בתוך מערכת הקורבנות שבפרשת צו, מופיעה מצוות קרבן יוצאת דופן, שאין לה אח ורע בתורה כולה. לאחר הופעת תורת המנחה, העוסקת בקורבן המנחה המוכר לנו מפרשת ויקרא, מופיעה מנחה נוספת, חדשה, שאינה מופיעה עוד בשום מקום נוסף בתורה. כך התורה מתארת אותה[1]:
זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב… והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם ליקוק כליל תקטר:
הפסוקים מציגים קורבן מנחה העשוי מסולת. כמות הסולת הנדרשת לקורבן זה היא עשירית האיפה[2]. את הסולת צריך להביא לרביכה על מחבת ולהקטיר את כולה על המזבח בלי לאכול ממנה. אך למרות שהתיאור הטכני של הקורבן ברור באופן יחסי, פרטים מהותיים אחרים נותרים לא ברורים. ניסיון לדלות את המידע הזה מתוך הפסוקים חושף סתירות פנימיות שמקשות על הבנת הקורבן ומהותו.
ראשית, עולה קושי בזהותו של הכהן החייב במנחה. מחד, הפתיחה מדברת על "אהרון ובניו", לשון שמתייחסת גם לאהרון הכהן הגדול, וגם לבניו, שאינם כוהנים גדולים. אך מיד לאחר מכן התורה מצמצמת: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה". לפי פסוק זה, רק הכהן הגדול, הוא ה"כהן המשיח", הוא זה שנדרש להביא את הקורבן. האם מדובר בחובה החלה על כלל הכוהנים, או שמא רק על הכהן הגדול?
שנית, ישנה אי בהירות ביחס למועד ההקרבה. מצד אחד, נאמר במפורש: "ביום המשח אותו", רמז ברור למעמד חניכה חד-פעמי, המתרחש ביום הכניסה לתפקיד. אלא שבהמשך נאמר כי הקורבן יוקרב "תמיד", ניסוח המאפיין דווקא קורבנות יומיים קבועים, כמו עולת התמיד או הקטורת. כיצד ייתכן שקורבן אחד מוגדר בו זמנית גם כחד-פעמי וגם כיומיומי?
כיוון שהשאלות שהעלינו נוגעות לפרטי ההלכות של הקורבן, מתבקש לפנות אל הספרות ההלכתית ולראות כיצד היא הכריעה בשאלות הללו. ההלכה, מטבעה, נדרשת להכרעה חד-משמעית, כך שבהלכות הקורבן צריכה להיות זהות ברורה לאדם המחויב בקורבן, ולזמן בו הוא צריך להקריב את הקורבן. מענה לשאלות אלו יוכל לספק לנו מפתח לקריאת הפרשה כולה.
אך באופן מפתיע, לא רק שההלכה אינה פותרת את הסתירות, היא מנציחה אותן. חז"ל[3] לומדים שבפרשייה זו משולבים שני קורבנות שונים: "מנחת חינוך", שמקריב כל כהן ביום כניסתו לעבודה, ו"מנחת חביתין", שמקריב הכהן הגדול מדי יום יחד עם קורבן התמיד, חצי מהקורבן בבוקר וחצי בערב. במילים אחרות, מה שנראה כציווי אחד מתפצל לשתי מנחות נפרדות, ששונות בפרטי ההלכות שלהן[4].
לאור הפיצול שיצרו חז״ל בין שני קורבנות שונים מתוך אותה פרשייה קצרה, עולה הצורך לשוב ולקרוא את הפסוקים כפשוטם ולבחון: לאיזה מקורבן הם מכוונים? רק לאחר שנבסס את הקריאה הפשוטה, נוכל לעמוד על משמעותו של החידוש שחידשו חכמים כאשר זיהו כאן לא קורבן אחד – אלא שניים.
הראב״ע[5] בוחר להבין את הפרשה כמתארת קורבן אחד בלבד – מנחת חביתין של הכהן הגדול. לדעתו, יש לקיים את כל הפסוקים על דרך הפשט, מבלי להניח שמדובר בשני קורבנות שונים. לדבריו, הפרשה כולה עוסקת בקורבן אחד בלבד – מנחת חביתין – שמוטלת על הכהן הגדול לבדו.
לשיטתו, הביטוי ״אהרון ובניו״ מתפרש לא כציון לכלל הכוהנים, אלא כמתייחס לאהרון ולמי מבניו שיבוא תחתיו בתפקיד הכהן הגדול. כך גם לשון הפסוק ״ביום המשח אותו״, שהראב״ע מפרש כ״מיום המשח אותו״ – כלומר, לא כיום חד־פעמי, אלא כנקודת התחלה של חיוב קבוע ומתמשך, הבא לידי ביטוי גם בלשון ״תמיד״ ובביטוי ״חוק עולם״.
מעבר לדוחק שבפירושים הללו, ישנו קושי נוסף בדברי הראב"ע. גם אם מקבלים את טענתו של הראב"ע שהכהן נדרש להקריב את המנחה לא רק ביום ההכתרה, אלא בכל יום שמאז ואילך מבחינה לשונית, עדיין נותרת בעיה. אם מנחת החביתין היא מצווה יומיומית, מה הצורך לציין שהיא חלה "מיום המשיחה"? הרי ברור ממילא שהכהן הגדול אינו מחויב להקריב קורבן לפני שמונה לתפקידו.
