשים שכן ראינו שבקניין חצר בחצר פרוצה יש צורך באמירה, ואם כן מדוע בקניין ארבע אמות שלכאורה עובד על עיקרון דומה אין צורך באמירת הקונה.
המגיד משנה מסביר שיש עדיפות בקניין ארבע אמות על פני קניין חצר שאינה משתמרת הנובע מכך שהחפץ קרוב לאדם והוא יכול לתפוס בו, כך שלמרות שקניין ארבע אמות מבוסס על קניין חצר, השליטה של האדם גדולה יותר, ולכן הקריטריונים של פעולת הקניין פחות נוקשים. הבית יוסף לעומתו לא תולה את ההבדל הרמת השליטה אלא בכך שכדי שלא יבואו לידי ריב התקנה צריכה להיות אוטומטית, ולא תלויה באף מעשה של האדם.
רבינו יהונתן נוקט בדעה ההפוכה[11], וטוען שכדי שהחפץ יקנה לאדם הוא צריך לומר שהוא רוצה לקנות אותו. על אף שהצורך בדעת הקונה בקניין הגיונית מאוד, ודאי בקניין דבר הפקר, מהגמרא שלנו נראה שאין צורך באמירה, וכיצד רבינו יהונתן יכול לומר הפוך? הבניין יהושע מסביר שהגמרא מניחה שיש צורך בדעת, וצורך זה יכול להתמלא לא רק על ידי אמירה, אלא בכל דרך בה הקונה מוכיח שבה הוא רוצה את החפץ ולכן קפיצתו על החפץ יכולה להחליף את האמירה.
רב פפא מתרץ באופן אחר ומגביל את תקנת ארבע אמות, כך שהיא לא תפעל בשדה של אדם אחר. כשהאדם נכנס לשדה של אדם אחר, גם אם עושה זאת ברשות, הסטטוס שלו הוא כשל אורח ולא כשל מי ששולט באיזור, כך שאם הוא רוצה לקנות דבר מה הוא צריך להגביה אותו.
יוצא שיש מחלוקת בין התירוצים. התירוץ המוצע על ידי הגמרא מניח שהתקנה הינה טוטאלית, וכדי לתרץ משנה בה אנו רואים שהיא לא פועלת צריך להגיד שיש אדם שעושה פעולה אקטיבית כדי לא להפעיל את התקנה. לעומת זאת, התירוץ של רב פפא מגביל את התקנה, ואומר שלא בכל מצב האדם יקנה את מה שסביבו.
לאחר העיסוק בקושיה שאביי מביא בשם רבי חייא בר יוסף, הגמרא עוברת לעסוק בקושיה מקבילה שרבא מביא בשם רבי יעקב בר אידי. המבנה של הקושיה דומה, אלא שבמקום שדבר ההפקר יהיה פאה, הפעם הוא מציאה. המשנה אומרת שאם אדם ראה מציאה וקפץ עליה הוא איננו קונה אותה כך שאחר יכול לבוא ולזכות בה. ושוב קשה מדוע הקופץ לא יזכה במציאה לא מכוח קפיצתו אלא מכך שהחפץ נמצא בסביבתו.
בדומה לקושיה הקודמת, גם את הקושיה הזאת הגמרא מתרצת על ידי האמירה שבקפיצה על המציאה אמירה שכך האדם רוצה לקנות את המציאה, המגלמת בתוכה את האמירה שהאדם לא רוצה לקנות את המציאה על ידי תקנת חכמים.
אלא שלקושיה הזאת תירוצו של רב פפא איננו מועיל כיוון שהמציאה לא נמצאת בחצר של אדם מסוים אלא ברשות הרבים, לכן רב ששת מתרץ באופן מקביל לרב פפא, ומגביל את התקנה למקום שאיננו רשות הרבים, כשהאיפיון של רשות הרבים לעניין זה הוא מקום בו הרבים דחוקים.
רש"י מסביר בעזרת איפיון זה את הסיבה להגבלת התקנה אל מחוץ לרשות הרבים. אנשים רבים דחוקים ברשות הרבים כך שקשה לעמוד על היחוד של ארבע האמות לאדם מסוים, ומציאותית אין דרך פרקטית לקיים את התקנה.
המבנה המיוחד של הסוגיה המחולק לשני מהלכים מקבילים כמעט לגמרי, כך שכל אחד מהמהלכים מתנהל בידי שלושה אמוראים, כששניים מהאמוראים המקבילים הם ברי פלוגתא מעלה את השאלה האם יש מחלוקת תפיסתית בין המהלכים השונים, ובפרט בין המסקנות העולות מכל קושיה?
