רקע
לאחר שביררנו את עצם חיובו של האדם על נזקים שהוא עושה בגופו ברשות הרבים נעבור לדון בנזקים שהוא עושה על ידי ממונו. עיקר הסוגיה תעסוק בהבנת הגמרא ובסיווג גדרי נתקל.
מקורות
א. בבא קמא כח:-כט: "ר' יהודה אומר… איתמר" (ולא עד בכלל)
ב. תוספות בבא קמא כח: אמר רבה, ואונס, והתניא
רבנו חננאל בבא קמא כט. " ואי קשיא… ממונו לא"
רשב"א בבא קמא כח: ד"ה אמאי אונס
ג. רי"ף בבא קמא יב:-יג: "נשברה כדו… וכן הלכתא"
ד. תוספות בבא קמא כט. ד"ה פליגי
רשב"א בבא קמא כט. ד"ה פליגי (שניהם)
בעל המאור בבא קמא יג. ד"ה אלא אמר אביי
רמב"ן מלחמות בבא קמא יג. ד"ה אמר הכותב אילו שתק, וכתב ומסתברא
ראב"ד בבא קמא כט: ד"ה והא אמר רב
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ז
הסבר הסוגיה
נשברה כדו ברה"ר, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית – חייב; רבי יהודה אומר: במתכוין – חייב, באינו מתכוין – פטור
[בבא קמא כח.]
המשנה עוסקת במקרה בו אדם הולך ברשות הרבים עם כד, ובמהלך ההליכה שלו הכד נשבר וגורם לנזק הן על ידי תכולתו והן על ידי שבריו. שיטת תנא קמא היא שהאדם חייב על כל נזק שנגרם כתוצאה משבירת הכד שלו. רבי יהודה חולק ואומר שהאדם חייב רק כאשר הוא מתכוון, אבל אם הוא לא מתכוון הוא פטור.
הגמרא מבררת איזה כוונה גורמת לרבי יהודה לחייב ומעלה שלוש אפשרויות להסבר מחלוקת התנאים. רבה אומר שהכוונה שרבי יהודה מחייב בה היא כוונה להוריד את הכד מהכתף, כלומר במצב בו האדם מסיח את דעתו מהדרך, ועקב כך הוא נופל והכד נשבר[1], רבי יהודה אומר שהאדם חייב על כל הנזקים אותם יגרום הכד.
ההנחה היא שיש שלוש רמות: מקרה בו האדם מתכוון לשבור את הכד, ובמקרה הזה ודאי שהאדם חייב על כל הנזקים הנגרמים בעקבות השבירה. הרמה הנמוכה היא רמה של אונס גמור בו הכד נמס ותכולתו מזיקה. רמת הביניים היא מצב בו האדם נתקל וכך נשבר הכד, וברמה זאת רבה אומר שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה.
אביי לא מוכן לקבל את דברי רבה כיוון שיוצא מדבריו שרבי מאיר שמחייב גם במצב בו האדם לא מתכוון מחייב גם באונס דבר שלא אפשרי כיוון שהתורה פטרה את האנוס, והוא לא מסתפק בעצם טענת פטור באונס אלא מביא את הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר".
צריך לחקור מאיזה אב רבי מאיר מחייב במצב של נפשרה על פי רבה. השגתו של אביי שצריך להיות פטור באונס גורמת לרבנו חננאל לומר שמדובר על נזקי ממון, כיוון שבנזקי גופו האדם חייב גם באונס. רבנו חננאל לא מפרט מאיזה אב בנזקי ממון מדובר.
התוספות מקבל את דברי רבנו חננאל רק לאחר שהמים או החרסים נחו על הקרקע. אבל לפני כן החיוב הוא מצד אדם המזיק אפילו בנפשרה כל עוד הנזק נעשה לפני מנוחת הדבר שנפל. הוא הולך כאן לשיטתו שיש מקרים בהם אדם פטור באונס. במידה והאדם היה שופך את המים או זורק את הכד ומזיק כך הוא היה חייב מצד אדם המזיק, ולכן גם כאשר הוא נתקל ובכך גורם לנזק, ואפילו בנפשר הכד אליבא דרבי מאיר החיוב הוא מצד אדם אדם המזיק[2].
