רקע
בסוגיה זאת נמשיך ונעמיק בהבנת העדאת השור, ועיקר המיקוד יהיה על היחס שבין התהליך שעובר השור, להשפעתו על בעליו.
מקורות
א. בבא קמא כד.-: "אבעיא להו: שלשה ימים דקתני… אבעי לך לנטורי לכוליה בקרא"
ב. תוספות בבא קמא כד. ד"ה אי, השתא
רבינו פרץ בבא קמא ד"ה במכירין "ואי לייעודי גברא…"
מאירי בבא קמא כד. ד"ה שור שנגח, ודבר זה
ג. תוספות בבא קמא כג: ד"ה ולא ישמרנו
נחלת דוד בבא קמא כג: ד"ה תוס' ולא ישמרנו
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה א
הסבר הסוגיה
אבעיא להו: שלשה ימים דקתני, לייעודי תורא או לייעודי גברא?
בבא קמא כג:
ראינו בסוגיה הקודמת שרבי יהודה ורבי יוסי אומרים שכדי שהשור יקבל שם מועד הוא צריך לנגוח שלוש פעמים בשלושה ימים שונים. לאחר שהגמרא פוסקת כמותו היא עוברת לברר את הדין של נגיחות בימים שונים[1], ומעלה חקירה האם הצורך שהנגיחות יקרו בשלושה ימים שונים קשור לשור או לבעלים של השור.
הגמרא מביאה הבדל הלכתי בין הצדדים השונים בחקירתה, במקרה בו שור נוגח בשלושה ימים שונים, והעדים מעידים עליו ביום אחד. אם הצורך בשלושה ימים שונים הוא כדי להעיד את השור ולבדוק שהשתוללות שלו איננה דבר מקרי אלא חלק מטבעו של אותו השור אין עניין בשאלה מתי מגיעה העדות, וגם אם כל העדויות מגיעות ביום אחד הדבר לא מעלה ולא מוריד. לעומת זאת אם הדין של שלושה ימים הוא קשור באדם, אז צריך שגם העדויות יתחלקו לימים שונים.
צד הספק לפיו שלושה ימים הם להעדאת השור מובן. כדי שהשור יהפוך לשור נגח משהו בשור צריך להשתנות, ולפי רבי יהודה ורבי יוסי חלק מתהליך המועדות לוקח שלושה ימים. אלא שצד הספק השני צריך ביאור.
התוספות שם את השאלה הזאת על השולחן בכל כובד משקלה. פסיקת ההלכה היא שתשלומי חצי נזק הם קנס, כיוון שמעיקר הדין היה אמור להיות פטור כי השור לא אמור לנגוח. אם כן, מדוע אחרי שלוש פעמים, אז השור מוגדר כנגחן, ולכאורה צריך לשמור עליו מעיקר הדין[2], עדיין יש קנס ולא עוברים לתשלום ממון? מדוע האדם נצרך כדי להפוך את השור לנגחן?
קושייתו מניחה שלאחר שלוש פעמים השור הופך מלא שמור לשמור. ניתן לחלוק על ההנחה הזאת, כמו שראינו בסוגיה הקודמת ולומר שתהליך ההעדאה הוא תהליך פורמלי. כאשר השור מזיק בפעולה שאיננה צפויה, האדם אינו אחראי על המעשה ואין לו בכלל שם מזיק, ובכל זאת התורה קנסה אותו כדי למנוע מצב בו השור לא יישמר כלל. הישנות המקרה פעמים רבות איננה הופכת את הפעולה לצפויה, אלא את האדם שלא שומר כנגדה למזיק. לפי צד הספק שאומר שדין שלושה ימים הוא באדם, סובר שכדי לשוות לאדם שם מזיק הוא צריך לעבור תהליך.
התוספות מעלה אפשרות להסביר את צד הספק ששלושת הימים נצרכים על מנת להעיד את האדם כגילוי על כך שהאדם עובר על התראת בית דין ונותן לשורו לנגוח. הוא דוחה את האפשרות הזאת כיוון שלפיה מתחייבים נזק שלם רק בנגיחה החמישית, שהרי הנגיחה הראשונה איננה נספרת כיוון שלא קדמה לה התראה, כך שהאדם לא פשע ועבר על דברי בית דין. רבינו פרץ מאמץ את האפשרות של התוספות, ומסביר שבהתראה השלישית האדם משווה למועד במידה ושורו ינגח שוב, כך שלאחר הנגיחה הרביעית הוא הוכח כמי שנותן לשורו לנגוח וחייב נזק שלם.
התירוץ שהתוספות מקבל הוא תירוץ פורמלי. העובדה שלאחר שלושה ימים השור הופך לנגחן לא משנה את החיוב שלו. צד הספק שסובר שהימים הם כדי להעיד את האדם, מבין שהאדם נצרך להליך הפורמלי כך שעד שהאדם לא יהיה נוכח בדין שלוש פעמים הוא לא יתחייב נזק שלם.
המאירי מקבל את קושיית התוספות ומבאר על פיה את הספק. הוא מקביל אותה לגמרי למחלוקת לגבי איפיון תשלומי חצי נזק. הצד שאומר ששלושה ימים הם דין בשור סבור שהשור הוא לא נגחן מעיקרו ומעיקר הדין הבעלים היו אמורים להיות פטורים אלא שהתורה קנסה אותם. רק לאחר שינגח שלוש פעמים הוא יהפוך להיות נגחן. צד הספק השני מניח שהשור נגחן מלכתחילה ושום דבר לא משתנה בו. דין תמות מבוסס על שלוש "הנחות" שהתורה נותנת לאדם כיוון שהיא חסה עליו. כחלק מההליך הפורמלי של ניצול ה"הנחות" האדם צריך להיות נוכח[3].
