ספר במדבר נפתח בהיערכות מדינית מסודרת של עם ישראל לקראת מסעו במדבר[1]. תחילה מצווה משה לפקוד את כל יוצאי הצבא מבני עשרים שנה ומעלה על פי שבטים, עם פירוט מדויק של מספרי הלוחמים. לאחר מכן מתואר סידור השבטים לדגלים, ארבעה מחנות המקיפים את אוהל מועד, כל מחנה על דגלו וסמלו.
בהמשך מופיע מפקד נוסף, נפרד: מפקד שבט לוי, שאינו נכלל במניין הלוחמים, אלא מיועד לשאת את המשכן על כל פרטיו. התורה מפרטת בדיוק את אחריותה של כל משפחה משבט לוי – מה היא נושאת, מתי וכיצד. התנועה של העם במדבר מחייבת לא רק סדר צבאי, אלא גם סדר קבוע בפירוק המשכן, נשיאתו והקמתו מחדש. על משימה זו מופקד שבט לוי.
על פי מהלך זה, היינו מצפים שהמשך הספר ימשיך בקו הישיר הזה — תיאור יציאת המחנה לדרך, סדרי ההליכה והחנייה, או תחילת עבודת הלווים בפועל. ואכן, בפרק ח' התורה שבה לנושאים אלו: טקס ההכתרה של הלוויים[2], הענן השוכן על אוהל מועד כסימן לזמן ההליכה והחנייה, תקיעת החצוצרות להכרזת המסע, ולבסוף – היציאה בפועל של המחנות למסעם במדבר.
אלא שדווקא כאן, בין פרקי המפקד והסדר לבין פתיחת המסע, חוצצת יחידה ארוכה וחריגה, המשתרעת על פני שלושה פרקים ומכילה רצף מגוון של נושאים: שילוח טמאים מן המחנה, דיני גזל הגר ואשם מעילות, פרשת הסוטה, הלכות נזיר, ברכת כהנים, וקורבנות הנשיאים ביום חנוכת המזבח[3].
אם כן עולה השאלה, מה פשר השיבוץ של מכלול פרשיות אלה דווקא בלב המהלך העוסק בסדרי המחנה ובתנועתו[4]? על מנת להידרש לשאלה הזאת, נעבור על כל הנושאים לפי הסדר, ונראה מה המשמעות של בחירת התורה לשים אותם פה.
שילוח טמאים
הנושא הראשון הוא שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ… וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם[5]"
לפי פסוקים אלו, כל אדם שנושא טומאה, בלא תלות בשאלה ממה נובעת הטומאה, נדרש לצאת אל מחוץ למחנה. נדגיש, כי לא מדובר כאן על איסור ספציפי להגיע אל המשכן, אלא נראה שהאדם הטמא צריך לצאת מחוץ לכל מקום בו יש יישוב של העם.
אלא שהוראה זו חורגת מן ההלכות הידועות לנו מספר ויקרא. שם נראה כי הטמא היחיד שצריך לצאת אל מחוץ למחנה הוא מי שנטמא עקב צרעת. שאר הטמאים אינם נדרשים לצאת ממקום היישוב ורק צריכים שלא להיכנס אל המשכן. אם כן, מדוע אין חלוקה כזאת במצוות שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה המופיעה בספר במדבר[6]?
נראה להציע שהמפתח להבנת ההבדל טמון בביטוי "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם". קדושת המחנה המחייבת את שילוח האנשים הטמאים נובעת מכך שה' שוכן בתוך עם ישראל. העובדה שבתוך מחנה ישראל יש משכן הופכת את כל המחנה למקום בעל קדושה. על כן, כפי שכל הטמאים אסורים להגיע אל המשכן, הרחבת קדושת המשכן, מחייבת שילוח שלהם אל מחוץ לכל המחנה[7].
בספר ויקרא, שם מדובר על הטומאות באופן תיאורטי, באמת אין בעיה שהטמאים, למעט המצורע, יהיו בתוך המחנה. אם מחנה ישראל היה מחנה מגורים רגיל, כך היה גם הדין, והטמאים היו יכולים לשהות בתוכו. ברם, קביעת סדרי המחנה בתחילת ספר במדבר, מחילה על כל המחנה קדושה, כך שצריך לשלח את הטמאים גם מחוץ לשטח המגורים.
