בפרשת יתרו[1] מספרת התורה על ביקורו של יתרו, כהן מדיין וחותן משה, במחנה בני ישראל במדבר. יתרו, שלא היה עד ישיר ליציאת מצרים, מגיע לאחר ששמע על המאורעות הגדולים שהתרחשו. משה מספר לו על כל מה שעשה ה' למצרים – עשר המכות, קריעת ים סוף וההצלה במדבר. בתגובה לכך, יתרו מכיר בכך שה' גדול יותר מכל האלילים.
יתרו מכריז:
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל ה-להים כי בדבר אשר זדו עליהם
בפסוק שאומר יתרו ניתן להבחין בשני חלקים. בחלק הראשון הוא מצהיר בבירור: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל ה-להים, כלומר, הוא מכיר בעליונותו של ה' על פני כל האלילים. החלק השני של הפסוק אמור להוות נימוק לחלק הראשון – ה' גדול מכל האלילים "כי בדבר אשר זדו עליהם".
בעוד שההכרזה על גדולת ה' מובנת, ניסוחו של הנימוק אינו ברור כל צורכו. מהו אותו "דבר" שעליו מדבר יתרו? כיצד הוא מוכיח שה' אכן גדול מכל האלילים? כדי להשיב על כך, נבחן את הפרשנויות המרכזיות לפסוק.
לפי פרשני הפשט[2], יתרו מתפעל מכך שה' נוהג בצדק ומשיב לרשעים כגמולם. הביטוי "בדבר אשר זדו עליהם" מתפרש כהתייחסות ישירה למעשיהם של המצרים—הם זממו לפגוע בבני ישראל מתוך כוונה רעה, ולכן נענשו בהתאם. המילה "זדו" נגזרת מהשורש "זדון", שמשמעותו כוונה מכוונת לרעה. כלומר, המצרים לא פעלו בטעות או מחוסר הבנה, אלא מתוך רשעות מכוונת, ולכן עונשם הגיע בצדק.
הקשר בין חטאם של המצרים לבין עונשם הוא שמוכיח ליתרו את גדולתו של ה'. האלילים הפגאניים נתפסו לעיתים ככוחות כאוטיים, הפועלים באופן שרירותי בהתאם לגחמות ולמאוויים של מאמיניהם. במקרים רבים הם תוארו כיצורים בעלי אישיות הפכפכה—ניתנים לפיתוי, לכעס ולפיוס, ממש כמו בני אדם. אל שיכול להשתנות לפי רצונם של עובדיו אינו באמת נעלה מהם; הוא פועל לפי אינטרסים רגעיים, מעניק טובות למי שמקריב לו קורבנות, ונוטר טינה למי שלא עובד אותו כראוי.
לעומת זאת, ה' אינו מופעל על ידי רגשות של גחמה או אינטרס אישי. גדולתו אינה רק בכוחו, אלא בעיקר בכך שהוא פועל מתוך צדק מוחלט. הוא מעניש את המצרים לא כי הוא "נעלב" מהם או כי כוחו עדיף על כוחם, אלא מפני שהמצרים פעלו ברשעות והם ראויים לעונש. בכך יתרו מזהה פער עמוק בין ה' לבין כל האלילים האחרים: העליונות של ה' אינה מתבטאת בכך שכוחו של ה' גדול יותר מיתר האלילים אלא העובדה שהוא משתמש בכוחו לעשיית צדק ומשפט.
בניגוד לפירוש הפשט, המתמקד בכך שהמצרים נענשו על רשעותם, בספרות חז"ל[3] מופיע דגש אחר: יתרו מתפעל לא רק מעצם העונש, אלא מכך שה' העניש את המצרים באותה דרך בה הם חטאו. לפי זה כשיתרו אומר "בדבר אשר זדו עליהם" הוא לא מתכוון לסיבת הענישה אלא לצורת הענישה. כפי שפרעה ציווה להטביע את ילדי ישראל במים, המצרים הומתו בטביעה בים סוף. העונש לא היה מקרי, אלא התרחש באותה דרך שבה חטאו.
