רקע
אנחנו מוצאים בתורה שני איסורים הדורשים מהאדם להעלים את החמץ בפסח: "בל יראה" ו"בל ימצא". בסוגיה זאת נדון ביחס שבין שני האיסורים השונים, תוך התמקדות בשאלה האם יש לכל אחד מהאיסורים עמידה עצמאית.
מקורות
ב. גמרא פסחים דף ה: "תנו רבנן… בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"
ריטב"א פסחים ה: ד"ה נאמר שאור בבתים
ג. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ר, רא
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכות ב, ג, פרק ד הלכות א, ב
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג
הסבר הסוגיה
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ
[שמות יב יט]
מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך
[שמות יג ז]
לאחר שה' מצווה את משה על קרבן הפסח לפני יציאת מצריים הוא מסביר לו איך צרי להמשיך ולחגוג את החג לדורות. בהסבר זה נמצאת מצוות עשה אחת – להשבית חמץ, ומצוות לא תעשה – האיסור שימצא חמץ בביתו של האדם.
ברם, לאחר היציאה ממצריים, משה מצווה את עם ישראל על הדרך בה יחגגו את הפסח אחר שיכנסו לארץ. בציווי זה משה לא מזכיר את מצוות העשה, ומנסח את מצוות הלא תעשה אחרת – אסור לראות את החמץ.
על אף שעניינם של האיסורים דומה יש ביניהם שלושה הבדלים בולטים:
1. הפעולה האסורה – איסור אחד אוסר ראייה של החמץ ואיסור שני אוסר את הימצאותו. ההשלכה ההלכתית של הבדל זה הוא חמץ מוחבא[1]. אם האיסור הוא רק לראות את החמץ, אז אין בעיה שיהיה חמץ מוחבא. אלא שאם עצם הימצאותו של החמץ בעייתית, לא יעזור להחביא את החמץ.
2. מיקום האיסור – איסור בל ימצא נוגע לביתו של האדם, בעוד איסור בל יראה מורחב לכל גבולו של האדם.
3. זיקת האדם אל האיסור – על אף ששני האיסורים נאמרו בצורה סבילה, כך שכביכול לחמץ אסור להיראות או להימצא, באיסור בל יראה נוספה המילה 'לך' המעידה על זיקה בין האדם לחמץ.
בגמרא מופיעה ברייתא שלומדת מהחזרה של המילה שאור בשני האיסורים שיש זיקה הלכתית בין שני האיסורים. הריטב"א מביא שתי דעות ביחס לזיקה בין האיסורים לאחר הלימוד.
דעה אחת, המובאת בשם אחרים היא שהגמרא עושה כאן גזירה שווה רגילה. על איסור בל יראה האדם עובר רק על חמץ שבבעלותו, בעוד איסור בל ימצא אוסר גם חמץ שאינו בבעלות האדם. הגמרא מוצאת פיתרון ביניים לפיו החיוב על חמץ לא מצריך בעלות על החמץ אלא אחריות. טענת אחרים היא שזאת הנקודה היחידה בה הגמרא משווה בין האיסורים – רמת הבעלות שצריכה להיות לחמץ כדי להתחייב עליה[2].
דעה שנייה, דעת הרא"ה מרחיבה את הלימוד. לפי הרא"ה הגמרא לומדת מהשימוש במילה שאור בשני האיסורים שכל הדינים של שני האיסורים זהים. מתוך הדברים האלו הרא"ה טוען שגם חמץ מוחבא, עליו לא מתחייבים מדין לא יראה בעצמו, כי החמץ לא נראה, מחוץ לבית, שם חל רק דין לא יראה, גורם לאדם להתחייב. אם כן, האיסור המשולב מכיל את החומרות משני האיסורים המקוריים.
השיטה הראשונה טוענת שגם לאחר הלימוד ישנם שני איסורים נפרדים עם הלכות נפרדות, בעוד השיטה השנייה מאחדת את שני האיסורים לכדי איסור אחד משולב. מקרה הבוחן בין השיטות הוא חמץ טמון שנמצא ברשותו של האדם מחוץ לביתו.
לפי השיטה הראשונה, החמץ לא מחייב משום שהאיסור היחיד שחל מחוץ לביתו של האדם הוא 'בל יראה' בו לא מתחייבים על חמץ טמון. בעוד שלפי השיטה השנייה, יש חיוב מכיוון שהאיסור המאוחד כולל את החומרות של שני האיסורים המקוריים.
