בסופה של חלוקת הנחלות שמופיעה בפרשת מסעי, עם ישראל מצווה להפריש שש ערים שישמשו כערי מקלט[1]. ערי המקלט הן מקומות בהם מי שהרג אדם אחר יכול להתחבא מפני גואל הדם, קרוב משפחתו של הנרצח שרוצה לנקום את מותו ולהרוג את הרוצח. הרוצח צריך לברוח אל עיר המקלט, שם הוא מוגן עד המשפט. במשפט זה יוכרע דינו של הרוצח. אם הוא הרג במזיד וניתן להוכיח זאת בכלים המשפטיים הוא יקבל עונש מוות. אם במשפט יוכרע כי ההריגה הייתה בשגגה, רוצח יוחזר אל עיר המקלט, וישהה שם עד מותו של הכהן הגדול.
לכאורה, מטרתו של ציווי זה הוא להגן על הרוצח מפני נקמת דם. על כן, הקימו לו כמה מקלטים ברחבי הארץ אשר אליהם הוא יהיה יכול לברוח בעת הצורך. תפיסה זאת מתחזקת לפי איך שהתיאור מופיע בספר דברים[2]. בספר דברים הציווי מתמקד בהכנת דרך המנוסה לרוצח, וחלוקת המקלטים ברחבי הארץ. שורת הסיום שם היא שהרוצח צריך הגנה מפני גואל הדם, כיוון שלמרות שהרג אין לו משפט מוות, דהיינו עונשו איננו מוות[3]. לא זאת בלבד אלא שבציווי המופיע לאחר מכן על הוספת ערי מקלט במידה והגבולות יתרחבו, נאמר[4] בפירוש כי מטרת ערי המקלט היא מניעת שפיכת דם נקי.
אולם, ישנם כמה פרטים שאינם מתאימים להגדרת ערי המקלט כהצלת הרוצח מפני גואל הדם. ראשית, הרוצח צריך להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. אם מטרת השהות בעיר המקלט היא הגנה על הרוצח מדוע נקצב לו זמן שהות בעיר? בנוסף, התורה אומרת בפירוש כי גם בעבור כופר כסף לא ניתן לוותר לרוצח על השהות בעיר המקלט, כך שמוכח כי הרוצח חייב להישאר בעיר המקלט, ולא רק מסתתר שם מרצונו.
אם כן, עולה כי מעבר לממד ההגנה על הרוצח, יש בערי המקלט גם צד שאמור להעניש את הרוצח. כך גם נראה בחז"ל אשר מתארים את גזר דינו של הרוצח בשגגה לא כמי שלא נהרג, אלא כמי שגולה[5]. אך ההבנה כי הרוצח בשגגה נענש בגלות לעיר מקלט מניחה על השולחן שאלה כבדת משקל. מדוע יש עונש מיוחד לרוצח בשגגה? למה הוא לא יכול להביא קורבן חטאת כמו יתר מי שעובר בשגגה על עבירה שיש בה עונש מוות?
כדי לענות על השאלה הזאת נבחן את המקרים בהם יושם עונש גלות. המקרה המובהק ביותר לגלות, הוא הגליית עם ישראל מארצו. בסוף ספר ויקרא מתוארת גלות שכזו, ושם מובא כי הגלות מביאה לכניעת הלב הערל. סיבת הגלות כפי שהיא שמתוארת שם הוא חוסר הבנה כי העונשים מגיעים כתוצאה מהחטאים[6]. על כן יש צורך להכניע את הלב הערל שאינו רוצה לשמוע ולהבין.
הגלות גורמת לעם ישראל להבין כי המעשים שעשו הם אכן רעים. כמו שעם ישראל לא מבין כי המעשים שהוא עושה הם רעים, כך גם כל מי שעובר עבירה בשגגה[7]. אבל כאן הקלקול במציאות כל כך גדול, ומחייב שינוי כדי למנוע את הישנות המקרה ולכן יש צורך להשתמש בכלי כמו גלות כדי לגרום לאדם להבין כיצד עליו לשפר את מעשיו.