מכאן עולה שאלה עקרונית: מדוע דווקא העובדה שה' נוהג במידה כנגד מידה גורמת ליתרו להכיר בעליונותו על פני כל האלילים? הרי אילו ה' היה מעניש את המצרים בדרך אחרת—אש מן השמים, מגפה או חרב—עדיין היה בכך צדק. במילים אחרות השאלה היא מהי הייחודיות בכך שה' מעניש את הרשעים באותו אופן שבו חטאו?
הספורנו[4] מסביר שיתרו מזהה ביכולת ה' להעניש מידה כנגד מידה ביטוי לעליונותו על פני האלילים. לדעתו, הנקודה המרכזית כאן אינה רק עצם עשיית הצדק, אלא העובדה שה' יכול להעניש בכל דרך שיבחר. האלילים הפגאניים נתפסו ככוחות מוגבלים—כל אחד מהם שלט בתחום מסוים בטבע: אל הים, אל האש, אל הסערות וכדומה. כל אל פעל בתוך גבולות כוחו, ולא הייתה לו סמכות או יכולת לפעול מחוץ לתחומו.
לעומת זאת, ה' אינו כפוף למגבלות כאלו. הוא אינו "אל של מים" או "אל של אש", אלא שליט מוחלט על כל המציאות. העובדה שהמצרים נענשו דווקא בטביעה, באותו אמצעי שבו ניסו לפגוע בישראל, אינה מקרית. היא מלמדת שה' שולט בכל הכוחות כולם ויכול להכות את הרשעים בכל דרך שימצא לנכון.
לא רק שה' יכול לשלוט בכל תחום, אלא שהוא עדיף על כל אחד מהאלילים גם בתחום שבו הם אמורים להיות החזקים ביותר. כאשר הוא מעניש את המצרים בטביעה, הוא מראה שהוא שולט במים טוב יותר מכל "אל ים" שהמצרים הכירו. אילו היה מעניש אותם באש, היה מתגלה כמי ששולט באש טוב יותר מכל "אל האש" שלהם.
ישנה דרך נוספת להבין מדוע עונש מידה כנגד מידה מבטא את גדולתו הייחודית של ה'. לפי הרש"ר הירש[5], הייחוד אינו טמון רק בכך שה' שולט בכל התחומים או שהוא נוהג בצדק גמול ברור, אלא בכך שהענישה שלו אינה רק תגובה אלא אמצעי חינוכי שמאפשר לאדם להבין את חטאו ולתקן את דרכו.
כאשר עונשו של אדם קשור באופן ישיר לחטאו, הדבר אינו רק מביא צדק לעולם, אלא גם מצביע עבורו על שורש הטעות שלו. אדם שנענש מבלי להבין במה חטא עלול לראות בעונש גזירה שרירותית, אך כאשר הוא מקבל עונש התואם את מעשיו, הוא מסוגל לזהות את הקשר ביניהם, להכיר בחטאו, וללמוד ממנו לקח. כך הענישה עצמה הופכת לכלי לתיקון ולשינוי, ולא רק למעשה של שכר ועונש.
גישתו של הרש"ר הירש מציעה שילוב בין הצדק ה-לוהי של פרשני הפשט לבין הדגש של חז"ל על הדרך שבה העונש ניתן. לא מדובר רק בצדק גמול, אלא בענישה שמובילה לתובנה ולתיקון. כפי שראינו, פרשני הפשט אמרו כי גדולתו של ה' היא בכך שהוא שופט את העולם ומנהיג אותו במידת הדין. על הדברים הללו הרש"ר הירק בונה קומה נוספת. ה' לא רק שופט את בני האדם אלא גם עושה זאת בצורה מתחשבת המאפשרת להם להשתנות ולתקן את עצמם.
[1] ספר שמות פרק יח
[2] למשל הרשב"ם (שמות פרק יח פסוק יא ד"ה כי בדבר) וביתר ביאור הרמב"ן (שמות פרק יח פסוק יא ד"ה כי בדבר אשר זדו עליהם)
[3] שמות רבה שמות פרשה א אות ט, מובא גם בגמרא במסכת סוטה דף יא.
[4] ספורנו שמות פרק יח פסוק יא ד"ה כי בדבר אשר זדו עליהם
[5] רש"ר הירש שמות פרק יח פסוק יא ד"ה אשר זדו עליהם