בספר המצוות של הרמב"ם, הרמב"ם מנה את שני איסורי החמץ בנפרד. למרות זאת הוא אומר שבלימוד המובא בברייתא לומדים את הלכות שלא נמצאות בכל אחד מהאיסורים על ידי האיסור האחר. כמו כן, בספר ההלכה שלו, הרמב"ם כותב שעוברים על חמץ מוחבא ברשותו של האדם. גם משום בל יראה וגם משום בל ימצא. כלומר, נראה מהרמב"ם שיש שני איסורי חמץ שונים, אשר לכל אחד מהם יש את כל החומרות של שני האיסורים המקוריים.
הכסף משנה מרגיש בבעייתיות שיש באמירה כי על כל מעשה של בעלות על חמץ בפסח האדם עובר על שני איסורים שונים. על כן, הוא טוען כי כוונת הרמב"ם היא לא שעל כל מעשה עוברים על שני האיסורים, אלא על כל מעשה עוברים על איזה משני האיסורים המקוריים שמתאים לו.
ניתן להציע כיוון אחר, לפיו הרמב"ם טוען כי יש שני איסורים, למרות שדיניהם זהים. הסיבה לכך היא שבכל אחד מהאיסורים יש דרך אחרת להתייחס לחמץ[3].
האפשרות הפשוטה ביותר היא לומר שאיסור 'בל ימצא' מגדיר את החמץ כבעייתי. החמץ בעייתי ולכן האדם צריך לדאוג שלא יהיה בכלל חמץ בעולם בפסח. ברם האיסור 'בל יראה' מטיל את האיסור על האדם. לא רק שהחמץ בעייתי מצד עצמו, אלא שהאדם צריך להיזהר ממנו, ולא לראות אותו כל ימי הפסח.
הגזירה השווה המופיעה בגמרא גורמת לאמירה שכיוון שחמץ בעייתי על האדם מוטל לדאוג שהוא לא ייראה. על כן, מתבקש להקיש בין הדינים של האיסורים השונים.
ניתן אולי להציע למרות הכל, יש הבדל דיני בין שני האיסורים לפי ההסבר הזה. למשל כאשר האדם לא באותו איזור זמן כמו החמץ שלו, והוא עוד לא דאג לחמץ הנ"ל. האם הוא יכול לדאוג למכור את החמץ או לבטל אותו עד שמגיע זמן האיסור במקומו שלו, או שהאיסור מוגדר על פי זמן איסור במיקום החמץ?
סיכום
ישנם שני איסורים לחמץ שנמצא ברשותו של האדם. איסור אחד אוסר על עצם הימצאות החמץ, ואיסור שני אוסר על האדם לראות את החמץ. על אף הדימיון הגדול שבין האיסורים, הם נבדלים בשלושה דברים:
- האם עצם הימצאות החמץ היא בעייתית, או שרק אסור לאנשים לראות אותו?
- איפה חל האיסור? בל ימצא חל רק בבתים, בעוד בל יראה חל בכל רשותו של האדם.
- המילה לך הנמצאת רק באיסור בל יראה המעידה על זיקה בין האדם לבין החמץ.
הגמרא עושה גזירה שווה בין שני האיסורים. בעקבות דברי הראשונים צריך לשאול על הגזירה השווה שתי שאלות:
האם הגזירה השווה באה להעביר דינים בודדים בין האיסורים, או שמטרתה היא להשוות לגמרי את כל ההלכות בין האיסורים? במידה ואכן ההלכות שוות בין האיסורים, יש לדון בשאלה, האם יש כאן איסור אחד או שני איסורים שונים בעלי אותן ההלכות?
[1] הרא"ש (פסחים פרק א סימן ט) אומר שהניסוח "לא יראה" מעיד על כך שהחמץ צריך להיות מוחבא כך שאף אחד לא יוכל לראות אותו.
[2] נושא זה ידון בהרחבה בסוגיה
[3] טענה זאת מובאת בספר חיי אליהו (פסחים ה: סימן ז). לפיו גזרה שווה יכולה להקיש הלכות, אך לא לשנות את מהותו המקורית של האיסו