רקע
האמוראים חלוקים בפירושו של האב מבעה. מחלוקת זאת אמנם נראית כמחלוקת פרשנית ותו לא, אבל ניתן להבין ממנה הרבה על תפיסות הנזקים השונות. במחלוקת זאת מבואר אילו אבות נכנסים למשנה, וכיצד יש להבין את האב שור.
מקורות
א. שמות פרק כב פסוק ד
מכילתא דרשב"י עד "יבער ישלם המבעיר חייב לשלם"
בבא קמא ג:-ד: "המבעה וההבער… כהרי האש"
ב. בבא קמא ג.-ג: "אלא אאבנו… היינו שור"
בבא קמא נ: "אמר רב בור… וכ"ש לחבטו"
ג. רבנו חננאל בבא קמא ג: פסקה המבעה
אוצר הגאונים חלק התשובות אות ב
[בבא קמא נו.-: "הוציאוה ליסטים… וליסטים נמי דהכישוה"
תוספות בבא קמא נו: ד"ה המעמיד, הכישה
רשב"א בבא קמא נו: ד"ה המעמיד
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב
שו"ת הרמב"ם סימן תלב
תוספות בבא קמא כז: ד"ה ושמואל "ואף על גב… דאנוסין הן"
רמב"ן בבא קמא פב: ד"ה ומצאתי בתוספות]
ד. ירושלמי בבא קמא פרק א הלכה א "ארבעה אבות נזיקין כו'… ומצאה קוצים וגו'"
ה. פירוש המשנה לרמב"ם בבא קמא פרק א משנה א
הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א
ספר המצוות עשה רלז, רמ
הסבר הסוגיה
מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם ושמואל אמר מבעה זה השן
[בבא קמא ג:]
המשנה מונה ארבעה אבות נזקים: השור הבור המבעה והבער. המושגים שור בור וההבער מוכרים ומובנים, אלא שהאב מבעה איננו מובן. הפסוק בתורה המתייחס למבעה משתמש בפועל יבער[1], אותו פרשני המקרא מפרשים כ"ירעה"[2]. המכילתא לומד מהפסוק הזה את החיוב של ליסטים לשלם על נזקי בהמה שגנבו. כלומר, הפסוק עוסק בנזקים המתרחשים תוך כדי שרועה רועה בהמות.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל בפירוש המילה מבעה. ניתן להבין שהמחלוקת היא מחלוקת פרשנית על פירוש המילה מבעה או על המקור של הנזק אבל פירוש זה אינו מתיישב. מסתבר לומר שכולם מסכימים על פרשנות המילה, מבעה זה רועה[3], אלא שמחלוקתם היא מהותית בהבנת האב, ובתפיסתם את אבות הנזקים ומושג נזקי ממון. לפי רב רועה שבהמה שבאחריותו מזיקה הוא אדם המזיק. שמואל חולק ואומר שהחיוב על נזקי רועה דומה לחיוב של הבעלים והוא מצד שן. כך הבין הגאון בתשובתו.
נרחיב את הפרשנות הזאת לאור שיטת רב במחלוקתו עם שמואל לעניין הגדרת בור ושור. טענת רב היא שעל אבנו סכינו ומשאו של האדם ברשות הרבים הוא חייב משום שור. לפיו האב שור כולל תחתיו כל נזק שנעשה ביד ממונו של האדם. בשאלה מה הנזק המחייב בבור רב אומר שרק ההבל ולא החבטה, כיוון שהחבטה נעשתה על ידי הקרקע והיא לא של בעל הבור. יוצא שרב מבין שהמחייב באבות בור ושור הוא בעלותו של האדם, בשור זו בעלות ישירה של האדם על הממון, ובבור זו בעלות שהתורה הטילה על האדם לתקלות שנגרמו בגללו. אם מבינים כך ודאי שלפי רב אדם לא יוכל להתחייב על נזקים כגזלן או כרועה מצד שור, ולכן הוא חייב להסב זאת על האדם שיהפוך להיות אדם המזיק.