אשם גזלות
לאחר ציווי שילוח הטמאים, התורה עוברת לעסוק בדין אשם גזלות. דינו זה נוגע לאדם שגזל את רעהו, כפר בשבועה, ולבסוף חזר בו. אדם זה נדרש להשיב את הכסף אותו הוא גזל, בתוספת של עשרים וחמישה אחוזים. בנוסף הוא נדרש להביא קרבן אשם. פרטי הדין מוכרים לנו כבר מספר ויקרא[8], אך בפרשת נשא נוסף פרט ייחודי:
"וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן…[9]"
במקרה שאין לנגזל יורשים – כלומר, אין אדם שמוסמך לתבוע את הממון – אין התורה מאפשרת לגזלן להותיר את הכסף ברשותו. גם כאשר אין אדם פרטי שנפגע בפועל, המעשה אינו "נסגר". עליו להשיב את הממון לכהן, כנציג ה' במחנה. הדין הזה נראה חורג מן ההיגיון המשפטי הרגיל. בחוק הטבעי, אם אין תובע – אין גם תביעה.
על פי הדרך בה הסברנו את דין שילוח הטמאים מהמחנות, ניתן להסביר גם את הדין הזה. נוכחות השכינה בתוך המחנה מחייבת לא רק הרחקה של הטומאה, אלא גם רמה מוסרית גבוהה. על כן, לא יכול להיות שיש מצב של גזל שלא מושב. לכן, התורה דורשת מהגזלן שישיב את מה שגזל, גם אם אין אדם שהכסף הזה חסר לו. בעצם, הדרישה המסורית מציבה את הקב"ה כחלק מהדיון המשפטי.
במחנה שבו שוכן ה' אין מקום לפשרות מוסריות. גם בהיעדר תובע אנושי, יש כתובת אליה יש להשיב את העוול, משום שכל עוול מוסרי מחלל את קדושת המחנה. במילים אחרות: במקום שבו ה' שוכן, גם הוא צד בכל ויכוח וריב. עצם קיומו של מעשה גזילה יוצר פגם במרקם המחנה, ודורש תיקון. השבת הגזלה לכהן איננה תשלום סמלי, אלא עדות לכך שבמקום שה' נוכח בו, גם הסדרים החברתיים צריכים לעמוד בסטנדרט מחמיר של צדק.
אישה סוטה
הנושא הבא בפרשת נשא הוא פרשת סוטה – פרשייה הלכתית העוסקת במצב בו איש חושד שאשתו בגדה בו. במקרה כזה, האיש מביא את אשתו למשכן, שם היא עוברת תהליך הכולל הבאת קרבן, השבעת שבועה, ושתיית מים מיוחדים, שמטרתם לבדוק האם החשדות כנגד האישה נכונים. אם האישה חפה מפשע – הם לא יפגעו בה, והיא אף מתברכת. אך אם נטמאה – המים יגרמו למותה.
במרכז התהליך עומד בירור – אך לא בירור טבעי של ראיות ועדויות, אלא בירור ניסי, שמונע על ידי הקב"ה עצמו. נתון זה מעורר שאלה יסודית: מה עניינו של טקס זה? מדוע התורה אינה מותירה את בירור הספק למערכת משפטית אנושית, אלא מזמינה את הקב"ה להיות צד פעיל בסכסוך זוגי?
השאלה מתחדדת לנוכח לשון הפסוקים עצמם, המציגים את הבגידה כעובדה קיימת, ולא כחשד בלבד. כך למשל נפתחת הפרשייה: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ…[10]" אם כן, לשאול לשם מה צריך תהליך בירור? ואם הליך כזה קיים, למה הוא לא מופיע יחד עם איסור אשת איש בפרשת ויקרא[11]?
בהקשר הרחב של פרשת נשא, ניתן להבין את פרשיית סוטה כחלק ממערך ההשלכות של נוכחות השכינה במחנה. כשם שנדרש סדר במחנה במובנים של טהרה פיזית וסדר חברתי, כך נדרש גם טוהר פנימי וסדר בתוך חיי המשפחה. ככל שה' שוכן בתוך המחנה, כך גוברת הדרישה לרמה מוסרית גבוהה יותר בכל תחומי החיים – כולל באינטימיות הזוגית.
זהו הרקע גם ללשון הוודאות שבה מוצגת הפרשה: התורה אינה מתארת את הדברים כפי שהם נראים לאדם, אלא כפי שהם ידועים לפני ה'. ה' הוא גם צד באירוע, ולכן הוא אמון על הבהרת המצב העמום.
נזיר
הפרשייה ההלכתית הבאה בפרשה כוללת את דיני הנזיר. אדם יכול לבחור לנדור על עצמו להיות נזיר. במסגרת נדר זה הוא יתחייב בשלושה איסורים: יהיה אסור לו להיטמא למתים, לשתות יין, ולהסתפר.
במבט ראשוני ניתן לומר שהמשך למהלך שהצגנו עד כה. הימצאות של ה' בכל מקום ובכל דבר ולכן אנשים רוצים לראות איך הם הופכים את חייהם לחיי קדושה ונזירות.
