סוגיה יז: תחילתו בפשיעה וסופו באונס

רקע

בסוגיה זאת נשלים את מחלוקת אביי ורבא בכך שנדון בחידושו של רבא בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אולם לפני שניכנס לחידוש נסקור את עצם הדין כפי שהוא מופיע במקורו.

מקורות

א. בבא מציעא מב. "ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו… והילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב"

בבא מציעא לו: "אתמר… תקפתו וירדה"

ב. רבנו חננאל בבא מציעא לו: "איתמר… כאביי הוא דסלקא"

     רבי יצחק אבן גיאת בבא מציעא מב. ד"ה איגנוב אמר רב יוסף

     רי"ף בבא מציעא כ.-: "איתמר" עד המשנה

     תוספות בבא מציעא עח. ד"ה הוחמה

     רמב"ן בבא מציעא עח. ד"ה הא דאמרינן

ג.  תוספות בבא מציעא צג: ד"ה אי הכי אמאי פטור

ד. רמב"ם הלכות שכירות פרק ג הלכות ח-י

     רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ד הלכה ו

הסבר הסוגיה

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב. אמר רב יוסף: אף על גב דלענין גנבי נטירותא היא, לענין נורא – פשיעותא היא, הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב. ואיכא דאמרי: אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי נטירותא היא, ותחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור.

[בבא מציעא מב.]

הגמרא מביאה פסק של רב יוסף לגבי שומר מעות ששם את המעות בצריף מרוחק, ולא טמן אותם בקרקע, כפי ששומר מעות צריך לעשות. שמירת המעות בצריף מועילה כנגד גניבות, אך הסיבה בגינה איננה נורמה אפשרית לשומר היא שבניגוד לטמינת המעות בקרקע, היא לא מגנה על המעות מפני שריפות.

רב יוסף דן במקרה בו המעות הללו נגנבו, ויש לנו שני לשונות של דבריו. לפי הלשון האחד הוא פוסק שלמרות שהזוזים שמורים לעניין גניבה כיוון שהשומר פשע לעניין שריפות הוא חייב. בלשון השניה הניתוח הוא הפוך, כך שלמרות שהשומר פשע לעניין שריפה הזוזים היו שמורים מגניבה, ולכן השומר פטור.

התבנית אליה הגמרא מכניסה את המקרה הזה היא תבנית של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. השומר פשע בתחילת השמירה בכך שלא שמר על המעות מפני שריפה, ולבסוף נאנס והמעות נגנבו על אף שהיו שמורים מפני גניבה. יוצא שהמחלוקת שיש בין שתי הלשונות בדברי רב יוסף היא בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כשלפי הלשון הראשונה השומר חייב במקרה כזה, ולפי הלשון השניה השומר פטור.

אביי ורבא נחלקו במקרה בו השומר פשע בבהמה כך שהיא יצאה לאגם ומתה שם. לכאורה המקרה הנידון נכנס גם הוא לתבנית של תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כך שמחלוקתם היא בדין זה. אולם הגמרא מנתקת בין הדיונים ואומרת שאביי מחייב גם לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ורבא פוטר גם לשיטת מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

רבנו חננאל כותב שהלכה כאביי כיוון שנפסק להלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הראשונים לא מקבלים את העמדה הזאת כיוון שבמחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא, אולם אפשר לומר שכיוון שמחלוקת אביי ורבא תלויה במחלוקת בין הלשונות בדברי רב יוסף, אין הכרח להשתמש בכלל הפסיקה הרגיל.

הראשונים אינם מקשים מכך שהגמרא מנתקת את הדין מדיני תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וצריך לראות כיצד רבנו חננאל מחבר את הדינים בכל זאת, שהרי גם רבא אומר את שיטתו לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הדרך הפשוטה היא לומר שלרבנו חננאל הייתה גרסה אחרת בגמרא לפיה אין דחייה של התלות בין המחלוקות השונות. אבל אין לכך ראיה, בנוסף שהנוסח שהרי"ף מביא דומה לנוסח שלפנינו כך שקשה להניח שלרבנו חננשל הייתה גירסה שונה.

רבנו יצחק אבן גיאת מסביר את המחלוקת סביב תחילתו בפשיעה וסופו באונס באופן אחר. עד כה הבנו שתחילתו בפשיעה וסופו באונס מורכב מכך שהשומר בוודאי פשע, אולם במקרה שם השומר שמר על החפץ, רק ששמירתו לא כיסתה את כל האפשרויות. לכן לפי הלשון שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב יוצא ששמירה חלקית איננה נחשבת שמירה והשומר חייב כי הוא לא שמר. לעומת זאת לפי הלשון שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור צריך לומר ששמירה חלקית נחשבת שמירה.

