בעיית הכרונולוגיה הקשה ביותר בתורה מופיעה בפרשת בהעלותך. פרשיית פסח שני המתוארת כאן התרחשה לפני המפקד המופיע בתחילת החומש. תשובתו של רש"י היא אמירתו כי פרשה זאת נעקרה ממקומה כדי לא לפתוח את ספר במדבר בגנותם של ישראל שעשו רק פסח אחד. אולם אמירה זאת לא מספרת את כל הסיפור. בעוד היא מסבירה למה פרשיית פסח שני לא פותחת את חומש במדבר, היא אינה מתייחסת לשאלה מדוע פרשייה זאת שובצה דווקא פה בפרשת בהעלותך.
אלא שבעיית הסדר לא נגמרת פה. התורה ממשיכה ומביאה את הדרך בה מצווה הקב"ה את עם ישראל לנסוע ולעצור בזמן הליכתם במדבר. התורה פותחת את הפרשייה זאת בתיאור זמן, יום הקמת המשכן. הקמת המשכן נעשית כמעט שנה לאחר היציאה ממצרים ובמרחק מה ממצרים, כך שמסתבר שעם ישראל עשו כבר כמה מסעות, ומדוע הקב"ה מצווה דבר זה דווקא פה, לאחר שכבר יש דרך לציווי על המסעות, ואולי אפילו לאחר שהדרך הספציפית הזאת מיושמת בפועל?
ניתן להציע כי החידוש בפרשיית פסח שני הוא יכולתם של אותם אנשים טמאים להשיג על ציוויו של הקב"ה. "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו". זעקתם הכנה והאמיתית של הטמאים שנפגעים מההדרה שפרטי המצוות גורמת להם, מהדהדת ועולה עד כסא הכבוד, ואינה חוזרת ריקם.
היכולת של עם ישראל לתהות על ציוויו של הקב"ה משנה את חוקי המשחק. אם עד עכשיו עם ישראל היו עם מובל שביטל את עצמו למצוותיו של הקב"ה, פרשיית פסח שני מעמידה את עם ישראל כיישות עצמאית וחושבת. הטיעון 'כך ה' ציווה' מתבטל בשלב הזה כיוון שאם הדבר אכן נראה בעייתי צריכה לעלות שאלת הלמה, כפי שהיא עולה אצלנו "למה נגרע".
כל תפיסת הציווי מקבלת משמעות שונה עכשיו, ואולי לכן צריך לחזור על האמירה שהמסעות נעשים בציווי בדרכו החדשה. סיפור זה מייצג את מעבר האחריות מנותן הפקודה למקבלה. אין בדבר זה היתר כדי לא לקיים את הציווי, אלא רק אמירה שבין אם הציווי ימולא ובין אם לא האדם יצטרך לתת על כך דין וחשבון.
באמצעות דברינו ניתן לפתור בעיה שעולה על דברי חז"ל. צמד הפסוקים "ויהי בנסוע הארון" ממוסגרים על ידי שתי נונים הפוכות. חז"ל נדרשו להסביר לפשר האותיות הללו, ובאחד מהסבריהם כתבו שהדבר נועד כדי להפריד בין שתי פורענויות. אבל הבעיה הגדולה היא שלא מובן מהי הפורענות הקודמת את הפרשייה הזאת. חז"ל עונים כי פורענות זאת היא הנסיעה מהר ה'. פרשנות זאת בעייתית מאוד שכן לפני מספר פסוקים בסך הכל הובהר שהנסיעות לא תלויות בעם ישראל כי אם בקב"ה, ומדוע הציות לדבר ה' נזקף לחובתם של עם ישראל.
על פי דברינו מובן כי חוסר התרעמותם של עם ישראל על הנסיעה מהר ה' מעידה על כך שרצו בכך, ואת הסירחון הזה הם כבר לא יכולים לגלגל לאף אחד אחר.
כדי להעמיק יותר בהבנת המיקום של סיפור זה נעמיד אותו אל מול הסיפור שהושמט. אם התורה הייתה מסודרת באופן כרונולוגי, אזי פרשיית פסח שני לא הייתה מופיעה, והפרשייה שלאחריה, פרשיית הענן והמסעות הייתה מופיעה באותו המקום. כאמור, התורה מדגישה כי ציווים אלו נאמרו ביום הקמת המשכן. אך הסיפור שמתרחש בתאריך זה לגבי מותם של נדב ואביהו לא מוזכר כאן. התורה לא מספרת את סיפור חטאם של נדב ואביהו ובמקום זאת מזכירה את טמאי הנפש שמבקשים לחגוג את הפסח למרות טומאתם.
כאשר התורה מתארת את חטאם של נדב ואביהו היא מתייחסת לאש זרה אשר הם הקריבו ללא הציווי ה-לוהי[1]. בניגוד לפרשיית פסח שני שם בקשתם של הרגש הדתי של הטמאים נתפס כחיובי, על אף שגם הם מבקשים לעשות מעשה דתי זר אשר לא הצטוו עליו, האש הזרה שמקריבים נדב ואביהו נתפסת כחטא חמור וגורמת למיתתם של נדב ואביהו.
מעבר להבדל הנובע מכך שנדב ואביהו לא ביקשו להקריב את האש הזרה לעומת הטמאים שמבקשים שימצא להם פיתרון, ישנו הבדל נוסף. נדב ואביהו פועלים בתוך המשכן, בתוך המקום הקדוש. הקדושה מסמלת את התבטלות האדם כלפי הקב"ה, ולכן בתוך המשכן אין מקום לפעולה דתית הנובעת מרצונו של האדם. נדב ואביהו לא היו יכולים לטעון "למה נגרע מהקרבת האש" כיוון שהיו במשכן, זאת בניגוד להקרבת הפסח לגביה מודגש פעמיים כי התרחשה במדבר סיני, כלומר מחוץ למשכן.
מיקומה האמיתי של פרשיית פסח שני היה אמור להיות בתחילת ספר במדבר לא רק כרונולוגית. לאחר העיסוק בקודש ספר שלם, התורה רצתה לומר שמחוץ לקודש יש מקום לרצון האנושי ולמחשבה. אבל בני ישראל חטאו, ולא פותחים חומש בגנות. מה היה חטאם? לא ברור מהפסוקים. רש"י טוען, על פי הגמרא במסכת יבמות, שהדבר נובע מכך ישראל עשו את הפסח רק פעם אחת. במבט ראשוני נראה שלפי רש"י אין קשר בין החטא לפרשייה, מעבר לכך שקיומה של פרשייה זאת מעידה על כך שלא קיימו שוב את הפסח. אולם אפשר להחזיק בדבריו ובכל זאת לטעון שהחטא נעוץ בדיסוננס בין הטמאים שנורא רוצים לקיים את הפסח יחד עם כל העם, לבין העובדה שהפסח לא נהפך אחר כך לאירוע משמעותי.
לולי דבריו היה ניתן לטעון שהחטא אינו בחוסר קיום הפסח אלא בנסיעה מהר ה'. הסברנו קודם את הקשר שיש בין סיפור פסח שני לבין הציווי על דרך הציווי על המסעות. אפשר לומר ששני הקטעים מהויים מקשה אחת שמיקומה היה אמור להיות בתחילת הספר, אבל הנסיעה מהר ה' קלקלה. עם ישראל משתמש בכוח שניתן לו לא כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא אלא דווקא כדי להתרחק.
[1] דיון מדוקדק בחטאם של נדב ואביהו מופיע בשיעור אש זרה אשר לא צוה אותם