המהלך הראשון, המתחיל בקושיה מפאה, עוסק ביכולת לזכות בשדה של אדם אחר, אז יש אדם עם שליטה מלאה בשדה. הנחת הגמרא שארבע האמות של העני יקנו לו גם בשדה בעל הבית מרחיקת לכת יותר, וההגבלה של התקנה אל מחוץ לשדה נראית אלמנטרית. זאת בהשוואה למהלך השני שבמרכזו הדיון על השימוש בדרך הקניין הזאת ברשות הרבים. מהשוואה זאת עולה שאם מגבילים את התקנה אל מחוץ לרשות אדם שלישי אין הכרח לפסוק שהיא לא תעבוד גם ברשות הרבים[12]. הראשונים טוענים באופן מפורש שכך סובר רב וקניין ארבע אמות פועל גם ברשות הרבים.
התוספות מעלה תירוץ לפיו אין מחלוקת בין השיטות השונות, והכל שאלה האם האדם יכול לשמור את החפץ. ברשות הרבים בדרך כלל יש אנשים רבים ועל כן היכולת לשמור על חפץ שלא נמצא ביד האדם, אפילו אם המרחק ממנו הוא מועט, מוגבלת מאוד. אולם, למרות זאת רשות הרבים אינה מופקעת מקניין ארבע אמות, ואם יהיה מצב בו מציאותית האדם יכול לשמור על החפץ, ניתן להשתמש ברשות הרבים על מנת לקנות אותו[13].
אולם, נראה שישנו ביאור אפשרי אחר למחלוקת האמוראים. לפי רב פפא ארבע אמות קונות ברשות הרבים ולא ברשות אדם אחר. ברשות אדם אחר בעלותו של האדם האחר על השדה גורמת לכך שאדם לא יכול לקנות את החפץ. לעומת זאת ברשות הרבים אין שליטה של אדם אחר המונעת מהאדם לקנות שם בעזרת ארבע אמותיו.
אם כך, רב ששת שחולק וטוען כי ברשות הרבים האדם לא יכול לקנות, סבור ששליטתם של הרבים מונעת מהאדם את היכולת לזכות בחפץ הנמצא בארבע אמותיו. ניתן להסביר את דברי רב ששת ולומר שכיוון שלכולם יש זיקה לחפץ העובדה שכולם יכולים להשתלט על החפץ מונעת מאדם ספציפי את היכולת לזכות בחפץ.
לפי הפרשנות הזאת של המחלוקת מסתבר לומר שההגבלה לפיה קניין ארבע אמות ברשות הרבים היא רק בזכיה מהפקר אז לרבים יש אפשרות לזכות בחפץ, אבל ניתן להעביר בעלות בין שני אנשים בעזרת הגעת החפץ לארבע אמותיו של הקונה[14].
כך רבי ברוך מפרש את דברי רב לפיהם דין המשנה שהאישה יכולה לזכות בגט ברשות הרבים, עושה זאת בקניין ארבע אמות למרות הימצאותה ברשות הרבים. אם כן, הבעיה ברשות הרבים היא שלכולם יש שליטה ברשות הרבים. בחפץ הפקר אליו לכולם יש זיקה הוא לא יכול לנכס את החפץ לעצמו במקום בו כולם שולטים, אבל במצב בו רק לו יש זיקה לחפץ שליטתם של האחרים לא מפריעה לו.
אולם הרשב"א לא סובר כך ומגביל את היכולת לקנות ברשות הרבים דווקא לגט וקידושין אז יש תקנה מיוחדת המאפשרת את הקניין גם ברשות הרבים, כך שהוא לא יכול לתרץ כמו רבי ברוך. מצד אחד לא ניתן לתאם בין דברי הרשב"א לדברי רש"י, כי לפי רש"י התקנה לא אמורה לעבוד מציאותית, כך שלא משנה אם החפץ הנקנה הוא כזה או אחר הוא לא אמור להקנות. מצד שני אם העניין הוא דעת אחרת מקנה אז מה טעם החילוק בין גט לשאר הדברים?