אביי מסביר שבמקרה בו השומר לא שמר בכלל ופשע בבהמה, כולם מודים ששמירתו איננה נחשבת שמירה והוא חייב בכל. פסיקתו של רבנו חננאל מניחה שאם פוסקים שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דהיינו, ששמירה חלקית אינה פוטרת את הבעלים מלשלם, אז ודאי שבמקרה בו הבעלים לא שמר בכלל הוא חייב.

הבעיה בהסבר הזה היא שיטתו של רבא. רבא מנתק גם הוא את פסיקתו מהמחלוקת ואומר שלפיו פטור גם ללשון שמחייבת בתחילתו בפשיעה וסופו באונס[1]. צריך לחלק בין שני מושגי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הלשונות של רב יוסף חלוקים לגבי שמירה חלקית. חוץ מהמחלוקת הזאת ישנה מחלוקת נוספת לגבי אדם שפשע ולאחר מכן נאנס.

רבא טוען שגם מי שאומר שפשיעה מבטלת אונס יכול לקבל את דבריו ולפטור שומר שפשע ונתן לבהמתו לצאת לאגם והיא מתה שם, כיוון שאונס זה לא קשור לפשיעה. כדי לדון בשאלה האם האונס קשור לפשיעה או לא, צריך להכריע שבמקרה בו השומר שמר בצורה חלקית הוא לא התחייב מעצם הפשיעה שיש בשמירה החלקית. כיוון שלפי רבנו חננאל הכרענו ששמירה חלקית מחייבת את השומר לשלם, אין מה לדון בשאלה האם האונס אחר כך פוטר את השומר, כי אותו השומר כבר חייב לשלם על הבהמה.

הדוחק הגדול בדברי רבנו חננאל הוא שיש שני סוגים שונים של תחילתו בפשיעה וסופו באונס[2]. תחילתו בפשיעה וסופו באונס שהחיוב בו נובע מכך שהשומר נהיה פושע המתחייב גם באונסים לגביו חלוקות הלשונות השונות בדברי רב יוסף, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס בו הפשיעה מבטלת את האונס[3].

כאמור לעיל, רבא לא מכניס את המקרה בו השומר פשע בבהמה והיא יצאה לאגם ומתה לתבנית של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הנימוק שהוא מביא לדבריו הוא היות המוות אקראי למיקום הבהמה. כמו שהבהמה הייתה יכולה למות בבית שומר כך היא מתה לא תחת שמירתו של השומר.

רבא מחדש גדר בדיני אונסים. לפי תפיסתו, כמו שבאונס שקשור בקשר יציב לפשיעה אין מחלוקת וכולם יחייבו כי אין פה אונס, כך גם באונס שאין לו שום קשר לפשיעה כולם ייפטרו. כל מחלוקת האמוראים מרוכזת רק למקרה בו אם השומר לא היה פושע האונס לא היה מתרחש. ההתלבטות במקרה זה נובעת מכך שהשומר מצד אחד נאנס כך שלא ניתן לחייב אותו, כשמהצד השני אם השומר היה מתנהל בדיוק כפי שהיה מוטל עליו האונס לא היה מגיע.

הרי"ף מקשה על הגדר שחידש רבא מגמרא בפרק שביעי. הגמרא מביאה תוספתא לפיה אם רועה עוזב את עדרו ומגיעות חיות רעות וטורפות כמה כבשים, הרועה חייב רק אם היה יכול להציל, ואם לא הוא נפטר. הגמרא מעמידה את התוספתא הזאת במקרה בו עזיבת העדר הייתה פשיעה, ושואלת מדוע פטור במקרה כזה, הרי הרועה עזב בפשיעה, ולאחר מכן נאנס כך שאמור להיות דין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ופסקנו שבתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

מכוח הקושיה הזאת, הרי"ף מסביר שמחלוקת אביי ורבא היא בגדרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. רבא סבור שהאונס חייב להיות קשור לפשיעה, ולכן כאשר הבהמה מתה כדרכה הבעלים פטור בלא תלות בפשיעתו, אלא אם כן הבהמה נגבה קודם. אביי חלוק עליו ולטענתו לאחר שהבעלים פשע הוא יתחייב בכל דבר שיקרה לבהמה. המוטיבציה של הרי"ף להסביר כך היא שפרשנות זאת מאפשרת לו להעמיד את הגמרא בפרק שביעי כשיטת אביי[4].

יוצא שגם לפי הרי"ף, כמו שראינו ברבנו חננאל, ישנם שני גדרים של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. יש תחילתו בפשיעה וסופו באונס לפי אביי שגורם לבעלים להיות חייב באונסים, ויש תחילתו בפשיעה וסופו באונס בשיטת רבא, בו הפשיעה מבטלת את האונס ולכן צריך להיות קשר בין השניים.