נראה שהתשובה לשאלה זאת נעוצה בהבנה כי כוונת הכתוב אינה לציין את גבול הזמן שממנו הכהן נדרש להקריב את המנחה, אלא לרמוז לנו על תכלית המנחה ומשמעותה. הקורבן היומיומי בא למנוע שחיקה: הכהן הגדול, שיכול היה להתרגל למעמדו ולשגרת עבודתו, נדרש להזכיר לעצמו מדי יום את רגע מינויו, ולחוות את שליחותו כבראשונה. הקורבן הקבוע הוא תזכורת מתמשכת לנקודת ההתחלה.
את הצד השני של הדברים ניתן למצוא בפרשנותו של הנצי"ב[6]. לדבריו, הקורבן שמקריב הכהן הגדול מדי יום הוא אותה מנחה שמביא כל כהן אחר ביום חניכתו לעבודה. אלא שבעוד הכהן ההדיוט מקריבו פעם אחת בלבד, ביום כניסתו לתפקיד, הרי שהכהן הגדול – שמתעלה על יתר אחיו בכל יום מחדש – נדרש להביא את קורבן החינוך בכל יום ויום.
דבריו של הנצי"ב מקבלים מימד נוסף כשממקמים אותם בהקשר טענתו הרחבה יותר. הנצי"ב טוען כי מנחת חביתין איננה קורבן אישי של הכהן הגדול. אף שהיא מובאת מכיסו, הוא לא מקריב אותה עבור עצמו, אלא כנציגם של כלל הכוהנים[7]. הכהן הגדול, פועל כשליח המקריב את קורבן החינוך בשם אחיו, ומכוח שליחותו הוא נדרש להביא את הקורבן מדי יום.
לפי הנצי"ב, מנחת חביתין איננה רק קורבן יומי טכני, אלא הצהרה חוזרת ונשנית על שליחותו של הכהן הגדול. בכל בוקר ובערב, עם הקרבת המנחה, מחויב הכהן לחדש את מעמדו ולהצדיק את בחירתו לעמוד בראש אחיו הכוהנים. אין די בכך שהוא נבחר בעבר – עליו להוכיח בכל יום מחדש שהוא ראוי לשליחות זו, ושכוחו הרוחני מוסיף לפעום.
אך תפקידו אינו מסתיים בזה: הכהן הגדול נושא על כתפיו גם את ייצוגם של כלל הכוהנים, ובשל כך מחויב הוא לבטא את זכותם המתחדשת של הכוהנים עצמם לשרת במקדש ולהיות שלוחיהם של עם ישראל. בכל יום, הכהן נדרש לענות מחדש על שאלת העם: האם הכוהנים ראויים לייצג אותנו? תשובתו של הכהן בעזרת הקרבת המנחה היא כן. כך הופכת מנחת חביתין למעמד מתמיד של שליחות, הצבעה, ואישור מחודש – של הכוהן הגדול ושל מוסד הכהונה כולו.
אם נעמוד על נקודת ההבדל המרכזית שבין גישתו של הראב"ע לבין זו של הנצי"ב, ניווכח כי מדובר בשתי תנועות נפש שונות. לפי הראב"ע, מנחת חביתין נועדה למנוע את השחיקה הנובעת מן השגרה. הכהן הגדול נדרש להזכיר לעצמו מדי יום ששליחותו אינה מובנת מאליה, ושעליו לגשת לעבודה בכל פעם כאילו זה יומו הראשון. זו תביעה לחשבון נפש פנימי, שמטרתה למנוע ריחוק וריקון משמעות מהעבודה הרוחנית.
הנצי"ב, לעומת זאת, מציע קריאה ציבורית של הקורבן: הכהן הגדול נדרש להצדיק את שליחותו מדי יום – לא רק בעיני עצמו, אלא כלפי חוץ. עליו להוכיח שהוא ראוי לעמוד בראש ציבור הכוהנים, והכוהנים כולם – שהם ראויים לייצג את עם ישראל. המנחה אינה רק תזכורת אישית, אלא הכרזה פומבית של שליחות מחודשת.
[1] ספר ויקרא פרק ו פסוקים יב-טו
[2] איפה היא מידת נפח מקראית. ישנה מחלוקת בין האחרונים מה מידתה המדויקת במידות של היום. עשירית האיפה נעה בין שיעור של 2 ל5 ליטר.
[3] עיקרה של דרשה זאת נמצא בגמרא במסכת מנחות דף נא:
[4] בספרא (צו פרשה ג פרק ד אות ו) מובאים עוד כמה הבדלים אפשריים בין הלכות המנחות השונות.
[5] אבן עזרא ספר ויקרא פרק ו פסוק יג ד"ה זה קרבן אהרן, ביום המשח אותו
[6] העמק דבר ויקרא פרק ו פסוק יג ד"ה אשר יקריבו לה', ביום המשח אותו
[7] ולראיה גם כאשר הכהן הגדול נפטר, ועוד לא מונה כהן גדול תחתיו יש צורך להביא את המנחה.