שמואל חולק עליו ולפיו שור כולל רק נפש חיה ולא דוממים הנכללים בתוך בור. כמו כן בור הוא חיוב על תקלה שהאדם גורם[4], ולכן גם אם הוא גורם לחבטה ולא רק למיתה על ידי ההבל הכורה אותו יתחייב.
לכאורה נראה שהמחלוקת בין האמוראים היא מחלוקת מהותית פרשנית, אלא שרבנו חננאל כותב שהלכה כרב, ובהמשך שיש מי שאומר שהלכה כשמואל. מוכרח שלפיו יש נפקא מינה הלכתית בין רב לשמואל. ננסה להביא שתי נפקא מינות.
הגאון אומר גם הוא שהלכה כרב, ומביא לכך ראיה מזה שאחרוני האמוראים אמרו שאדם דרכו להזיק, בישן. ראיה זו צריכה תלמוד, כיוון שלא ברור כיצד היא מסבירה את שיטת רב?
האדם יכול להזיק בשלוש דרכים: הוא יכול להזיק בידיו בכוונה, הוא יכול להזיק בידיו בלא כוונה, והוא יכול להזיק לא בידיו בכוונה. שמואל לא כולל את האדם במשנה כיוון שהמשנה אומרת ששמירתן עליך, והאדם שמירתו אינה עליו. לפי שמואל אדם המזיק בכל צורה שהיא חייב כיוון שהוא הזיק. לעומתו, רב שכולל את האדם במשנה ואומר שגם האדם שמירת גופו עליו וודאי סובר שכאשר אדם מזיק שלא בידיים, או שלא באופן מודע הוא חייב לא כיוון שהזיק, אלא כיוון שיש לו אחריות על עצמו.
הירושלמי אומר שאדם חייב על נזקיו כשהוא ישן, רק כאשר מושאי הנזק היו שם לפני הנזק, אבל אם הם הובאו לאחר שהלך המזיק לישון הוא פטור. נחלקו תוספות והרמב"ן בהסבר סיבת הפטור, לפי התוספות הפטור נובע מכך שהאדם אנוס על הנזק, וזה אונס שגם אדם פטור עליו. הרמב"ן חולק עליו ואומר שהפטור נובע מכך שהאדם שהביא את מושא הנזק הוא הפושע[5].
הגאון הבין כמו התוספות שיש אונס באדם, ולכן האדם הישן לא יכול לשמור על עצמו והוא נפטר. אדם ישן שמזיק חייב מצד זה שהוא לא שמר על עצמו, ומכאן הגאון מביא ראיה לרב. יוצא שלפי שמואל צריך להבין כמו הרמב"ן. והנפקא מינה בין רב לשמואל תהיה בשאלה האם יש אונס גמור באדם, בדיוק כמו מחלוקת הראשונים.
נפקא מינה שנייה, עולה ממחלוקת תוספות ורשב"א בעניין חיובו של המעמיד בהמתו על גבי קמת חברו[6]. הגמרא אומרת שפשוט שחייב במקרה הזה, ולכן קשה לומר שלפי שמואל ייפטר במקרה כזה. התוספות מסבירים את החיוב מצד שן ורגל, והרשב"א מצד אדם המזיק. מחלוקתם היא לכאורה מחלוקת רב ושמואל האם נזקים שאדם גורם בבהמה של אחר הם דין עצמאי או חלק מהמערכת הקיימת.
הרשב"א מביא נפקא מינה לשיוך נזקי מעמיד לאדם המזיק, והיא בשאלה האם יש פטור רשות הרבים. לפי התוספות שהחיוב הוא מצד שן ורגל, על המעמיד חלים דיני שן ורגל ולכן ייפטר ברשות הרבים. לעומת זאת לפי הרשב"א שמשייך את החיוב לאדם המזיק, לא יפטור ברשות הרבים כיוון שהיכן ראינו שיש חיוב על נזקי שן ורגל ברשות הרבים.
