כבכל ערב שבת, גם בשבת פרשת שופטים אנו קוראים כחלק מקבלת שבת את הפסוקים הבאים:
"ישמחו השמים ותגל הארץ ירעם הים ומלאו: יעלז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער"
פסוקים אלו מתארים שמחה גדולה. אך הקורא את המזמור יופתע לגלות מה הסיבה לשמחה הזאת.
"לפני ה' כי בא כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו"
שמחה זאת מפתיעה מאוד, שכן בדרך כלל אנו רגילים לחשוב על משפט כעל אירוע מפחיד, בו יש סיכוי להפסיד ולהיענש, לכן על העומד למשפט מוטלת "אימת הדין", ומדוע המזמורים מתארים את המשפט כאירוע משמח?
ניתן להסביר כי השמחה לא נובעת מהמשפט של האדם הספציפי, אלא מעצם קיומה של מערכת משפט[1]. מערכת המשפט הכרחית למען התנהלות תקינה של קבוצת אנשים יחד, ולכן עצם קיומה חשוב ואפילו משמח.
הפרשה פותחת בציווי למנות שופטים. הגמרא במסכת סנהדרין כותבת שבשכר מינוי השופטים עם ישראל יגאל. שואל על כך רבי אריה הלר בהקדמה לספר שב שמעתתא, מדוע מינוי השופטים עצמו אמור להוביל לגאולה, הרי מה שנדרש מעם ישראל זה לא אליטות אלא שכל העם ישמור על התורה והמצוות.
הוא עונה על השאלה הזאת בעזרת השוואה בין שני סיפורים דומים. סיפור סדום ועמורה אז אנשי סדום רוצים לאנוס את האורחים, וסיפור פילגש בגבעה אז שם לאנשי הגבעה יש רצון דומה. אלא שאנו רואים כי העונשים הם שונים. סדום נחרבת, בעוד הגבעה, למרות העונש הכבד נשארת עומדת.
השב שמעתתא מסביר שההבדל נעוץ בשאלה האם יש חוקים. כאשר יש חוקים טובים, גם אם האנשים לא מקיימים אותם, זה רגעי, ובסוף החברה תחזיר אותם למוטב, אבל אנשים שחוקיהם חלילה לא טובים, הם אנשים חסרי תקווה ולכן סדום בה החוקים מלכתחילה מעוותים מושמדת.
אדם ספציפי, לא משנה כמה הוא טוב או מוסרי לא יכול לסמוך על עצמו במאה אחוז. הוא צריך שתהיה לו איזה רשת ביטחון, ליום בו הוא חולה, ליום בו לא הולך לו. קיומם של אנשים אחרים שיעזרו לו ויתמכו בו. קיומו של חוק שגדול ממנו שיהווה לו את הגבול ואת הקווים המנחים לחזרה למוטב הכרחי על מנת שהוא יוכל להגיע להצלחה.
רעיון זה לא רק פותח את הפרשה אלא שהוא גם חותם אותה. פרשת שופטים מסתיימת בפרשיית עגלה ערופה. התורה מתארת אדם שנרצח ולא ידוע מי הרג אותו, אז צריך לבצע טקס שלם. כחלק מהטקס זקני העיר הקרובה צריכים להתנער מהאירוע ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
אמירה זאת תמוה כיוון שאף אחד לא חושב שהם אלו שהרגו. על כן חז"ל מסבירים כי הם התייחסו אליו כראוי. חז"ל לא מציינים בדבריהם האם הזקנים מתייחסים לרוצח או להרוג, אבל נראה שהתשובה היא גם וגם. הקהילה אמורה גם להגן פיזית על אנשיה כך שלא יפגעו, אבל בד בבד גם להתוות להם דרך ולחנכם. אם אדם חלילה נופל קיומה של קהילה, קיומה של מערכת משפטית היא למנוע ממנו להמשיך ולהדרדר.
ביצוע של עיקרון זה מופיע באמצע הפרשה. הפרשה מתארת את שיחתו של הכהן לפני מלחמת הרשות, במהלכה הוא משחרר מחובת השירות בצבא ארבעה סוגי אנשים. תחילה הוא משחרר את מי שבנה בית ולא חנך אותו, מי שהתארס ולא הספיק להתחתן ואת מי שנטע כרם ולא הספיק להנות מפירותיו. לאחר מכן הכהן משחרר גם את כל מי שמפחד. צריך לשאול מדוע יש הפרדה בין הקבוצות השונות, הרי בסופו של דבר גם אנשי הקבוצה הראשונה חוששים כי לא יצליחו לסיים פעולה שהם יתחילו ערב כך שהם ימותו בקרב.
שאלה נוספת עולה מפרשנותו של רבי עקיבא לפחד. רבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל שטוען כי מי שמפחד מפחד מהמלחמה עצמה, וטוען כי מי שמפחד מפחד למות עקב העבירות שבידו. מדוע חשוב לרבי עקיבא להסביר כי האדם אינו מפחד מהמלחמה עצמה אלא ממצבו הרוחני?
נראה להסביר על פי דברינו שקבוצת האנשים הראשונה לא מפחדת בעצמה מכך שהם ימותו, אלא עם ישראל כולו מפחד עליהם ולא רוצה שהם יצאו לקרב. זאת בניגוד לקבוצה השנייה שלא חושבים על עצמם כעל חלק מעם ישראל ומתחילים לחשב האם הם עצמם ימותו בקרב או לא. לקבוצה זאת הכהן אומר שאנחנו לא רוצים אותם איתנו בקרב.
נמצא שהתנהלות קהילתית נכונה ומסודרת מאפשרת לאנשי הקהילה להתפתח ולפרוח. שזכה כולנו תמיד להיות חלק מקהילה, ושדבר זה יגרום לנו לשגשג ולפרוח.
[1] בשיעור ביטול לכלל הסברנו את השמחה הספציפי שיש לעם ישראל במשפט.