עונש גלות מוזכר בתורה גם כעונשם של אדם הראשון וקין. אדם הראשון גולה מגן עדן עקב אכילתו מפרי עץ הדעת. הנימוק שמובא שם לגלות הוא שהאדם לא יאכל מעץ החיים, אלא יעבוד את האדמה. החיים כבר לא ניתנים לאדם, אלא הוא צריך לעבוד כדי להשיג אותם.
לעומת זאת, עונשו של קין מעט יותר מסובך. קין עובד אדמה, וה' מקלל את האדמה כך שלא תניב לקין יותר פירות. ה' מוסיף על זה ואומר שקין אמור לנדוד כל חייו, אך בסוף הסיפור מתואר כי קין מתיישב בארץ נוד, כלומר הוא איננו נודד[8], כך שהעונש אותו הוא מקבל הוא עונש הגלות.
המכנה המשותף בין שני עונשי הגלות הללו הוא שהם מחייבים את החוטא להתחיל מחדש. אדם חי בגן עדן וכל צרכיו סופקו על ידי ה-ל באופן ישיר. הגלות גורמת לכך שהוא נהיה עובד אדמה. באופן דומה, קין גולה וצריך להפסיק להיות עובד אדמה. נקודה זאת גם נרמזת במדרש. המדרש[9] מציין כי המשותף לכל הגלויות הפרטיות הוא שכולם מזרחה[10]. המהר"ל[11] מסביר כי הגלות מאפשרת לאדם התחלה, כפי שהשמש זורחת ומתחילה מחדש כל יום.
אם נחבר זאת לעונש הגלות הלאומי, בו גלו כל עם ישראל, יעלה כי דווקא ההתחלה החדשה מאפשרת לאדם מבט מרוחק שמאפשר לו לראות את מעשהו הנורא נכוחה ולהבין מה עליו לעשות אחרת.
אך גם פיתרון זה אינו מספק תשובה לכל השאלות. אם הגלות היא עונש למה היא לא קצובה בזמן, אלא זמן העונש תלוי במיתת הכהן הגדול? לא רק שהעונש תלוי במות הכהן הגדול, אלא שיש יותר מדמות אחת שנחשבת ככהן גדול לעניין זה. בנוסף, עוד לפני פרשת ערי המקלט, במהלך חלוקת ערי הלווים, כתוב כי ערי המקלט הן של הלווים, כל זה טרם הציווי על הבדלת ערי מקלט. מעבר לבעיה הכרונולוגית, הציווי הזה מהווה קישור נוסף בין דיני רוצח בשגגה לדמות דתית אשר גם על קנקנו צריך לתהות[12].
עוד צריך לשאול על כך שבניגוד לשאר העונשים שהסנהדרין מבצעת, כאן האכיפה על היות הרוצח בכלא מוטלת על גואל הדם, והוא בעל הסמכות להרוג את הרוצח במידה והוא יוצא מעיר המקלט. אך התמיהה הגדולה ביותר מופיעה בסוף הפרשייה. התורה אומרת שהדרך היחידה להתכפר מעוון של שפיכת דם, הוא על ידי שפיכת דם. על כן, לא מובן כיצד יכול הרוצח להתכפר על ידי גלות.
על מנת לענות על השאלות הללו נבחן את המקור הראשון בו מובא העיקרון של דין רוצח בשגגה. בפרשת משפטים[13], כחלק מדיני רוצח, התורה מנגידה בין רוצח שהרג במזיד, לבין אדם אשר לא תכנן לרצוח אבל התקלה הזאת יצאה ממעשיו שמקבל מקום לברוח אליו. הדרך שבה התורה מנסחת את הפסוק היא מעט קשה לשונית. בתיאור המעשה כתוב "וה-לוהים עינה לידו" ה' מדבר על עצמו בגוף שלישי אך בתיאור הרעיון של עיר המקלט הניסוח הוא "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" ה' עובר לדבר בגוף ראשון.
