רקע
בסוגיה זאת אנחנו מסיימים את העיסוק בדין גופו, בכך שנחקור מה קורה ברגע הנזק לפי רבי ישמעאל ולפי רבי עקיבא בעיקר מצד חיוב השמירה וחובת התשלומים במידה והשור מזיק שוב.
מקורות
א. גמרא לו.-לו: מתחילת הפרק עד "ותא בתראי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא"
ב. תוספות לו: ד"ה אם
מהרש"א על התוספות
ש"ך סימן תא ס"ק ג
ג. תוספות לו. ד"ה שור
רשב"א לו. ד"ה אי כר' ישמעאל
ד. רי"ף יז: מתחילת הפרק עד "ר' שמעון מודה"
רש"י לו: ד"ה שבוק
תוספות לו: ד"ה כגון
רמב"ן מלחמות ה' יז: ד"ה ועוד כתב
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ט הלכות יב-יג
הסבר הסוגיה
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה – ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר – יחזיר לשלפניו, ואם יש בו מותר – יחזיר לשלפני פניו, והאחרון אחרון נשכר, דברי ר"מ. רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב
[משנה לו.]
המשנה מתארת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בסדר הגבייה משור שנגח כמה שוורים ברצף. על פי רבי מאיר מותר השור מנגיחתו הראשונה הולכים לבעלים, והשאר מתחלק בין הניזקים כשהעדיפות היא לכסות את נזקי האחרון, ורק אם נשאר בדמי השור כדי לשלם את נזקי זה שהוזק לפניו הוא יקבל, וכן על זה הדרך. לדוגמא אם שור ששוה מאתיים הרג שור שוה מאתיים ולאחר מכן הרג שור ששווה ארבעים ולאחר מכן שור שווה מאה. הבעלים מקבלים מאה לעצמם ובשאר הכסף הניזקים מתחלקים כשהניזק הארון מקבל חמישים, זה שלפניו עשרים והראשון רק שלושים.
רבי שמעון חולק ואומר שהאחרון מקבל את דמי נזקו, וזה שלפניו מקבל חצי ממה שנשאר, וזה שלפניו מקבל חצי ממה שנשאר, עד שהבעלים חולקים עם הניזק הראשון את דמי השור הנותרים. לדוגמא אם שור שווה מאתיים נגח שלושה שוורים ששווים מאתיים. הניזק האחרון יקבל מאה, זה שלפניו יקבל חמישים, והבעלים יתחלקו עם הניזק הראשון בשאר וכל אחד מהם יקבל עשרים וחמש.
הגמרא מנסה לברר כמו מי שיטת רבי מאיר, האם הוא סובר כמו רבי ישמעאל שהשור הוא רק שיעבוד לגביית הנזק, או שהוא סובר כמו רבי עקיבא שהמזיק והניזק נעשים שותפים בשור. היא דוחה בתחילה את שתי האפשרויות. לא ניתן להגיד שרבי מאיר סובר כמו רבי ישמעאל כיוון שאם כך הוא היה צריך לשלם לראשון ואם נשאר ישלם לאחרון, ולא להיפך. כמו כן לא ניתן להגיד שהוא סובר כרבי עקיבא כיוון שהמותר צריך להתחלק בין כל הניזקים כיוון שכולם שותפים בשור.
התוספות שואל, למה הגמרא לא דוחה את העמדת רבי מאיר כרבי עקיבא באותו אופן בו היא דוחה את העמדתו כרבי ישמעאל, הרי גם לפי רבי עקיבא אמור הראשון להיות נשכר. לפי רבי עקיבא הניזק הופך להיות שותף בשור, אמנם קשה לומר ששותפות זאת תחייב אותו בשמירה על השור עוד לפני שהוא הגיע אליו. מכוח קושיה זאת, התוספות דוחקים ואומרים שחיוב השמירה חל מרגע הנזק כיוון שיכול הניזק להביא עדים ולחייב את המזיק.
הרשב"א לא מוכן לקבל את התירוץ הזה ועל כן מעמיד את המשנה אחרי העמדת השור בדין. על כן לרבי עקיבא יש חיוב של הניזק לשמור על השור. יוצא שלפי רבי עקיבא הניזק זוכה בשור משעת הנזק, אמנם עד ההעמדה בדין יש לו רק זכות ממונית בשור, ולאחר העמדה בדין חלות עליו גם החובות כבעלים. לעומת זאת על פי רבי ישמעאל החיוב הוא עדיין חיוב ממוני, ועל כן הראשון מהניזקים אמור לקבלו ראשון.