לפי התוספות ניתן להסביר את מחלוקת האמוראים בשאלת סיווג מצב של נפשרה כאונס או כאונס גמור. אולם לפי רבנו חננאל שמעמיד את המשנה בנזקי ממונו צריך להבין מדוע רבה טוען שרבי מאיר מחייב גם באונס, כלום הוא לא מכיר את דין אונס?
נראה לומר שרבה מבין את המחלוקת במשנה כפשטה, כלומר לאחר שהמים והחרסים נחו. אז ניתן לומר שעל אף שהאדם אנוס על התמוססות כדו, אין זה פוטר אותו מהנזקים הנגרמים מכך. לפי זה ניתן להציע שתי דרכים להסביר את מחלוקת התנאים על פי רבה.
הדרך הראשונה היא לומר שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא בשאלה האם אדם חייב בנזקי בור שנכרה באונס. שאלה זאת מבוססת על הבנה מהותית של דין אונס. רבי יהודה אומר שאונס גורם לכך שהאדם לא יהיה מקושר למקרה ולכן האדם פטור על הבור, בעוד רבי מאיר אומר שכאשר דבר נעשה באונס האדם אחראי על המעשה, אלא שהוא איננו אשם. חוסר אשמה על עעצם כריית הבור איננו פוטר מחובת השמירה עליו, ומאחריות על נזקיו[3].
לחלופין ניתן להציע שמחלוקת התנאים על פי רבה היא ממתי אדם חייב בשמירת כדו. רבי יהודה אומר שכל עוד הכד אינו מפריע לאף אחד הוא אינו מזיק ואין כפיו חיוב שמירה. רק מהרגע שהכד נעשה תקלה הבעלים מתחייבים לשמור עליו. אבל אם התקלה נגרמה באונס יוצא ששום דבר לא מקשר בין האדם לתקלה. לעומת זאת רבי מאיר סובר שמרגע שאדם נכנס עם כלי לרשות הרבים הוא חייב לשמור עליו. על כן האונס לא מקשר אותו לנזקים שקורים תוך כדי שהוא אנוס, אבל לאחר גמר האונס חיוב השמירה חוזר אליו[4].
אביי מביא ברייתא כדי להוכיח שרבי מאיר פוטר באונס[5]. מהברייתא מתחדש שרבי יהודה מודה שהאדם חייב כשהוא שם את אבנו סכינו ומשאו והם הזיקו ברוח מצויה, ורבי מאיר מודה שהאדם פטור כשהקנקנים שהוא שם בראש הגג נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו. בכל דרך בה נסביר את מחלוקת התנאים נזדקק לשאלה כיצד שני המקרים הללו קשורים. חידוש נוסף שעולה בברייתא הוא שמחלוקת התנאים היא לא רק בכלי שנשבר אלא גם בגמל שנפל.
בעקבות דחיית דברי רבה, אביי מציע פרשנות אחרת למשנה. הוא מעמיד את המשנה במקרה הביניים של נתקל, ואומר שהתנאים חולקים בשני דברים. הם חולקים גם בנזקים הנגרמים בשעת הנפילה, וגם בנזקים הנגרמים לאחר שעת הנפילה.
הרי"ף מבין שכוונת אביי לומר שמחלוקת התנאים היא מחלוקת אחת, אלא שלאותה המחלוקת יש שתי הסתעפויות. המחלוקת היא בשאלה מה מעמדו של נתקל. רבי מאיר אומר שהנתקל הוא כמו פושע, ולכן הוא חייב הן על הנזקים הנגרמים בנפילת הכד והן על הנזקים הנגרמים לאחר השארת הכד על הרצפה. רבי יהודה חולק עליו ואומר שדינו של נתקל הוא כאנוס, ולכן הוא פטור על הנזקים הנגרמים בשעת הנפילה, ובנוסף, כיוון שהדבר קרה באונס חייבים לומר שהוא מפקיר את החרסים, אלא אם כן הוא מתכוון לזכות בהם ומשאיר אותם שם בכוונה.