התוספות חולק הרי"ף ורבנו חננאל. הוא לא מוכן לקבל שיהיה חיוב על אונס שלא קשור לפשיעה[5]. הראיה הגדולה לשיטתו היא משנה בפרק שישי לפיה שוכר שקיבל בהמה כדי להוליך אותה בהר, אבל הוא הוליך אותה בבקעה, אם היא החליקה הוא פטור. התוספות שואל מדוע פטור במקרה הזה, הרי השוכר פשע, כך שהשוכר אמור להתחייב למרות אונס ההחלקה. מוכרח מהמשנה שמקרה זה אינו נחשב תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כי הפשיעה לא סובבה את האונס, אלא אדרבה, הפשיעה הייתה אמורה למנוע את האונס[6].

על אף שהתוספות עצמו אומר שהקושיה מהמשנה לא חזקה, כיוון שבהמשך מוכח ששינוי מדעתו של בעל הבית לא נחשב פשיעה, הרמב"ן מתמודד איתה. הוא מסביר ששינוי הדרך מההר לבקעה לא נחשב פשיעה, כיוון שכל מה שהמשכיר ביקש שיוליך את הבהמה בהר זה שישמור עליה מפני התחממות כמו שיש בבקעה, כך שאם הוא הוליך אותה בבקעה אבל היא לא מתה מחמת החום, השומר לא פשע.

תוך כדי דברי הרמב"ן עולה גדר נוסף בגדרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הוא אומר שעל אף שהשוכר לא פשע בכך ששינה מהמסלול עליו סיכם עם המשכיר, הוא גם לא שמר על הבהמה, וחוסר שמירה אינו מספיק כשלעצמו על מנת לחייב את השוכר שנאנס. מאוד מסתבר שלאביי שאומר שהפשיעה מחייבת באונסים תהיה רמת סף של פשיעה, ולא כל חוסר שמירה מיד יחייב את השומר בכל צרה שלא תבוא[7].

התוספות דן בשאלה האם גם לפי מי שאומר שצריך להיות קשר בין הפשיעה לאונס על מנת להתחייב יש גדר דומה. הוא שואל מדוע לפי העמדתו של אביי את התוספתא במקרה בו הרועה עזב את העדר בזמן בו האנשים נכנסים לעיר אין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. התוספות טוען שבמקרה כזה אין פשיעה כי שומר שכר יכול לשמור כך. יוצא לפיו שכאשר שומר שכר פושע ברמת שמירתו, ושומר רק כשומר חינם, או בלשונו של התוספות "תחילתו כעין גניבה ואבידה" אינה מחייבת על אונס שקורה אחר כך אפילו שומר שכר.

לכאורה היינו מצפים שכמו שהפשיעה מבטלת את האונס של שומר החינם, פשיעה של שומר שכר מרמת השמירה אליה הוא נדרש תבטל גם היא את האונס. כך גם עולה מפסקו של הרמב"ם שכותב ששומר שכר שלא שמר בצורה מעולה והעביר את כל הבהמות על הגשר חייב על האונס שיבוא לאחר מכן[8]. כלומר, על אף שהשומר לא פשע באופן אבסולוטי ורק לא קיים את רמת השמירה המצופה ממנו הוא חייב על האונס העתידי.

ניתן להסביר שהתוספות לא חולק על הרמב"ם וסיוג זה הוא רק לשיטת אביי[9]. לפי רבא תמיד האונס שקשור נשפט על פי המקרה בכללותו, בעוד לפי אביי רק פשיעה גדולה יכולה להכתים אונס ולגרום לשומר להתחייב למרות שנאנס, אבל מקרה בו השומר עמד ברמת נורמות נמוכה יותר משאירה את האונס בעינו.

הרמב"ן כותב שלפי אביי במצב של חוסר פשיעה וחוסר שמירה[10] השומר אמנם לא מתחייב בכל אונס, אבל כן מתחייב באונסים שקשורים לפשיעה על פי הגדרתו של רבא. דהיינו לפי הרמב"ן אביי מחייב על פי שני גדרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. כאשר הפשיעה היא פשיעה גמורה השומר הופך למי שמתחייב באונסים, אמנם כאשר הפשיעה איננה גמורה השומר מתחייב על האונסים שקשורים אליה, גם אם לא באופן ישיר.

סיכום

ישנה מחלוקת בין שני אמוראים בגרסת דברי רב יוסף האם שומר חייב במקרה בו פשע בתחילה ולאחר מכן נאנס. הסברה לפטור מובנת שכן השומר נאנס, וצריך לבחון מהי סברת החיוב. רבא אומר שגם לפי מי שמחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור במידה והפשיעה לא הייתה קשורה לאונס. סיוג זה מעלה סברה לפיה החיוב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מכך שאונס שהתחיל בפשיעה איננו אונס.