אלא שקשה להשוות את שיטת רב לשיטת הרשב"א, כיוון שהפסוק העוסק במבעה הוא המקור ממנו לומדים את פטור שן ורגל ברשות הרבים. כדי לקיים את ההשוואה הזאת, חייבים לומר שהפסוק מחדש את הדין של מבעה, אבל שאר הפסוק ממשיך לעסוק בדיני שן ורגל הרגילים.
מי שהרחיב עוד יותר את המושג מבעה זה הרמב"ם, שמחייב גם את הפורץ גדר על הנזקים שהבהמה גורמת. כלומר לא רק פעולה ישירה שהאדם עושה אלא אף הסרת שמירה בכוונה להזיק מחייבת[7].
עד כה עסקנו בשיטת רב המסביר את מבעה מצד נזקי אדם, נעבור לעסוק בדברי שמואל שאומר שעל נזקי רעייה יש חיוב מצד שן ורגל. הקושי הגדול בו הגמרא דנה לפי שיטת שמואל הוא בשאלה מה היחס בין מבעה לשור. האמוראים מציעים שני פתרונות לבעיה.
רב יהודה אומר ששור נשנה כדי להתייחס לנזקי קרן, ומבעה מתייחס לנזקי שן. הגמרא דוחה את דבריו כיוון שאם כך הרגל הייתה צריכה להיות כתובה במשנה. אלא שניתן לומר שרב יהודה לא מסכים לעצם הקושיה וסבור שהחיוב על שן ורגל הוא אחד. דבר זה אף מסתבר עקב זה ששניהם נלמדים מאותו הפסוק בתורה.
כיוון זה עולה בדברי רבי אלעזר[8] שמפריד בין חיוב השמירה של קרן, לבין חיוב השמירה של שן ורגל, ומאומץ על ידי הרא"ש. בשן ורגל האדם מתחייב כיוון שהוא פשע בשמירה, על קרן האדם מתחייב כי דבר שבאחריותו הזיק. כמו כן הגדרתם של הרבה ראשונים את קרן כמשונה, ואת שן ורגל כדברים שאינם משונים, יוצרת מערכת אחת לקרן שנלמדת משור, ומערכת אחרת לשן ורגל[9].
רבא מציע פיתרון אחר ומחלק את נזקי השור לשלוש קטגוריות. לפי זה הוא מסביר ששור האמור במשנה הכוונה רגל, במבעה הכוונה לשן, וקרן לא כתובה במשנה כיוון שהיא איננה מועדת מתחילתה.
ניתן להסביר שרבא מסכים לרב יהודה שיש חילוק מהותי בין שן ורגל לקרן, ואז המשנה מונה רק את הנזקים המועדים כיוון שהחיוב על האדם נובע מחיוב השמירה שלו, בניגוד לנזקים תמים מתחילתם שם החיוב נובע מהיות הבעלים על שורם שלא יזיק.
הרמב"ם כותב בפירוש המשנה כרבא, ששור הכוונה לרגל ומבעה הכוונה לשן. אלא שבפתיחתו את הלכות נזקי ממון הוא מאחד חזרה את שלושת הקטגוריות, ואומר שהאדם חייב על נזקי כל נפש חיה שהיא ברשותו של האדם. אף על פי כן הרמב"ם כותב במצוות הנידונות בהלכות נזקי ממון גם את דין השור וגם את דין ההבער, ופירוד זה נעשה גם בספר המצוות[10].
נראה להסביר שהרמב"ם מבין שגם לפי רבא מבעה הוא עדיין בחיוב על אדם אחר, אבל מזה לומדים גם את החיוב של הבעלים עצמם. יוצא שיש שלושה אבות בהם האדם חייב לשלם על נזקי בהמתו, וכיוון ששלושתם נובעים מאותו המחייב, אחריות האדם על ממונו, הרמב"ם משלב אותם יחד.