נראה להסביר שהרשב"א סבור[15] שברשות הרבים שליטתם של האחרים גורמת לכך שהאדם לא יכול להביע שליטה בכלל, כך שהוא לא יכול לקנות שם כלום. לכן לא ניתן להשתמש בקניין זה גם כדי להעביר בעלות בין שני אנשים על חפץ, ובפרט גם לא ניתן להקנות גט. אלא שחכמים תיקנו תקנה מיוחדת בגט, בנוסף על הקניין הרגיל המאפשר לאישה להתגרש בשיטה זאת. דבר המסביר גם את דברי רבי יוחנן שאומר שהאישה קונה את הגט כל עוד הוא קרוב לה, גם אם הוא לא בארבע אמותיה[16].
סיכום
ישנה תקנה לפיה האדם קונה את מה שנמצא בסביבתו הקרובה. הנימוק המובא לתקנה זאת, הוא שעל ידה ניתן למנוע מחלוקות בין שני אנשים שטוענים שהם אלו שזכו בחפץ הפקר. רש"י מבין על פי זה שרק חפץ הפקר ניתן לקנות על ידי ארבע אמות, בעוד הרמב"ן טוען שההיגיון הפוך, והתקנה המזכה לאדם חפץ הפקר, גורמת שהוא יכול לקנות כך גם חפץ מחברו. הרשב"א מחלק בין אדם הנכנס לסביבת החפץ, אז האדם יכול לקנות רק חפץ הפקר, לבין אדם שנשאר במקומו והחפץ מגיע אליו, אז הוא יכול לקנות את החפץ גם אם הוא היה בבעלות קודמת.
רב מבין שהתקנה הזאת נוגעת גם לעניין זכיה בגט. הראשונים מקשים על החיבור הזה כיוון שקניין ארבע אמות הוא תקנת חכמים, והגט צריך להיקנות במישור התורה. הר"ן מבין שהתקנה הופכת את ארבע האמות הקרובות לאדם לחצרו, כך שהקניין עובד גם מהתורה. לעומת זאת הרמב"ן הולך למקום קיצוני ומסביר את דברי רב בתור שימוש בכוחם של חכמים להפקיע נישואים. מדבריו עולה כי חכמים לא הפכו את סביבתו של האדם לחצרו, אלא פשוט הקנו לו את מה שסביבו. רש"י הולך בקיצוניות אחרת בביאור התקנה, ואומר כי חכמים כלל לא הקנו את החפץ לאדם, אלא מנעו מאחרים לזכות בו.
רבינו יהונתן מלוניל טוען שכדי שהאדם יזכה בחפץ הנמצא בארבע אמותיו הוא צריך לומר שהוא רוצה לזכות בחפץ. הרמ"ך חולק ואומר שמפשט הגמרא עולה בפירוש כי התקנה עובדת באופן אוטומטי גם בלא אמירה מפורשת של האדם. דין נוסף הנידון בגמרא ובראשונים בהקשר לתקנה זאת הוא קניין ארבע אמות ברשות הרבים. רב ששת אומר כי התקנה לא ניתקנה לרשות הרבים. רש"י והתוספות מבינים אמירה זאת כאמירה שמציאותית לא ניתן לקיים את התקנה ברשות הרבים, אבל אם יש מציאות בה ניתן ליישם את התקנה היא תעבוד. רבי ברוך לעומת זאת מבין שהיכולת של האחרים לזכות בחפץ מורידה את היכולת של האדם להשתלט על החפץ ברשות הזאת, ולכן דבר שניתן במיוחד לאותו האדם ניתן לקנות בעזרת ארבע אמות.
[1] צריך עיון מדוע התקנה הזאת אכן מונעת את המריבות ולא מסבה אותן מהשאלה מי תפס קודם לשאלה מי הגיע קודם לתוך ארבע אמות המציאה.
[2] גם לפי השיטה הזאת לא יועיל קניין ארבע אמות כדי שגנב יזכה בגניבה, כפי שאומר התוספות (בבא מציעא י. ד"ה ארבע אמות), בין אם לפי הטעם המובא בתוספות שחכמים לא מתקנים תקנות לטובת הגנב, ובין אם לפי הטעם המובא בש"ך (סימן רמג ס"ק ט) שאומר שכדי שהקניין ארבע אמות יועיל להחלפת בעלות הבעלים צריכים לגרוע את בעלותם, מה שלא קורה בגניבה.
[3] הרשב"א מביא גם את דברי הרמב"ן, ונראה שהוא הולך בדרכו, אולם צריך עיון כיצד הדברים מתיישבים.
[4] זאת למרות שישנו קישור בין מי שלא מתרץ כך לשיטה לפיה יש רמה של קניין דרבנן.
