סוגיה א: פתיחה להלכות נזקי ממון

כפתיחה להלכות נזקי ממון נבחן את ההלכה שאדם צריך לשלם כאשר ממונו מזיק. בסוגיה זאת נחקור את הדברים בצורה ראשונית ובעיקר נעלה שאלות שבמהלך הלימוד והעיסוק בהלכות נזקי ממון יתבהרו ויתבררו.

מקורות

א. שמות פרק כא פסוקים כח-לו

     שמות פרק כב פסוקים ד-ה

ב. גמרא ב. המשנה

הסבר הסוגיה

וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו. או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל.
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. 
וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו.
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה בעירו ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה.

שמות כא, כח-לו, כב, ד-ה

התורה מתארת ארבעה מקרים בהם ממונו של האדם מזיק. כשבעל חיים נופל לבור שלו, כשהשור שלו נוגח בעל חיים אחר, כשבהמתו אוכלת שדה, וכאשר האש שלו שורפת. הדין בארבעת המקרים הללו היא שהמזיק צריך לשלם לניזק. קביעה זאת אולי פשוטה אבל מעלה שלוש שאלות מרכזיות על פיהן יש לאפיין את דיני הנזקים.

השאלה הראשונה היא מדוע התורה צריכה לכתוב פרשיית נזקים? האם זה כיוון שבלא חידושה של התורה היינו חושבים שפטורים בכל המקרים אליהם התורה התייחסה או שמא התורה מחדשת משהו אחר מעבר לחיוב? השאלה הזאת מתעצמת עקב אריכותה של הפרשה. התורה לא מסתפקת באמירה שאדם חייב במידה והזיק אלא פורסת על פני ארבע פרשיות סוגי נזק שונים.

לפני שמתייחסים לשאלה הזאת צריך להבין האם באמת יש לכלול את הפרשיות הללו יחד? ישנם הבדלים מהותיים בין המזיקים השונים. נזקי בור מבוססים על פעולה שהאדם עשה וגרמה לנזק באופן לא ישיר ולאחר זמן רב. בנזקי שור האדם לא עשה אף פעולה ובעל חיים אוטונומי הוא זה שעשה את הנזק. גם בתוך נזקי בעלי חיים מסתבר לחלק בין פעולת נזק כמו נגיחה, לבין פעולה שהיא איננה פעולת נזק שרק בנסיבות בהן היא נעשתה הגדירו אותה כנזק, דוגמת אכילה. אש מיוסדת על פעולה שהאדם עושה אולם מרגע יצירתה שוב אין לו שליטה עליה.

השאלה הזאת מצריכה הקדמה נוספת והיא מה יכול להיות החידוש בפרשיית נזקים אם לא עצם החיוב? ניתן להציע שלושה כיווני מחשבה. כיוון המחשבה הראשון מבוסס על ההלכה שנאמרת בנזקי בהמה שאכלה. התורה מחדשת שעל הנזק הזה צריך לשלם את מיטב השדה. אם כך ניתן להציע שהתורה מחדשת חיוב בדרך התשלום. בלא חידוש התורה היינו חושבים שהמזיק יכול לשלם בכל דרך שירצה, והתורה משמיעה לנו שעל המזיק לשלם דווקא ממיטב.

כיוון מחשבה שני עולה מדברי חז"ל. חכמים דורשים את הפסוקים על מנת להגביל את החיוב בנזק. על נזקי בור בעל הבור פטור מנזקי כלים וממיתת אדם. שור שנוגח משלם רק חצי נזק בשלושת הפעמים הראשונות. החיוב על נזקי אכילת הבהמה מסוייגים דווקא לבהמה שאכלה בשדה הניזק. באש פטור על מה שטמון. אם מקבלים את הכיוון הזה, האלטרנטיבה לדין תורה הייתה לחייב על כל נזק, והתורה דווקא הגבילה את החיוב ופטרה בכל מיני מקרים[1].

כיוון מחשבה שלישי מקדם אותנו אל השאלה הבאה. התורה לא כותבת דין לפיו אם אדם הזיק בדרכים הללו הוא חייב לשלם, אלא מחדשת את עצם האיסור להזיק. המקור לכך שהאדם לא יכול לומר שהוא יזיק וישלם הוא פרשות הנזק. אמנם, התורה לא כותבת בפירוש איסור כזה[2]. האחרונים דנו רבות בשאלת המקור לאיסור להזיק[3]. במסגרת זאת נתייחס לדיון הזה כדי להבין כיצד עובדים דיני נזקי ממון.