נראה שהפיתרון לבעיה לשונית זאת הוא פירוש שהאלוהים הנזכר בפסוק הוא לא ה' אלא השופטים[14]. הרוצח מקבל מקום לברוח אליו, מקבל הגנה, כי האשמה לא מוטלת עליו, אלא על השופטים, כנציגי שליחי הציבור, אשר איפשרו מציאות של רצח. במקום בו אדם נהרג ברשלנות ניתן לשער כי האווירה מאפשרת זילות בחיי אדם. השופטים, ראשי הציבור אמורים לדאוג כי במקומם הם לא יארע מקרה שכזה.
ניקח כדוגמה את הרצח בשגגה שמתואר בספר דברים. אדם הולך לחטוב עצים ביער ובמהלך עבודתו הברזל עף מהגרזן והורג עובר אורח. ישנו סט חוקים פשוט שהיה יכול למנוע את המקרה הזה. וידוא תקינות של כלי הרג כמו גרזן לפני השימוש בו, טווח בטיחות שצריך לשמור מאדם שמשתמש בגרזן, ועוד. חוסר השמירה על נורמות בטיחות שכאלו תוביל בסוף למוות. האחריות לשמירה על הנורמות הללו מוטלת על הרשות השופטת והרשות המבצעת.
כך למשל בכל מדינה מתוקנת היום ישנם חוקים לנהיגה בטוחה בדרכים ומערכת אכיפה אשר אמורה לשמור על הנורמות הללו. המטרה של סט החוקים הללו הוא למנוע תאונת דרכים, ובמקרה של תאונת דרכים להפחית את כמות הנזק שנגרם. אשר על כן יש למערכת אכיפת החוק חשיבות מכרעת בכך שמוות בשגגה יכול בכלל להתרחש.
לפי זה ניתן גם להסביר גמרא[15] שנתקשו בה הפרשנים. ישנה בעיה בחלוקת ערי המקלט. בכל הגדה המערבית של ישראל ישנן שלוש ערי מקלט, ומספר זהה של ערים יש בגדה המזרחית, למרות שכמות האנשים שנמצאים שם פחותה בהרבה. אביי עונה שבעבר הירדן המזרחי יש הרבה רוצחים.
אולם תשובה זאת תמוהה. ערי מקלט מיועדות לרצח שנעשה בשגגה, וכיצד יודעים לאפיין מראש היכן יש יותר אנשים שתתגלגל שגגה זאת לידם[16]? לפי דברינו ניתן להצביע על אווירה של חוסר זהירות שעלולה להוביל במקרים רבים למוות. במקום בו לא מקפידים על אכיפת חוקי התנועה, על שימוש באמצעי זהירות כמו חגורה, על נסיעה במהירות סבירה, בסוף אדם ייהרג בשוגג.
יוצא, כי מעבר לעונש הפרטי שמגיע לאדם שהרג, ישנו עונש ברובד נוסף, ברובד הציבורי. כפי שהגמרא אומרת[17], הכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה מקרה כזה והוא לא עשה זאת. הוא היה צריך לשים בראש מעייניו את שמירת גופם ונפשם של העם, והמוות מעיד על כישלון שלו בתחים זה. הוא לא התפלל, הוא לא שאף, הוא לא חינך כמו שצריך. על כן הכהן נענש ושחרור הרוצחים בשגגה תלוי במותו. דם מותו של הכהן הגדול הוא זה שמכפר על הדם הנקי שנשפך.
כמו כן גם כל הציבור נענש ואותו רוצח בשגגה כבר לא נכלל בציבור. המשנה[18] מעלה דין תמוה ביותר, אשר גם אם כל עם ישראל צריכים לאותו רוצח בשגגה עדיין הוא לא יכול לצאת. לפי דברינו ברור כי לא רק שהציבור לא יכול לוותר לרוצח על עונשו עקב צורך גדול כמו פיקוח נפש, אלא זה עצם העונש של הציבור על כך שהם איפשרו את הרצח.