התוספות חולקים על הרי"ף ואומרים שכוונתו של אביי היא לומר שיש שתי מחלוקות בלתי תלויות בין התנאים. המחלוקת בשעת הנפילה היא בשאלה האם נתקל הוא פושע או אנוס. בנוסף ישנה עוד מחלוקת והיא לגבי דינם של החרסים שהאדם לא מתכוון לזכות בהם, המחלוקת היא גם לאחר נפילת פשיעה[6]. לפי רבי מאיר כיוון שהאדם הוא שגרם את התקלה של החרסים הוא חייב עליהם, ולפי רבי יהודה האדם חייב על החרסים רק אם הוא רוצה לזכות בהם[7].
הקושי בדברי התוספות הוא שלפיו אביי ממציא עוד מחלוקת, ומניין לאביי שיש מחלוקת נוספת בין התנאים? כבר הגמרא מתייחסת לשאלה הזאת ואומרת שהוא לומד זאת מכך שהמשנה נוקטת שני מקרים שונים, אלא ששני מקרים שונים זו תשובה מספקת לשאלה מניין אביי מסיק שיש שתי הסתעפויות לאותה המחלוקת ולא ללימוד מחלוקת חדשה. למרות הקושי, לשונו של אביי בתרתי פליגי יותר נשמעת כמו התוספות שיש בין התנאים שתי מחלוקות ולא שהם חולקים בשני מקרים מאותה הסיבה.
בין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרי"ף, יוצא שרבי יהודה פוטר בשעת נפילה. הראשונים מבינים שהנזקים שנגרמים בשעת נפילה הם אדם המזיק ושואלים כיצד רבי יהודה פוטר במקרה כזה מהטיעון נתקל לאו פושע, שהרי אפילו לגישה הכי מחמירה שאומרת שנתקל אנוס[8], אדם חייב באונס. הראשונים פותרים את הבעיה בשלוש דרכים:
התוספות והרשב"א[9] אומרים שרבי יהודה לא פוטר מנזק שמתבצע תוך כדי הנפילה כיוון שבאמת שם מדובר על אדם המזיק והוא לא פטור באונס. מחלוקת התנאים היא בשעת נפילה, כלומר מרגע מנוחת השברים ועד שהנתקל יכול לסלקם. במקרה כזה ודאי שהנזק הוא מצד בור ולא מצד אדם המזיק[10].
בעל המאור מסביר שאדם חייב משום אדם המזיק רק כאשר הוא פושע, אבל כשהוא לא פושע לא הוא עשה את המעשה ולכן הוא חייב מדין בור, כשעל בור באונס ודאי שהאדם פטור. יוצא שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם בכלל יש כאן אדם המזיק. דברי בעל המאור קשים שכן לפיהם אין חיוב על אדם המזיק באונס. לכן צריך לעדן אותם בעזרת דברי הראב"ד ולומר שהוא מדבר רק על כוחו, אבל בגופו ודאי שיהיה אונס שחייבים עליו.
הרמב"ן לא מקבל את שתי טענותיו של בעל המאור. הוא לא מקבל את האמירה שלפי רבי יהודה יש כאן בור כיוון שבור הוא דבר דינאמי אלא דבר סטטי. בנוסף הוא לא מקבל את טענתו של בעל המאור שהשאלה של נזקי אדם תלויה בפשיעתו, שהרי כשיש על אדם אבן והוא מתרומם הוא חייב בנזקיה אף על פי שמועלם לא הכיר בה, כלומר למרות שאין פשיעה[11].