התוספות אומר שגם לפי צד הספק ששלושת הימים הם להעדת השור, צריך להתרות בבעלים. הוא מביא ראיה לדבריו מהפסוק שאומר קודם והועד בבעליו, כלומר שהבעלים צריך לדעת, ורק לאחר מכן ולא ישמרנו.
אלא שהתוספות לא מסתפק באמירה שהבעלים צריכים לדעת. הוא מקשה על עצמו מגמרא בפרק רביעי[4]. הגמרא שם מחפשת מציאות בה השור אינו נהרג לאחר הפעם הראשונה ובכל זאת נהיה מועד. אחת האפשרויות שהגמרא מעלה היא שהעידו על השור, ולפני שנהרג הוזמו העדים, וכך שלוש פעמים, עד שהגיעו עדים שהזימו את הזוממים והעדות חזרה לתוקפה. הגמרא שם פושטת את הספק שלנו ואומרת שיש מכך ראיה לכך ששלושה ימים זה דין בשור, כיוון שאם זה דין באדם, אזי בעל השור לא הותרה בשלושה ימים שונים. אלא שלפי מה שאמר התוספות שגם אם אומרים ששלושת הימים נצרכים על מנת להעיד את השור הבעלים צריך לדעת, עדיין אין כאן שור שמועד כיוון שבאף אחת מהעדויות לא העידו את הבעלים.
בפשטות התוספות היה יכול לתרץ[5], שהזמת הזוממים מחדש את המשפט שהיה קודם, ונמצא שהבעלים כן הועדו, אלא שעד כה הם לא האמינו לעדות כיוון שהיא הוזמה. כיוון שהתוספות לא מוכנים לתרץ כך הם נדחקים לשני פירושים דחוקים. העולה מכך הוא שלפי התוספות ידיעת הבעלים היא איננה רק עניין שולי ומשפטי שאפשר לומר שלמפרע התגלה אחרת, אלא חלק אינטגרלי מהעדת השור. הבעלים צריכים לדעת ששורם הוא מועד והם צריכים לקחת עליו אחריות ולשמור עליו.
הנחלת דוד אינו מקבל כלל את דברי התוספות, ואומר שלפי הצד ששלושת הימים הם כדי להעיד את השור אין צורך שהבעלים ידעו בכלל. אפשר לתלות את מחלוקתם במהותה של העדאת השור. הנחלת דוד מבין ששור מועד הוא פשוט שור שמוחזק נגחן. אלא שלפי התוספות התהליך הוא הליך פורמלי. השור לא יכול להיות חלק מתהליך פורמלי וצריך את הבעלים שיהיו שותפים כדי שבית דין יוכל להשלים את ההליך ולהחיל על השור שם מועד עקב טבעו הנגחני.
הרמב"ם פוסק שהגמרא נשארת בספק, ולכן במקרה בו יעידו על שלוש נגיחות ביום אחד, על הנגיחה הרביעית ישלם חצי נזק, ותפיסה תועיל. המאירי, לשיטתו, חולק ופוסק שהעדאה תלויה רק בשור, כיוון שלפיו פסקנו לפי צד זה כשהגדרנו את התשלום כקנס[6].
סיכום
הגמרא מסתפקת בשאלה האם הימים נצרכים כדי להעיד את השור או כדי להעיד את הגמרא. הרמב"ם פוסק את הספק להלכה, בניגוד למאירי שמכריע ששלושת הימים הם רק לצורך העדאת השור.
בביאור ספק צריך להבין כמה כל אחד מהצדדים שלו הוא קיצוני. התוספות מבין שגם אם אומרים שדיני העדאה נועדו בשביל להעיד את השור עדיין צריכה להיות ידיעת בעלים, לעומת הנחלת דוד שאומר שאין שום צורך כזה.
רבנו פרץ מציע את צד הספק שהעדאה הוא דין באדם בצורה הקיצונית ביותר ואומר שהאדם צריך להיות מועד לעבור על התראת בית דין ולפשוע בשמירת השור. המאירי נוקט דרך פחות קיצונית, לפיה צד הספק הזה לא אומר פשוט שום דבר לא על האדם ולא על השור. התוספות הולך בדרך המתונה ביותר וממנו נראה שגם לפי הצד הזה תהליך העדאה הוא בשור עצמו, אולם יש גם צד פורמלי כלפי הבעלים.
[1] הראב"ד (כד. ד"ה איבעיא להו) אומר שצריך להסתפק גם לשיטת רבי מאיר האם ניתן להתרות בפעם אחת על שלוש נגיחות.
[2] בסוגיה ב: הגדרת קרן העלנו אפשרות להסביר את דברי התוספות באופן סוציולוגי. רמת הסכנה של שור תם ידועה אבל לפי רב פפא אנשים לא שומרים על שור כזה. לפי הסברה הזאת אחרי שלוש נגיחות אנשים שומרים על שור, ועדיין צריך לשאול מדוע גם האדם צריך לעבור תהליך של העדאה.
[3] המאירי בסוגיה הקודמת הסביר את תהליך ההעדאה כתהליך מהותי. על כן נראה לומר שזה נתון בעצם המחלוקת. מי שסובר שהשור אינו נגחן סבור שהשור הופך לנגחן.
[5] וכך תירץ הרב סולובייצ'יק (רשימות שיעורים כג: ד"ה ולפי מה שפירשנו אפילו אי לייעודי תורא).
[6] מעבר לתליית מחלוקות אחת בשנייה, נראה שהמאירי לומד את הסוגיה כמו רש"י, כך שהתירוצים שהגמרא מביאה נכונים רק לצד זה של הספק.