הגמרא מעמידה את רבי שמעון הגמרא מעמידה כרבי עקיבא ואת רבי מאיר כרבי ישמעאל. כדי להתמודד עם הבעיה שרבי ישמעאל אמור להקדים את הראשון לגבייה היא מעמידה את המקרה במצב בו הנזיקים תפסו את השור ונעשו עליו שומרי שכר ועל כן האחרון הוא זה שנשכר.
עקב ההעמדה הזאת התוספות תולה את יכולתו של אדם להשתכר בכמה הנזק של זה שלפניו היה. כאשר הניזק הראשון תופס את השור, הוא בעצם תופס רק כמה שהיה לו בשור, ולא יכול לשלם יותר מזה במידה והשור שברשותו מזיק. לכן אם שור שווה מאתיים הורג שור שווה מאתיים והניזק תופס את השור והוא הורג עוד שור שווה שש מאות, אין לניזק הראשון כלום, והניזק השני גובה רק מאה, מפני שזה היה חלקו של הניזק הראשון.
המהרש"א תמהה על דברי התוספות. הוא שואל מדוע שהניזק האחרון לא יגבה את כל הנזק מגוף השור, כיוון שעל אף שהמזיק לא תפס את כל השור כל השור הזיק ושור משתלם מגופו? כלומר, לפי רבי ישמעאל הניזק הראשון שתופס את השור לא עושה זאת מדין שותפות, וכשהוא תופס את השור על מנת לגבות ממנו הוא תופס את כל השור שכלל לא קשור לחוב שלו. תפיסה זאת מחייבת אותו לפחות כמו שומר לשמור על השור שלא יזיק, ואם הוא מזיק הניזק השני אמור אמור לגבות את כל הנזק.
הש"ך מתרץ את התוספות בכך שהוא מחלק בין שומר שנכנס תחת הבעלים, לבין מי שתפס את השור לגבות ממנו שוודאי הבעלים לא רצה בדבר, והוא שומר רק על חלקו ולא על שאר השור. הסיבה שהבעלים לא חייב לשלם על חלקו בנזק הוא מצד זה שהתפיסה על ידי אחר מאפשרת לו לטעון שהוא היה אנוס[1].
רבי ראובן גרוזובסקי[2] מבאר את המחלוקת. לפי התוספות והש"ך היכולת של הניזק לגבות מגוף השור היא זכות של הבעלים. כאשר הבהמה נמצאת אצל שומר הבעלים מקנה לו את הזכות הזאת כחלק מהסכם שמירת גוף השור, אולם הזכות הזאת אינה עוברת למי שלוקח את השור בלא רצון הבעלים. ניזק שתופס את השור לא מקיים את יכולת הגבייה מהשור של הבעלים, למעט החלק שהוא נהיה בעלים עליו וממנו הוא ישלם. המהרש"א לעומת זאת סבור שגם לפי רבי ישמעאל דין מגופו הוא לא זכות של המזיק, אלא אחריותו של השור להיות מקור גבייה. על כן גם כאשר המזיק הוא לא הבעלים של השור כיוון שהוא תפס רק חלק ממנו, הניזק יכול לגבות את השור.
השאלה המרכזית בה הראשונים מתעסקים היא אם רבי מאיר מדבר במצב בו תפס הניזק את השור ונעשה עליו שומר בשביל המזיק, למה לא מעמידים אותו כרבי עקיבא גם כן, הרי הדין לפי רבי עקיבא אמור להיות זהה? ניסוח אחר בו צריך לשאול את השאלה הזאת, הוא אם רבי מאיר עוסק במצב של תפיסה אז גם רבי שמעון עוסק במצב של תפיסה ואם כך למה לטענתו הדין הוא שמהראשון כולם נהיים שותפים? ובעצם מה מחלוקת התנאים?
התוספות מסבירים שגם רבי מאיר וגם רבי שמעון עוסקים במצב בו תפס הניזק את השור כדי לגבות ממנו. מחלוקת התנאים לפי התוספות היא בשאלה האם הניזק שתופס את השור הופך להיות שומר שכר. רבי ישמעאל סובר שתפיסת הניזק מאפשרת לו גבייה יותר טובה של החוב והופכת אותו לשומר שכר. רבי עקיבא חולק, כיוון שלפיו הניזק הוא שותף של השור, ובשותפים מיקום השור איננו מהותי וכל אחד מהשותפים צריכים לשמור עליו[3], ועל כן הבעלים והניזק עדיין חולקים בנזק.