לכן הרמב"ן מסביר את המחלוקת אחרת. הוא אומר שבין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה בשעת הנפילה החיוב הוא לא מצד אדם המזיק, אלא מחלוקתם היא מצד אש. החיוב של אדם המזיק הוא רק כאשר האדם מזיק בגופו או בכוחו, ובמקרה שלנו הכוח של הקרקע הוא ששבר את הכד והנזק הוא מצד האחריות של האדם, ולא מצד פעולתו. הרמב"ן מחדש שהמקרה הזה הוא מצד אש, כיוון שכוח שבירת הקרקע מעורב ומזיק בעזרת ממונו של האדם, אז אם האדם פשע הוא חייב, ואם הוא היה אנוס הוא יהיה פטור.
הרווח הגדול של הרמב"ן בהעמדת מחלוקת התנאים בדיני אש הוא שמובן מדוע הם מודים בברייתא ברוח מצויה וברוח שאינה מצויה, כלומר בדיני אש. לעומת זאת לפי בעל המאור לא מובן כיצד שני המקרים קשורים למחלוקת האם נתקל הוא פושע והחיוב הוא מצד דיני אדם או שנתקל הוא אנוס והחיוב הוא מצד בור.
גם על התוספות לא קשה והוא אומר שרבי יהודה מודה לרבי מאיר במניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו שהוא פושע, ולכן לאחר נפילתם על ידי רוח מצויה המניח חייב למרות שאין לו זמן לסלק אותם. לעומת זאת רבי מאיר מודה לרבי יהודה שבמצב בו הקנקנים נפלו ברוח שאינה מצויה על אף שיש למניח זמן לסלק אותם הוא פטור כיוון שהוא אנוס מצד זה שהרוח הייתה רוח שאינה מצויה[12].
רבי יוחנן מציע דרך שלישית להסביר את המחלוקת במשנה. הוא מסביר שבשעת נפילה לפי כולם חייב והמחלוקת היא רק לאחר נפילה במפקיר נזקיו בנפילת אונס[13]. ממהלך הגמרא נשמע שרבי יוחנן חולק על הצעת אביי בהסבר מחלוקות הראשונים, מה שמהווה ראייה כנגד שיטת הרי"ף שלפי אביי יש מחלוקת אחת, כיוון שהעולה מדבריו הוא שאין מחלוקת בין אביי ורבי יוחנן.
נקודה נוספת אליה הראשונים נדרשים היא היחס בין רב ושמואל לבין המשנה. כזכור[14], עסקנו במחלוקת רב ושמואל בפירוש המשנה, רב העמיד שהניזוק במשנה הוא כלי והמשנה עוסקת בנזקי שור, שמואל אמר שהניזוק במשנה הוא אדם כי בבור פטור על כלים.
בעל המאור טוען שרב ושמואל חולקים על אביי. רב ושמואל מתייחסים לנזקים שקורים בגלל המים, כלומר לנזקים שקורים בשעת הנפילה, אם הנזקים הללו הם מצד אדם המזיק, כמו שמסביר בעל המאור מחלוקת רב ושמואל לא מתחילה ופשוט שחייב[15]. לכן בעל המאור אומר שלפי רב ושמואל מחלוקת התנאים היא רק לאחר הנפילה וכמו שהסביר רבי יוחנן.
הראב"ד והרמב"ן לא מקבלים את דבריו של בעל המאור. הרמב"ן אומר ששני המקרים המובאים במשנה ניתנים להסבר בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה. האפשרות לומר שהמקרה של הוחלק במים הוא לאחר נפילה מאפשר לרב ולשמואל לחלוק רק בלאחר נפילה באדם שהוחלק במים האם כשלא הפקיר החיוב הוא משום שור או משום בור.
הראב"ד מוסיף ואומר שרב ודאי יכול לסבור כאביי, כיוון שרב יכול לומר את חידושו גם על שעת נפילה כי אם הפטור הוא מצד קרקע עולם הזיקתו, שתופס גם באדם[16]. לעומת שמואל שלא יכול לעסוק בשעת נפילה כיוון שבאדם המזיק אין פטור של כלים. ושמואל חולק על רב במשנה רק לאחר נפילה.