היחיד שמקשר את האיסור להזיק לפרשת נזיקין הוא רבי חיים מבריסק[4]. רבי חיים לומד מהפסוק "ולא ישמרנו" שמוטלת על האדם חובה לשמור על הממון שלו שלא יזיק. הלימוד של רבי חיים מבריסק הופך את היוצרות. אין איסור להזיק, יש חובה לשמור. מי שלא עומד בחובת השמירה המוטלת עליו צריך לשלם.

הטור פותח את הלכות נזקים בכך שהוא לומד את האיסור להזיק מהאיסור לגזול[5]. המהלך הלוגי שהטור עושה הוא הרחבת האיסור לגזול לאיסור לגרום לאדם אחר להפסיד ממון. כדי להסביר את הלכות נזקי ממון הטור עושה הרחבה נוספת ואומר שהאיסור להפסיק את הממון לא חל רק על גופו של האדם אלא גם על ממונו, ובעצם מגדיר את הממון של האדם כהרחבה שלו[6].

רבי חיים תולה את האיסור להזיק בחיוב השמירה. על האדם יש מצווה לשמור, ואם הוא לא מקיים אותה הוא מתחייב. לעומת זאת הטור שמבין שיש איסור על האדם שהבהמה שלו תזיק שנובע מאחריות שיש לאדם על הבהמה שלו. במילים אחרות הטור מחייב את האדם לשלם כי הוא אחראי על מעשה בהמתו, בעוד רבי חיים מחייב את האדם לשלם כיוון שהוא עצמו פשע בשמירה ובכך גרם לנזק.

המתח בין שני הטעמים הללו לכאורה מופיע כבר בתורה. הפעלים שהתורה משתמשת בהם בתיאור מעשי הנזק השונים משתנה. בפרשיית בור האדם לא מכסה את הבור, ובאופן בולט יותר בפרשיית שור שאוכל האדם הוא זה שמבער את השדה או את הכרם ושולח את בהמתו להזיק. לעומת זאת בפרשיית שור שנוגח הפועל של מעשה הנזק מיוחד אליו, והייחוס אל הבעלים הוא רק מצד זה שהשור הוא שור איש, כלומר מצד האחריות של האדם על שורו.

ההבדל הדיני בין שתי התפיסות הללו מגיע לידי ביטוי בין היתר בחובת ההוכחה. אין חולק שאם האדם שמר על כמו שצריך הוא פטור מלשלם, והחיוב לשלם חל רק כאשר האדם לא שמר. אם החיוב בנזקי ממון נובע מחוסר השמירה הניזק צריך להוכיח שהמזיק לא שמר כדי שבית דין יחייבו אותו לשלם. ברם, אם החיוב בנזקי ממון נובע מהאחריות שיש לאדם על ממונו ודאי שהוא מתחייב לשלם על כל מעשה נזק שקישרו אליו, ורק אם יוכיח שהוא שמר הוא ייפטר.

השאלה האחרונה שעולה מפרשיית הנזק בתורה היא סיבת הדין. מדוע המזיק צריך לשלם לניזק? בשאלה הזאת אפשר לעסוק בשלושה מישורים. המישור הראשון מבוסס על ההנחה הברורה שהמזיק צריך לפצות את הניזק. במישור זה צריך לחקור על מה המזיק צריך לפצות את הניזק? הפיצוי יכול להיות תיקון החפץ הניזוק. לחלופין, ניתן להבין שהמזיק צריך להשיב לניזק את הערך הכלכלי שהוא הפסיד אותו.

המישור השני הוא ההרתעה. התורה רוצה לתקן את החברה ולמנוע מהישנות הנזקים. על כן היא קבעה עונש למזיק כך שמלכתחילה הוא לא ירצה להזיק. אדם שיודע שהוא ייאלץ לשלם סכום כסף גדול במידה וייעשה מעשה מסוים יימנע מלעשותו.

המישור השלישי בו צריך לעסוק הוא מישור התיקון. כשהמזיק מזיק הוא גורם גם לנזק בקשר בינו לבין הניזק וגם לקלקול רוחני בין ישראל לאביהם שבשמיים. התורה נותנת למזיק דרך לתקן את הקלקולים שעשה בכך שישלם כסף. ההחצנה של המישור הזה הוא בתשלומי כופר על שור שהרג. מצד הדין המזיק היה אמור למות, אולם הוא יכול לכפר על מעשיו על ידי תשלומי נזק[7].

