במסגרת כינון מערכות ההנהגה החברתיות, התורה מצווה שבמקרה של ספק הלכתי יש לפנות אל בית הדין הגדול היושב בבית המקדש. במצב כזה, התורה מדגישה שיש לקבל את הכרעת החכמים. הפרשייה מסתיימת בתיאור דינו של זקן ממרא – חכם שחולק על פסיקת בית הדין הגדול וממשיך להורות בניגוד לפסיקותיהם, ודינו הוא מוות.
במהלך הפסוקים[1], התורה מנסחת את הציווי לציית לדברי חכמים באמירה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". חז"ל[2] דורשים מניסוח זה כי יש לציית לדברי בית הדין באופן עיוור. מדבריהם משתמע שאפילו אם בית הדין טועים ואומרים על שמאל שהוא ימין או להפך, עדיין יש חיוב לציית לבית הדין.
המהר"ל[3] מציע הסבר עקרוני לצורך בציות עיוור לחכמים, גם במקרים בהם נראה שהם טועים. לדעת המהר"ל, הציווי "לא תסור מכל אשר יורוך" מחייב ציות גם במצב כזה, משום שמי שציווה על התורה ציווה גם על הציות לדברי החכמים. גם אם החכמים טועים ומורים על טמא שהוא טהור או על טהור שהוא טמא, האדם המקיים את דבריהם מקיים בכך את מצוות ה'. המהר"ל מבסס את דבריו על כך שהצורך בציות מוחלט נועד למנוע ריבוי מחלוקות בישראל, ומבטיח את אחדות ההלכה.
אל מול דרשת חז"ל עומדת הגמרא במסכת הוריות. הגמרא[4], על פי המשנה, פוסקת כי אם אדם יודע על פי ההלכה שדבר מה אסור, למרות שבית דין מתירים אותו, אם יעשה אותו יתחייב קורבן. פסיקה זו מערערת את היסוד של הציות העיוור לדברי חכמים, כפי שעולה מהמדרש שראינו.
בפשטות, היה ניתן לטעון שישנה מחלוקת בין מדרש ההלכה לבין המשנה בשאלה האם יש חובה לציית לחכמים גם כאשר הם טועים. מצד אחד, מדרש ההלכה מציג את הצורך בציות מוחלט לחכמים, המדגיש את סמכותם העליונה של החכמים כגורם מכריע המונע מחלוקות ומבטיח את אחדות ההלכה. מצד שני, המשנה במסכת הוריות מציגה את עקרון האחריות האישית, לפיו אדם מחויב לפעול לפי הבנתו את ההלכה, והוא זה שאחראי על מעשיו.
אך הצעה זו אינה נוחה, שכן ישנם פרשנים שמקבלים גם את המדרש וגם את פסיקת ההלכה. הבולט מביניהם הוא הרמב"ן. מצד אחד בפירושו לתורה[5] מביא את המדרש שדורש ציות מוחלט, מבלי לציין שדין הגמרא שונה. מצד שני, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם[6], הרמב"ן מביא את דברי המדרש ואת דין הגמרא כפי שהוא מופיע במסכת הוריות. אם כן, עלינו למצוא דרך ליישב בין המקורות השונים כך שיתאימו זה לזה ולא יעמדו בסתירה.
ניתן למצוא כבר בדברי הרמב"ן כיוון לפירוק הסתירה. החיוב לציית לדברי חכמים באופן מוחלט חל רק כאשר הם פסקו לאדם. אולם אם האדם לא קיבל מבית הדין פסיקה רשמית, הוא לא חייב לשמוע לעצתם. כלומר העיקרון המחייב על פי הרמב"ן הוא קבלת הדין שנפסק על ידי הסנהדרין, ולא חוסר יכולתם של החכמים לטעות.
דרך נוספת ליישב את הסתירה בין מדרש חז"ל לבין ההלכה במסכת הוריות מוצעת על ידי "שפתי חכמים"[7]. הוא מצמצם את דרשת חז"ל למקרה שבו האדם סבור שהוא צודק, אך אין לו ידיעה ברורה. במצב כזה, עליו לבטל את דעתו האישית ולקבל את דעת החכמים, מתוך הכרה במעמדם ובסמכותם. לעומת זאת, הגמרא במסכת הוריות עוסקת במקרה שבו האדם יודע ידיעה ברורה שהוא צודק, כלומר, אין אצלו כל ספק שהחכמים טעו. במצב זה, ההלכה מחייבת אותו לפעול לפי ידיעתו ולא לציית לפסיקת החכמים.