[5] האבני מילואים מסביר כך את דברי הרמב"ן בהתחלה, אלא שהוא מסתייג מהפירוש הזה כיוון שתקנת ארבע אמות אמורה גם לקידושין, ושם לא ניתן להשתמש בכלי של הפקעת קידושין.
[6] אולם ממנו נראה גם כמו הרמב"ן שהתקנה היא בחפץ הנקנה ולא בקרקע בה האדם נמצא.
[7] יכול להיות שמה שהניע את רש"י לפרשנות הזאת היא ההבנה שבסמכותם של בית דין רק להפקיע בעלות מאדם מסוים ולא להקנות לאדם אחר ולכן בכוח התקנה רק למנוע מאחרים לקנות את החפץ.
[8] כך גם עולה מהתוספות רי"ד (בבא מציעא י: ד"ה רב אשי) שאומר שקניין ארבע אמות עובד במישור התורה רק בגט. זאת כיוון שבגט אין צורך בקניין אלא בהגעה של הגט לרשות האישה.
[9] מלשונו של רש"י קשה להכריע לטובת הפירוש הזה או כנגדו. רש"י כותב אם יש סביבותיו (של האדם) דבר הפקר, ולא מחלק באופן הנ"ל. אולם, ניתן להביא סעד מועט לדברים מכך שבעל המאור משתמש בקניין ארבע אמות להסביר את דין תורה של טלטול ברשות הרבים, דבר שאמור להסתמך על כך שארבע אמות של האדם קונות לו.
[10] לפי רש"י מטרת אותו האדם איננה לקנות את הפאה בקפיצה אלא למנוע מהאחרים להגיע אליה, דבר המבטא את זה שהוא לא סומך על התקנה וחושב שמה שיואיל לו זה קפיצתו.
[11] כך מובא בשיטה מקובצת, אולם בחידושיו (בבא מציעא ה. בדפי הרי"ף) נראה שהוא פוסק כמו הרמ"ך.
[12] וכך עולה מהריטב"א שאומר שפוסקים כמו רב אשי (דבריו הם דברי רב ששת בסוגיה שלנו) כי הוא בתרא, שיש מחלוקת בין האמוראים.
[13] לכאורה, דברי התוספות אינם עולים בקנה אחד עם התנסחות הגמרא, כי לפי רב ששת ברשות הרבים לא תיקנו קניין ארבע אמות. ניתן להציע שהתוספות קורא את הגמרא באמירה שרק ברשות הרבים בה האנשים הרבים דחוקים, הקניין לא עובד, אבל ברשות הרבים במצב בו הרבים לא דחוקים הקניין יעבוד כי האדם יכול לשמור את החפץ. ואולי כך עולה מההשוואה בין תירוצו של רב פפא שלא מתאר את שדה בעל הבית בשום צורה, לבין תירוצו של רב ששת המתאר את רשות הרבים.
[14] נראה שרב פפא לא יכול להסכים עם פרשנות זאת לגמרי, כיוון שאם כך גם ברשותו של אדם ספציפי, אם לבעל השדה אין זיקה לחפץ ניתן לקנות בארבע אמות. אולם ראינו שרב פפא אמר שלא ניתן לזכות בפאה, למרות שלכאורה לבעל השדה אין זיקה לפאה. על אף שניתן לפרש זאת כיוון שלעני יש זיקה לפיאה הזאת כמו לשאר העניים. אך אם לא משתמשים בפירוש זה אולי כך ניתן להסביר את גירסת רוב הראשונים (עיין למשל רמב"ן בבא מציעא י: ד"ה מצינו בכל הנוסחאות כי תקינו רבנן בשדה דעלמא) לפיה רב פפא מחלק בין שדה של בעל הבית לשדה דעלמא, אז לא מובן מה ההבדל בין השדות השונים. לפי דברינו ניתן לחלק בין שדה של בעל הבית עני, אז לבעל השדה יש זיקה לפאה (עיין רא"ש פאה פרק ד משנה ט ממנו עולה כי עני יכול לזכות בפאה הזאת עבור עניים אחרים), לבין בעל שדה שאיננו עני. וצריך עיון גדול.
[15] למרות שלכאורה נשמע מלשונו של הרשב"א שהוא היה רוצה לפרש כמו רבי ברוך.
[16] הרשב"א נדרש לקושיה בין הגמרא בבא מציעא לזאת בגיטין ממקום אחר. רבי יוחנן אומר שהדין של קניית הגט הוא דין ייחודי לגיטין וקידושין, כך שלא ברור כיצד ניתן לקנות איתו דברים אחרים.