הרי"ף פוסק כרבי שמעון כי הוא סובר כרבי עקיבא, אלא שהוא אומר שגם רבי שמעון מודה לרבי מאיר במצב בו תפסו הניזק לגבות ממנו, וכך גם פסוק הרמב"ם. מוכרח שהוא סבר שרבי מאיר לא סבר כרבי עקיבא אלא כרבי ישמעאל, אבל רבי עקיבא סובר גם הוא את מה שאמר רבי מאיר במשנה. אם כן חוזרת השאלה למה הגמרא מעמידה את רבי מאיר כרבי ישמעאל, ומה מחלוקתם?
רש"י מתרץ שהגמרא לא יכולה להגיד שרבי מאיר הוא כרבי עקיבא כיוון שאז המשנה פשוטה ואין בה שום צורך, אלא אפילו רבי ישמעאל אומר שבמצב בו תפסו הניזק הוא נעשה עליו שומר שכר, למרות שהשור רק לא קשור לחוב, ואין לניזק שום זיקה אליו.
הרמב"ן הולך בכיוון אחר ומסביר שהמשנה קשה, כיוון שאם מעמידים את רבי מאיר במצב בו תפס הניזק את השור, נראה שבאמת אין מחלוקת בין התנאים, ולכן הגמרא מעמידה את מחלוקתם במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל.
הרווח בדברי הרמב"ן הוא שדברי הגמרא שהקדישו מזיק איכא ביינייהו מסתדר לשיטתו, שכן אם יש מחלוקת אחרת בין התנאים למה הנפקא מינה ביניהם היא לא זאת הנידונה, אלא הנפקא מינה בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא
סיכום
המשנה עוסקת בדין שור שנגח כמה שוורים. רבי מאיר אומר שהאחרון זוכה בנזקו, ואם נשאר בגוף השור כדי לגבות ממנו גם זה שלפניו זוכה וכך הלאה. רבי שמעון אומר שהניזקים נהיים כשותפים עם הבעלים ולכן חולקים בדמי הנזק.
כדי ליישב את שיטות התנאים במשנה עם רבי עקיבא ורבי ישמעאל. התוספות מחדשים מדרך הדחייה של הגמרא שהחיוב לשמור מוטל על השותף מרגע הנזק.
הגמרא מעמידה את רבי מאיר כרבי ישמעאל ובמצב בו הניזק תפס את השור. הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, והרמב"ן אומרים שרבי שמעון מדבר במצב בו הניזק לא תפס את השור, והוא לא חולק במצב הזה. מחלוקת התנאים היא במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. אלא שאם כך למה הגמרא לא מעמידה את רבי מאיר כרבי עקיבא?
לפי רש"י בדברי רבי מאיר במשנה אין חידוש לפי רבי עקיבא ולכן צריך להעמיד אותו כרבי ישמעאל. הרמב"ן אומר שהמשנה קשה כי אין מחלוקת בין התנאים ולכן הגמרא חייבת ליצור כזאת.
תוספות הולך בכיוון אחר ואומר שרבי עקיבא לא סובר כרבי מאיר. הוא יכול לפרש כך כיוון שהוא סובר ששותף איננו נעשה שומר, ומיקום השור הוא אקראי, ולכן גם אם השותף השני תפס אותו שניהם חייבים בנזקי השור.
בנוסף, התוספות גם מגביל את גביית הניזק האחרון לפי רבי מאיר, שיכול לגבו רק כפי מה שהניזק שלפניו התחייב.
[1] הקצות (סימן תא ס"ק א) דוחה את החילוק כיוון שגזלן, לו אין שום חלק בשור יכול לתפוס אותו ולחייב את הבעלים לשלם את כל השור.
[2] סימן טו אות ג.
[3] בעל המאור (יז: סד"ה כתב ה"ר אפרים) מביא את שיטת התוספות ששותפים הם לא שומרים אחד של השני. הוא מקשה על השיטה הזאת מדין שנאמר (ב"ב מב:) שהשותפים נעשים שומרי שכר זה לזה. ומתרץ שמדובר במצב בו הם מסכימים על כך. אבל פה ודאי שהם לא עושים שום הסכם. הרמ"א (סימן קעו סעיף ח) פוסק ששותף שהתעסק בדבר בלא סיכום הוא שומר חינם, וכנגד התוספות. אלא שבסוגייתנו (סימן תא סעיף ב) הוא מביא שאין חילוק לפי רבי שמעון במצב של תפסו ניזק. הסמ"ע שם מחלק בין שמירה מגניבה ואבידה שבזה גם שותף נעשה בלא הסכם, לבין שומר לנזקים, שבשביל זה צריך לעשות הסכם. ועיין סוגיה נב: חיוב השמירה של גזלן, שם נדון בדין הזה בהרחבה.