דברי "שפתי חכמים" מתאימים גם לפשט התורה. התורה מתארת מצב בו יש ספק הלכתי, ולכן הנידונים פונים לבית הדין הגדול שבבית המקדש להכרעה. במצב של ספק, אין לאדם ידיעה ברורה כיצד לפעול, ולכן התורה מצווה להישמע להוראות החכמים ולבטל את דעתו האישית. התורה אינה מתייחסת למצב בו לאדם יש ידיעה ברורה; במצב כזה, האדם אינו יכול לסמוך על דברי בית הדין, והוא מחויב לפעול על פי ידיעתו.
הריב"א[8] מציע כיוון שונה ליישוב הסתירה. לדבריו, התורה אינה עוסקת במצבים רגילים של פסיקת הלכה, אלא בגזרות ותקנות חכמים. במקרים אלה, חכמים עשויים להודות שלפי ההלכה הפשוטה הדין אמור להיות אחד, אך בשל סיבות שונות, כגון הצורך בשמירה על הסדר הציבורי או מניעת מכשול, הם מחליטים לשנות את הדין באופן זמני או במקרים מסוימים. לפי הריב"א, הציווי לציית לחכמים גם כאשר נראה שהם טועים מתייחס למצבים בהם החכמים גוזרים גזירות או מתקינים תקנות שמטרתן להגן על הציבור או להתמודד עם מציאויות משתנות.
דוגמה למקרה בו אדם חושב שגזירה או תקנה אינה מתאימה לו, אך בסופו של דבר מתברר שהוא טועה, ניתן לראות בסיפורו של שלמה המלך. שלמה החליט לשאת נשים רבות למרות ציווי התורה האוסר על מלך להרבות נשים[9]. התורה מנמקת את האיסור בכך ש"לא יסור לבבו" – נשים רבות עלולות להטות את לב המלך מדרך הישר. שלמה טען שהוא יוצא דופן וכי ליבו לא יטו, ולכן האיסור אינו חל עליו. אך בהמשך, התברר שטעות בידו, ונשותיו אכן הסיטו את ליבו.
הריב"א מציע פרשנות לפיה הציווי לשמוע לחכמים כפי שהוא מופיע בתורה מחולק לשני חלקים נפרדים. החלק הראשון של הציווי מתייחס לפסיקת בית הדין במקרה של ספק הלכתי: כאשר אדם אינו יודע כיצד לנהוג והוא פונה לבית הדין לקבלת הכרעה, התורה מצווה לקבל את פסיקת החכמים באותו מקרה ספציפי. החלק השני של הציווי עוסק בתקנות וגזירות שקובעים החכמים, שאינן קשורות ישירות למקרה מסוים אלא מהוות הנחיות כלליות שנועדו להגן על הציבור ולהתמודד עם מציאויות משתנות. לפי הריב"א, התורה מצווה גם על קבלת תקנות אלו, מעבר לפסיקות הפרטניות. כך, הפרשנות של הריב"א מחלקת את הציווי בתורה לשניים: קבלת פסיקות בית הדין במקרים ספציפיים וקבלת תקנות וגזרות החכמים כמדריך כללי להתנהלות הציבור.
ראינו שלוש דרכים ליישב את הסתירה בין המקורות בשאלה האם יש חובה לציית לבית דין גם כשהוא טועה. הרמב"ן מדגיש את הצד הפורמלי. מרגע שיצאה הוראה של בית דין חייבים לציית לה. "שפתי חכמים" מציע את האפשרות כי ציות לדברי חכמים חל גם במקרה בו האדם חושב שהם טועים, אבל אם הוא בטוח שהם טועים הדבר אסור לו. הריב"א מדגיש את ההבחנה בין שמיעה לדין תורה, שם האמת היא המובילה ולא צריך להקשיב למי שטועה, לבין גזרות ותקנות, שם הפרקטיקה עומדת בראש ולכן יש הכרח לשמוע לדברי חכמים גם כשהם טועים
[2] ספרי פרשת שופטים אות כד
[3] גור אריה ספר דברים פרק יז פסוק יא ד"ה אפילו אומר לך על ימין
[4] מסכת הוריות דף ב:
[5] רמב"ן ספר דברים פרק יז פסוק יא ד"ה ימין ושמאל
[6] שורש א ד"ה אפילו אומר לך על ימין כי התורה נתנה לנו על ידי משה רבינו בכתב
[7] שפתי חכמים דברים פרק יא פסוק יז ד"ה אפילו אמר לך על ימין