על פי זה ניתן גם להסביר מדוע גואל הדם הוא זה שמוטל עליו לאכוף את כליאת הרוצח בעיר המקלט. שהותו של אדם בעיר המקלט היא עונש לכלל הציבור ולכן הוא לא יכול להיות זה שאוכף את העונש. האדם הפרטי היחיד שניתן להטיל עליו את עבודת האכיפה הזאת הוא גואל הדם.
אולי אפשר ללכת צעד אחד רחוק יותר כדי להסביר את הקשר שבין גלות רוצח בשגגה לבין הלווים. בספר שמות לאחר דין רוצח בשגגה מופיע דין רוצח בערמה, שם התורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות". קריאה פשוטה של הפסוק אמורה לשאול איך הרוצח הגיע אל המזבח. כך שנראה שבפרשת משפטים, המקום אליו נס הרוצח הוא לא ערי המקלט שיופיעו רק אצלנו, אלא המזבח.
לפי זה אפשר להציע כי הבריחה אל המזבח מהווה את הקרבתו של הרוצח כקרבן ציבור שמטרתו לכפר על הרצח שאירע. תפקידם של הלווים בהקשר זה הוא להיות שליחי הציבור בקורבן זה. הם אלו שדואגים לרוצח בעיר המקלט, ובכך מעלים את הרוצח על המזבח כקורבן.
[1] ספר במדבר פרק לה פסוקים ט-לד
[2] ספר דברים פרק יט פסוקים א-יג
[3] כך פשט הפסוק. אולם בגמרא (מסכת מכות י:) ישנה דרשה תנאית לפיה הפסוק מדבר גם על כך שגואל הדם לא אמור לקבל עונש מוות על הריגת הרוצח.
[5] ראה למשל משנה מסכת מכות פרק ב משנה א
[6] ראה שיעור לפרשת בחוקותי קריאה חדשה בפרשת ערכין
[7] ראה שיעור לפרשת ויקרא למה מקריבים קרבן על חטא בשגגה?">למה מקריבים קרבן על חטא בשגגה?
[8] על אף שיש פרשנים (למשל אבן עזרא ספר בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה בארץ נוד) שסבורים כי קין לא התיישב במקום מסוים, אלא שם המקום מעיד על כך שהמשיך לנדוד.
[9] פסיקתא זוטרתא פרשת בראשית פרק ג פסוק כד ד"ה וישכן מקדם לגן עדן מובא גם ברש"י ספר בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה קדמת עדן
[10] ראה כלי יקר (בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה וישב בארץ נוד קדמת עדן) שהסביר את כוונת המדרש באמירה כי ההליכה למזרח הכוונה הוספת אור כנגד האור שהרוצח כיבה. כיוון אחר מוצע על ידי הרש"ר הירש (בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה ראינו שהשכינה נסתלקה לצד מערב) שטוען שההליכה מזרחה מציינת התרחקות מהקב"ה שנמצא במערב.
[11] גור אריה ספר בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה רוח מזרחית קולטת בכל מקום
[12] הנצי"ב (ספר במדבר פרק לה פסוק יד ד"ה ערי מקלט תהיינה) מציע תשובה לפיה ערי המקלט הן מרכזים רוחניים לחינוך הרוצחים, אשר שם עובדים הלווים.
[13] ספר שמות פרק כא פסוקים יג-יד
[14] כך נראה בבירור בפרק הבא בפרשיית השומרים שאלוהים זה שופטים (שמות פרק כב פסוקים ו-יא)
[16] התוספות (מכות ט: ד"ה בגלעד שכיחי רוצחים) עונה שערי המקלט מיועדות למי שה' יסובב על ידו את עונשם של הרוצחים שבית הדין לא יצליח למצות מולם את הדין. לעומת זאת הרמב"ן (מכות ט: ד"ה בגלעד שכיחי רוצחין) מציע שבמקום בו יש הרבה רוצחים, ישנם הרבה אנשים שמתחזים לרוצחים בשגגה.