ברם, קשה להתעלם מהדימיון שיש בין נזיר לכהן. על שניהם יש איסור להיטמא למתים. האיסור של הנזיר לשתות יין דומה לאיסור שיש לכהן לעבוד במקדש לאחר שהוא שתה יין. והביטוי בו התורה בוחרת להשתמש לשערו של הנזיר "נזר -להיו על ראשו" מקביל לביטוי המופיע לגבי הציץ, שהוא אחד מהבגדים של הכהן הגדול.
בניגוד לספר ויקרא בו היחידים שיכולים להיות כוהנים הם בניו של אהרון, ספר במדבר מציע את הדרך. אחרי שבשילוח המחנות הגדרנו את כל המחנה כמו המשכן עצמו, עכשיו יש לכל אדם את האפשרות לבחור האם הוא רוצה להיות כמו כהן, כמו אדם המשרת בקודש, ולידור נדר נזיר, או להיות אחד מהאנשים המבקרים במשכן.
ברכת כהנים
הפרשייה הבאה בפרשת נשא עוסקת בברכת כוהנים. בפרשה זו מופיע נוסח הברכה, אך מתעוררת בה שאלה יסודית: מי מברך את העם – הכוהנים או הקב"ה? מצד אחד, הפתיחה ברורה: "כה תברכו את בני ישראל" – משמע שהכוהנים הם נושאי הברכה. מצד שני, החתימה מפתיעה: "ושמו את שמי על בני ישראל – ואני אברכם" – כלומר, הקב"ה הוא המברך.
נראה שהשאלה אינה בין שתי אפשרויות, אלא שילוב ביניהן: הכוהנים מברכים את העם, אך ברכתם אינה סתם איחול טוב. במעמד הברכה הם נושאים את שם ה' – "ושמו את שמי" – ומתוך כך נוכחות ה' מתממשת במחנה, והיא זו שמביאה את הברכה האמיתית – "ואני אברכם". כך הופכת ברכת הכוהנים לאמצעי להשראת שכינה.
כמו שבעשיית המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם[12]". עם ישראל צריך לעשות פעולה, לבנות בית לקב"ה. פעולה זאת היא שגורמת לקב"ה לעשות פעולה אחרת. במקרה שלנו זה לברך את עם ישראל, ובמשכן זה השראת השכינה בכלל העם.
כמו בפרשיות אחרות שקדמו לברכת כוהנים, גם כאן מתברר תפקידם של הכוהנים כנציגי הקב"ה במציאות. באשם גזלות, הכוהן הוא זה שמקבל את ההחזרה – לא כצד אישי לעבירה, אלא כנציג השכינה. בפרשת סוטה, הכוהן אינו רק מנהל את הטקס כי הוא מתרחש במקדש, אלא הוא זה שמייצג את ה' במסגרת האירוע. וכך גם כאן: בברכת כוהנים, הכוהנים נושאים את שמו של ה', וכך מביאים את נוכחותו אל תוך המחנה.
קורבנות הנשיאים
הפרשייה האחרונה בה צריך לדון במסגרת זו היא קורבנות הנשיאים לאחר הקמת המשכן. בימים שלאחר הקמת המשכן, הגיע נשיא כל שבט והקריב קורבן. ימים אלו מכונים בפי התורה "חנוכת המזבח". אף שכל הנשיאים הביאו את אותם הקורבנות בדיוק, התורה חוזרת על הפרטים המלאים בכל פעם מחדש, ומעניקה לכל נשיא ולכל שבט את מקומו הנפרד והמיוחד בתוך מהלך החנוכה.
אלא שסיפור זה מעורר כמה קשיים בולטים: בראש ובראשונה, מבחינת הסדר הכרונולוגי – הקרבת קורבנות הנשיאים התרחשה ביום הקמת המשכן, בא' בניסן. לעומת זאת, פרשת המפקד וסידור המחנה שעליה פתחנו את ספר במדבר, מתרחשת בא' באייר – חודש לאחר מכן. מדוע חוזרת התורה לאחור, ומספרת כאן, באמצע סדר ההיערכות למסע, על אירוע שהתרחש קודם לכן?
הקושי מתחדד כאשר אנו נזכרים שהמשכן כבר נחנך – ואף בהרחבה – בספר ויקרא[13]. שם הוקדשו שבעה ימים להכשרת אהרן ובניו, וביום השמיני – יום חנוכת המשכן – ירדה האש מן השמיים ואישרה את עבודת הקודש. לאורך כל אותו תיאור אין זכר לקורבנות הנשיאים, ואף בציוויים המוקדמים שבספר שמות לא נזכר כל חלק לשבטים בהקמת המזבח.
מדוע בחרה התורה להציב את סיפור קורבנות הנשיאים דווקא כאן באמצע ההיערכות הלוגיסטית למסע, חודש אחרי זמנו, ובמנותק מחנוכת המשכן של ספר ויקרא?