לפי הרי"ף אביי חולק על רבא בנקודה הזאת ולאחר שהשומר פשע הוא יהיה חייב בכל אונס. ההבנה שעולה מהגישה הזאת היא ששומר מתחייב על פשיעה, כך שמתבטל הפטור שלו באונסים. התוספות לא מוכנים לקבל את דברי הרי"ף אף לא בדברי אביי.

נקודה נוספת אותה הראשונים בוחנים היא הדין במצב בו השומר לא עשה כדינו אבל לא עשה דבר המוגדר כפשיעה, דוגמת שומר שכר ששמר ברמת שמירה של שומר חינם. התוספות אומר שבמקרה כזה פטור, והרמב"ן טוען שפטור רק מאונסים שלא קשורים לחוסר השמירה, אבל באונס הקשור לשמירה חייב תמיד.

---

[1] המהר"ם שיק (לו: ד"ה תוס' בד"ה את מהימנת) תולה את דחייתו של רבא מההלכה על ידי רבנו חננאל כיוון ששיטתו בשומר שמסר לשומר מוכיחה שהוא סובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור.

[2] עיין בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין (בבא מציעא – השואל, הר עציון, תשע"ג עמודים 74-75) שמחלק באופן דומה את דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס לפי טיבו של השומר. ישנו שומר שזה תפקידו ולכן מרגע שפשע הוא בגד באמונו של המפקיד וחייב בכל אונס שלא יבוא, ויש שומר שמשימתו העיקרית איננה שמירה, דוגמת אומן המתקן את החפץ, בו לא שייך לדבר על אובדן אמון, וצריך לומר שהמישור היחיד בו ניתן לחייב בתחילתו בפשיעה הוא ביטול האונס העתידי.

[3] ניתן לומר שאין שני סוגים של תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא שישנה מחלוקת בין רבה לרב יוסף בפרשנות המושג. רבה מתייחס לתחילתו בפשיעה וסופו באונס כביטול האונס, ורב יוסף כחיוב השומר מעתה ואילך בכל מה שיקרה לבהמה. טענתו של רבנו חננאל היא כיוון שהכרענו הלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס כרב יוסף חייבים לפסוק כאביי.

[4] אפשר לומר שהרי"ף מסביר כך את דברי אביי גם בלא קושיה זאת. אביי אומר את חידושו רק לפי מי שסובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. יוצא שלפי הדעה החולקת, חייב במקרה הזה ולא מקבלים את טענתו של רבא שכאשר האונס לא קשור לפשיעה אין בזה תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

[5] ראינו בסוגיה טו: שומר שמסר לשומר מחלוקת בין התוספות לרשב"א, כשלפי הרשב"א אביי מחייב שומר שהעביר את הפיקדון לשומר אחר על עצם ההעברה למרות שזאת לא גרמה את איבוד יכולתו של השומר להחזיר לבעלים את הפיקדון. תפיסה זאת הולמת את שיטת הרי"ף אצלנו שבעצם כל פשיעה משנה את מעמדו של השומר, למעמד של גזלן. זאת לעומת התוספות שלא מקבלים את דברי הרי"ף והרשב"א ולכן צריכים להסביר שהשמירה היא אינדיבדואלית.

[6] התוספות מתמודד עם הקושיה שהציג הרי"ף בכך שמנסה למצוא קשר בין עזיבת הרועה את העדר לטריפת הבהמות. הוא מציע שהרועים מעבירים את בהמותיהם תדיר ממקום למקום כך שיכול להיות שהיה מזיז את הבהמות לפי ביאת האריה, או לחלופין שהימצאותו של הרועה הייתה מפחידה את האריה, או שהיה מתרחש נס. בהמשך נראה שהתוספות שם מתרץ באופן אחר.

[7] גדר זה בעצם הפוך מזה של רבא. רבא דורש שהאונס לא יעבור סף מסוים, ויהיה קשור במידת מה לפשיעה, בעוד אביי מרכז את מאמציו לגבי הפשיעה.

[8] מהלכות המובאות בפרק הזה נראה שהרמב"ם מחייב רק באונס הקשור לפשיעה, אולם בהלכות שאלה ופיקדון הוא לא מביא את הסיוג הזה. וכבר עמד על כך הלחם משנה (הלכות שאלה ופיקדון פרק ד הלכה ו) ואמר שצריך להעמיד את ההלכה הזאת במקרה בו האונס קשור לפשיעה.

[9] רבי עקיבא איגר (לו: אות כט, ואות לה בסוף ד"ה אמנם י"ל) מביא גם הוא שלפי רבא ודאי שבמקרה של תחילתו בגניבה ואבידה יהיה חייב באונס הקשור.

[10] הריטב"א (עח. ד"ה ואם הוחלקה פטור) משווה הגדרה זאת להגדרה שהעלה התוספות "כעין גניבה ואבידה".