לשיטת התוספות שאומר שבשעת נפילה הכוונה כל זמן שהאדם לא יכול לסלק את החרסים ודאי שאין שום סתירה בין רביי לרב ושמואל, כיוון שלפיו הסוגיה כלל לא עוסקת באדם המזיק אלא בענייני תקלה ברשות הרבים, כך שרב יוכל לומר שאותה התקלה היא שור ושמואל יוכל לומר שאותה התקלה היא בור.
סיכום
מחלוקת התנאים במשנה בשאלת נזקים הנגרמים בעקבות שבירת כד ברשות הרבים. אביי אומר שהתנאים במשנה "בתרתי פליגי", הם חלוקים גם בשעת נפילה וגם לאחר הנפילה. הרי"ף אומר שהמחלוקת היא מחלוקת אחת בשאלה האם נתקל פושע אלא שיש לה שתי השלכות, והתוספות אומר שיש כאן שתי מחלוקות שונות בלתי תלויות, מחלוקת בשעת נפילה בשאלה האם נתקל פושע ומחלוקת לאחר נפילה בשאלה האם הפקרת תקלה ברשות הרבים מועילה.
יוצא לפי אביי שאומר שיש מחלוקת גם בשעת נפילה, שרבי יהודה פוטר בשעת נפילה מצד הסברה נתקל לאו פושע. הראשונים מבינים שבשעת נפילה החיוב הוא מצד אדם המזיק ומתקשים כיצד רבי יהודה פוטר. התוספות מחדשים ששעת נפילה הכוונה כל זמן שלנתקל לא היה זמן לסלק את המזיק, ולכן החיוב הוא מצד בור ולא מצד אדם המזיק. בעל מאור מחדש שהשאלה האם הנזק הוא משום אדם המזיק תלויה בשאלה האם יש שם פשיעה. הראב"ד מעדן את דבריו ואומר שרק בכוחו אומרים כך אבל לא בגופו. הרמב"ן אומר שכאן הנזק נגרם מכוח הקרקע ולא מכוח האדם ולכן גם לפי רבי מאיר החיוב הוא לא מצד אדם המזיק אלא מדין אש.
הראשונים דנים בשאלת היחס בין דברי אביי למחלוקת רב ושמואל. בעל המאור אומר שרב ושמואל חולקים על אביי. הראב"ד והרמב"ן אומרים שמחלוקת רב ושמואל היא רק לאחר נפילה, וגם במקרה כזה יש חיוב בהוחלק במים. לפי דברי התוספות ודאי שאין שום סתירה בין אביי לרב ושמואל.
[1] דברים אלו מבוססים על דברי רש"י (ד"ה במתכוון)שמקשר את דרך שבירת הכד להיות השובר נתקל. דברים אלו קצת קשים כיוון שהגמרא לא נוקטת את הלשון הזאת אלא מדברת על כוונה להוריד מהכתף. הדרך הפשוטה להסביר את רבה היא לומר שאין כאן התייחסות לנתקל אלא אפילו במצב בו השובר נתקל הוא פטור עד שלא יתכווין לפעולה שהובילה לשבירה, וכך עולה מהרשב"א (ד"ה במתכוון) שאומר שמתכוון זה דוגמא לכל מי שלא נזהר.
[2] הרווח בדברי התוספות הוא שמובן מדוע מובן הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" שעוסק בנזקי אדם. הרשב"א מסביר שהפסוק הוא המקור לכל דיני אונס ולכן הוא שייך גם בנזקי ממון.
[3] על פי הדרך הזאת החילוק בין נזקי הכד בהתמוססותו לנזקי המים לאחר מנוחתם הוא חילוק מהותי. כלפי כל הנזקים שקורים תוך כדי האירוע האדם פטור כי הוא אנוס. ברם, האונס אינו מועיל כדי לפטור מנזקים המתרחשים לאחר מכן.