לאור כל מה שאמרנו עד כה, ניתן להבין את הופעת פרשיית חנוכת הנשיאים דווקא בספר במדבר. לא כהמשך ישיר לחנוכת המשכן שבספר ויקרא, אלא כתוצאה של התהליך הייחודי לספר במדבר – תהליך בו המשכן אינו נותר בגבולותיו, אלא מהווה מוקד רוחני המקרין קדושה על המחנה כולו.
הרחבת תחום ההשפעה של המשכן אינה רק חובה המוטלת על הכהנים – כפי שראינו בברכת הכהנים שנועדה להנכיח את שמו של ה' במחנה כולו – אלא גם זכות חדשה שניתנת לעם. כיוון שהשכינה שורה בתוך המחנה, נפתחת האפשרות לשותפות מחודשת של כלל ישראל במשכן.
מכאן נולדת תנועה הפוכה: לא רק הקרנת קדושה מהמשכן החוצה אל המחנה, אלא גם תנועה מן המחנה פנימה – של כל שבט ושבט אל תוך הקודש. הקרבת הקורבנות על ידי הנשיאים אינה רק מחווה של כבוד, אלא ביטוי לשאיפה של כל שבט להיות שותף בחנוכת המזבח, ולהשתתף באופן פעיל בעיצוב המרחב המקודש שבמרכז המחנה. כך הופך המשכן ממוקד עבודת הכוהנים למוקד זהות ושייכות של כלל ישראל, שבו כל שבט מוצא את מקומו מול פני השכינה.
סיכום
בין ספר ויקרא לספר במדבר חלה תמורה עמוקה בתפיסת המשכן. בעוד שבספר ויקרא מוצג המשכן כמוקד קדושה מבודד – מקום עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות, הרי שבספר במדבר הוא נתפס כלב הפועם של מחנה ישראל כולו.
בספר ויקרא המשכן ניצב כמקדש במובנו הצר: מקום עבודת ה' הבלעדי, בו פועלים הכוהנים בלבד. אין כמעט עיסוק במחנה שסביבו, ולא נזכרים בו הלוויים כלל. לעומת זאת, ספר במדבר מרחיב את מעגל הקדושה: המחנה כולו מתארגן סביב המשכן, נושא את שמו, שומר על טהרתו, ויונק ממנו השראה רוחנית. הקדושה מקרינה מהמשכן אל כל תחומי החיים, ומחייבת את העם כולו – בטהרה, במוסר ובזוגיות.
זהו מהלך מהפכני: המשכן של ויקרא הוא טריטוריה סגורה של קדושה; המשכן של במדבר פועל כמרכז חינוכי ורוחני, שהופך את המחנה כולו למקדש נייד.
[1] כך מסבירים רוב הפרשנים ביניהם, הרשב"ם (במדבר פרק א פסוק ב ד"ה שאו את ראש כל עדת) והרמב"ן (במדבר פרק א פסוק מה ד"ה ויתכן שנאמר עוד).
[2] לאחר מכן מגיעה גם פרשיית פסח שני, אלא שסיבת הופעתה פה היא גם פלא, אך על זה ראוי לדבר במקום אחר.
[3] לכאורה, כחלק מפרשת חנוכת המשכן צריך לקרוא את הציווי על אהרון להדליק את הנרות, קישור זה נעשה במדרש המובא בדברי רש"י (במדבר פרק ח פסוק א ד"ה בהעלתך).
[4] מעבר לזה יש להקדיש דיון נפרד לשאלת הקשר הפנימי בין הנושאים
[5] ספר במדבר פרק ה פסוקים א-ד
[6] במדרש ההלכה (מקורו בספרי במדבר פסקא א ד"ה וישלחו, ומובא בווריאציה אחרת בגמרא מסכת פסחים דף סז.) מובא מדרג. טמא מת נדרש רק לא להגיע אל המשכן, זב אינו יכול להגיע גם למחנה לוויה, ורק המצורע צריך לצאת מחוץ לכל המחנות. כך גם נפסק להלכה
[7] רעיון זה מתחדד כאשר משווים בין פסוק זה למקבילה בדברים (ספר דברים פרק כג פסוק יא) שם האיסור מנוסח כאיסור על האדם הטמא להיכנס למחנה, ולא כציווי לשמור על המחנה כטהור. האבני נזר (יורה דעה סימן תנב) עוסק בחקירה זאת להלכה.
[8] ספר ויקרא פרק ה פסוקים כ-כו
[9] ספר במדבר פרק ה פסוקים ה-י
[10] ספר במדבר פרק ה פסוקים יא-לא
[11] ספר ויקרא פרק כ פסוק כא
[12] ספר שמות פרק כה פסוק ח
[13] ספר ויקרא פרק ט