סיכום

כאשר האדם מזיק על ידי ממונו הוא חייב לשלם. התורה מתארת שלושה מזיקים שונים: בור, שור ואש. וגם את פרשיית שור היא מחלקת לשתי פרשיות: שור שנגח ושור שאכל. החיוב על הנזק מעלה שלוש שאלות:

1. מה התורה חידשה בחיוב הזה? האם היא חידשה את עצם החיוב את דרך התשלום או דווקא הגבילה את החיוב למקרים מסוימים?
2. האם מעבר לחובת התשלום יש גם איסור להזיק? אם כן מה מקורו של החיוב?
3. מה טעם חובת התשלומים? שאלה זאת יש לבחון במישור של הניזק, וכן במישור של המזיק?

מעבר לשאלות הללו ניסינו לברר כיצד החיוב על נזקי ממון עובד. האם האדם מתחייב לשלם כיוון שהוא אחראי על הבהמה שעשתה את מעשה הנזק, או כיוון שפשיעתו היא זאת שאפשרה את מעשה הנזק.

המישורים הללו יכולים להיות חופפים. התורה יכולה לקבוע כאקט הרתעתי לגרום למזיק לפצות את הניזק. כמו כן, אפשר להגיד שהתיקון הרוחני שיש בתשלום הוא חינוך האדם שהרתעתו נפגמה עקב כך שהוא הזיק, ולכן מחייבים אותו לשלם.

[1] עיין לקמן סוגיה פו: החידוש בפרשיית הנזקים שם נבחן את האפשרות הזאת בהרחבה.

[2] ניתן לפי זה העלות הווא אמינא הפוכה, שהתורה מחדשת שלמרות שהסברה הייתה אומרת שאסור להזיק, אין איסור לעשות זאת כל עוד משלמים ממיטב. אלא שהצעה זאת אינה מתיישבת בסברה ולא עולה בקנה אחד עם ההלכה.

[3] היד רמה (בבא בתרא כו. אות קז) לומד את האיסור להזיק מ"לפני עיוור" "ואהבת לרעך כמוך". הקהילות יעקב (סימן א') כותב שהאיסור נובע ממצוות השבת אבידה. ואין כאן המקום לדון במקורות הללו.

[4] מובא בברכת שמואל סימן ב.

[5] המקור לשיטה זאת מופיע כבר ברבינו יונה שכותב בפירושו לאבות (א, א ד"ה משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע) "כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו".

[6] תפיסה זאת מוכרחת ממשנה בפרק שלישי (לד:). המשנה עוסקת בהבדל בין חיובי שור לחיובי אדם, ומעלה שם שני דינים מוזרים. הדין הראשון הוא שבניגוד לאדם שחייב לשחרר את עבדו אם הוא מפיל לו שן ועין במידה ושורו של האדם עושה זאת הוא לא מתחייב בשחרור העבד. הדין השני הוא שאדם שחובל באביו ובאימו פטור מתשלומי הנזק כיוון שהוא חייב מיתה, לעומת אם השור מזיק להם אז הוא חייב בתשלומי הנזק. לכאורה, המשנה לא מקבלת את התפיסה שהאדם חייב על מעשה שורו כאילו הוא עשאו. אלא שעצם ההווא אמינא לחייב מכריחה את התפיסה הזאת, שאם לא כן ודאי שאדם יהיה חייב לשלם במידה ושורו הזיק את אביו ואת אמו, הרי האדם לא מתחייב מיתה על נזק כזה, וגם לא השור.

[7] תפיסה דומה עולה בפסוקים (שמות כא, כג-כה. ויקרא כד, יט-כ) המחייבים השבת איבר תמורת איבר. הגמרא (פג:-פד.) מביאה רצף דרשות המסבירות מדוע עין תחת עין הכוונה לתשלומי ממון, אולם פשט פסוקי התורה מעלה שמצד הדין אדם שהוציא את עין חברו לא צריך לפצות אותו אלא זקוק לכפרה אותה הוא יקבל רק עם יחוש את מה שעשה לחברו. חז"ל דרשו את החיוב הזה ואמרו שהכפרה יכולה להגיע לאדם גם על ידי נתינת ממון.