[4] ועיין בתוספתא (ב, ד) שם מפורש שסיבת הפטור לפי רבי יהודה היא כי "אין שמירתן עליו"
[5] לחלופין, ניתן לומר שהוכחתו של אביי מהברייתא היא מכך שמוכח שמחלוקת התנאים היא במצב ביניים בין מצב של אונס למצב של חוסר אונס, וגם רבה מודה שרבי מאיר פוטר באונס עצמו אבל חולק מתי פטור. כלומר דחיית אביי לא מבוססת על הבבא האחרונה בברייתא שאומרת שרבי מאיר מודה כאשר הקנקנים נפלו ברוח שאינה מצויה, אלא מזה שמוכח בברייתא שמחלוקת התנאים היא במצב שהוא לא אונס ולא פשיעה, ובניגוד לרבה שאומר שהם חלוקים במצב בו נוצר האונס בפשיעה.
[6] הרא"ש (פרק ג סימן ה) אומר שאין נפקא מינה להלכה בין שתי השיטות כיוון שממילא אין הלכה כרבי יהודה ולכן אין עניין בחידושו במחלוקת השנייה שהאדם חייב גם לאחר נפילת אונס.
[7] התנסחותו של התוספות היא שמחלוקת התנאים היא בשאלה על איזה סוג התורה חייבה, האם בור שנחפר ברשות הרבים, או הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו (ועיין לעיל שהתעסקנו במחלוקת הזאת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא סוגייה נט: בור האמור בתורה). הרא"ש מוכיח מהמשנה שם שמחייבת על בור ברשות הרבים שאין הלכה כרבי יהודה, כלומר לפיו, אדם לא חייב על בור ברשות הרבים.
[8] כך הסבירו התוספות (כז: ד"ה ושמואל אמר) והרשב"א (כח: ד"ה אלא) שנתקל לאו פושע הכוונה היא שהוא אנוס. מהנימוקי יוסף (יג. ד"ה בשעת) עולה פירוש מעט עמום "נתקל לאו פושע הוא ואף על גב דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור". ניתן להבין מדבריו שנתקל זה אונס, אבל לא אונס גמור שיפטור, וניתן להסביר אחרת ולומר שנתקל זה לא אונס בכלל אלא חוסר פשיעה.
[9] וכן כתב בנימוקי יוסף (יג. ד"ה בשעת).
[10] הפני יהושע אומר (בתוספות בד"ה פליגי בשעת נפילה) שמוכרח כך מלשון המשנה שאומרת והוחלק במים ששעת נפילה הוא לאחר מנוחת המים. כמו כן כך גם מוכח מכך שהגמרא לא משתמשת בלשון בהדי דקא אזלי, כמו שהיא עושה בפרק ראשון.
[11] הראב"ד דוחה את הראיה של הרמב"ן ואומר שבמקרה הזה אין אונס אלא הוא פשיעה כיוון שעל האדם לבדוק את בגדיו ולראות שאין שם אבנים.
[12] יש לשים לב שלפי התוספות כל אחד מהמודים הוא על מחלוקת אחרת. הודאתו של רבי יהודה לרבי מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו זה בשעת נפילה, כלומר במחלוקתם הראשונה, והודאת רבי מאיר לרבי יהודה במעלה קנקנין על הגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו היא במחלוקת לאחר שעת נפילה.
[13] בסוגיה ס: בור האמור בתורה הסברנו שלפי רבי יוחנן החיוב על בור הוא מצד מעשה אסור שעשה החופר, ולכן כאשר הוא נעשה באונס הוא פוטר.
[14] בסוגיה ס: בור האמור בתורה
[15] אלא אם כן נאמר שגם בשעת נפילה הנזק הוא גרמא.
[16] בין אם מצד שותף בנזק כמו שעולה מהראב"ד פה, ובין אם מצד סברת גרמא.