יוצא שיש שלוש שיטות בקריאת המשנה. רב שמחלק את המשנה לשני חלקים: החלק הראשון הוא נזקים שהאדם חייב עליהם מצד אחריות האדם, החלק השני נזקים שהאדם עצמו גורם במעשיו אבל לא בידיו. הרווח בקריאה הזאת הוא שגם פסוקי התורה מחולקים לשתי פרשיות, שור ובור בפרק כא ומבעה והבער בפרק כב. רב יהודה מחלק את נזקי השור לשתי מערכות שונות. הרווח בקריאה הזאת הוא שאבות הנזקים מסודרים לפי אותו הסדר בו הם מופיעים תורה. רבא מחלק את אבות השור לשלושה ולפיו כל האבות מוזכרים במשנה, ובהרחבתה העוסקת גם בנזקים תמים.
סיכום
ישנה מחלוקת אמוראים בפירוש המילה מבעה. מחלוקת זאת הינה מחלוקת תפיסתית מהותית בהבנת כל נזקי ממון ומתחלקת לשתיים. המחלוקת האחת היא בתפיסת נזקי אדם. רב כולל את האדם בין אבות הנזקים ולכן מסתבר שלפי רב אין חילוק מהותי בין אדם לשאר האבות, בעוד לפי שמואל החיוב על האדם הוא שונה ונובע מאחריות מוחלטת שיש לאדם על עצמו. למחלוקת זאת נפקא מינות רבות כשהגדולה שבהן היא האם ישנו גדר של פטור באדם המזיק.
המחלוקת השנייה נובעת מכך שרב מאחד את כל נזקי השור, ושמואל צריך להפריד אותם. איחוד נזקי השור מורה על תפיסה לפיה המחייב בשור הוא היותו ממונו של האדם, וכנגזרת בור הוא גם בעלות שהתורה העניקה לאדם. שמואל צריך להפריד בין נזקי השור השונים, שיטת רב יהודה מציעה חלוקה בין נזקי שן ורגל שהם מבעה, לבין נזקי קרן שהם נזקי שור הכתובים בפסוק.
[1] הירושלמי עושה את הקישור באופן מפורש, וכך כותב הרמב"ם בספר המצוות מצווה רמ.
[2] עיין אבן עזרא בפירושו הקצר שכותב זאת בפירוש, וכך גם משמע מרש"י.
[3] לכאורה נראה שלא כך מניסיון הגמרא להבין את מבעה כמים וכאש. אבל עיין בראב"ד (ד: ד"ה האי דמקשי) שכותב שהגמרא לא התכוונה להעמדות אלו, ומטרתה הייתה רק לומר שלשון המשנה מבעה אינה מדוייקת הן לפי רב והן לפי שמואל כי ניתן לומר שמבעה זה מים או אש. פרשנות זאת מוכרחת אף בתוספות (ד"ה ואימא) שמסביר את ההווא אמינא לומר שמבעה זה המים, עקב פתיחתו בכך שהפסוקים לא מדוייקים לא כרב ולא כשמואל. לפי זה מטרת התוספות היא להסביר למה לא דחו את ההווא אמינא מים כיוון שהיא לא אומרת כלום.
[4] בסוגיה סא ראינו מחלוקת בראשונים לגבי השאלה האם בור זה כל תקלה. לפי מי שאומר ששמואל מחייב רק בחבטה בקרקעיתו של הבור מחלוקת זאת אינה קשורה בקשר מהותי למחלוקת שלנו.
[5] מחלוקתם היא בשאלה האם יש אונס באדם, כמו שההראנו בהרחבה לעיל סוגיה עה: אונס בנזקי אדם.
[6] עיין לעיל בסוגיה נג: מעמיד ומשסה.
[7] עיין לעיל בסוגיה נד: הפורץ גדר בפני בהמת חברו.
[8] דף נה: ועיין לעיל סוגיה מו: שמירה פחותה.
[9] עיין לעיל בדף כ. במחלוקת רב ושמואל לגבי פטור קרן ברשות הרבים. רב טוען שבהמה שאכלה כסות וכלים ברשות הרבים פטורה, ניתן להבין בדבריו שהפטור הוא הרחבה של פטור שן ורגל ברשות הרבים. ועיין לעיל סוגיה לה: כל המשנה ובא אחר ושינה בו.
[10] מצווה רלז עוסקת בנזקי שור ומצווה רמ עוסקת בנזקי מבעה.