לאחר שבפרשת ויקרא התורה מפרטת את כל סוגי הקורבנות השונים, פרשת צו מתחילה ומספרת שוב על אותם הקורבנות, בלי שום הפסק באמצע. על אף שהדינים לא זהים במאה אחוז, היינו מצפים שהתורה תעבור על קורבן ותמנה את כל דיניו ולא תחלק את העיסוק בקורבן לשני חלקים שונים.
על מנת להבין את הסיבה לכפילות ננסה לעמוד על ההבדל בין שתי הפרשיות. ההבדל המרכזי הוא בנמען של הפרשייה. פרשת ויקרא פונה לכל עם ישראל, לעומת פרשת צו שמיועדת לאהרון ולבניו, כלומר לכוהנים. הבדל זה מתבטא גם בדינים הנזכרים בכל אחת מהפרשיות. על מנת שהמשכן יהיה מקום מכובד, שראוי להשראת שכינה יש צורך בעובדים מסורים, הלא הם הכוהנים, שינהלו את הפעילות השוטפת במשכן.
שני הפרקים הראשונים של פרשת צו מהווים ספר ההפעלה למשכן. תוכנם הוא ציוויים ותורות. לעומת זאת פרשת ויקרא על חמשת פרקיה היא הקטלוג של המשכן המופץ לציבור הרחב. אילו קורבנות ניתן להקריב, מתי מקובל לעשות זאת, ומה החוויה שהאדם יקבל אם יחליט להקריב את הקורבן.
אך נראה לומר שחלוקה זאת אינה טכנית בלבד. רמז לכך ניתן למצוא במיקומים בהם נאמרות הפרשיות. פרשת ויקרא מתחילה בקריאתו של ה' למשה אל תוך אוהל מועד, כך שהמשכן כבר קיים והאמירה ה-לוהית צריכה להיאמר דווקא בתוך המשכן. בפרשת צו[1] מוזכר שהציווי נאמר דווקא במדבר סיני, דהיינו מחוץ למשכן.
הבדל זה רומז על תפיסה שהתורה מנסה להנחיל לנו לגבי המשכן. עבדות הכוהנים היא חיצונית למשכן. היא לא מטרתו העיקרית. המטרה העיקרית היא לתת לכל אדם מישראל שרוצה להתקרב לקב"ה את הבמה לעשות זאת. התנהלות תקינה של המשכן היא רק נגזרת הכרחית מכך.
בנוסף, המיקומים מעידים גם על הבדל בזמן שבין הציווים. ההנחה היא שהאזכור של הר סיני מעידה על כך שהציווי נאמר עוד לפני שהיה משכן. אם כן, יוצא שפרשת צו נאמרה כרונולוגית לפני פרשת ויקרא. אך התורה בחרה במכוון לסדר את פרשת ויקרא לפני צו, את הלכות הקורבנות ליחיד לפני ההלכות המקבילות של הרבים.
הגמרא במסכת נדרים[2] מציגה את החיוב הכפול שיש על הכוהנים. הם אמורים לייצג את הקב"ה בפני העם, ולהיות שלוחיו של העם בפני ה-ל. חיובם של הכוהנים כלפי העם מתבטא בעבודת הקורבנות, ואת תפקידם מול ה-ל הקב"ה מתבטא בהיותם שומרים את משמרת המקדש.
השאלה איזה מהמחויבויות קודמת היא שאלה קריטית. כך למשל עלי הכהן[3] מציג בפני בניו תפיסה מוטעית לפיה אם האדם חוטא מול אדם אחר אז הוא יכול להתפלל לה' וה' ימחל לו, אך אם האדם חוטא בפני ה' אין לו ישות אחרת אליה הוא יכול להתפלל כדי שתמחל על עוונו. תפיסה זאת של עלי מביעה את תחושת הכהנים כי הם משרתיו של ה', וכל מה שיעשו כנגד העם הוא בסדר, אך הם אינם יכולים למעול בחובתם כלפי ה-ל.
מעבר לכך שהנביא מעיד על כך שתפיסה זאת איננה צולחת בפועל, ובניו ממשיכים לחטוא, תפיסה זאת משקפת את הקלקול בכהונתו של עלי, ולכן העונש אותו הוא מקבל נוגע לאיבוד וכריתת הכהונה מזרעו.
המסר של התורה בכך שהיא מקדימה את פרשת ויקרא לצו נעוץ ברצון להפוך את עבודת הכהנים לעבודה החיצונית של המשכן, הכרח בלתי נמנע. אולם פנימיותו של המשכן, הפרשייה אותה התורה הקדימה, הוא רצונו של האדם להתקרב לקב"ה ולהתקדם.
[2] דף לה: הגמרא שם שואלת האם הכוהנים הם שלוחיו של הקב"ה או השלוחים של העם, ולא מכריעה. במסכת קידושין (דף כג:) רב הונא בנו של רב יהושע אומר כי הכוהנים הם שלוחיו של הקב"ה, מהנימוק לפיו המשלח צריך להיות מסוגל לעשות מה שהשליח עושה. התוספות (קידושין כג: ד"ה דאמר רב הונא) שואל מדוע הגמרא במסכת נדרים לא מביאה את הנימוק הזה ומכריעה בעזרתו את הספק. התשובה השנייה אותה הוא מביא אומרת שהדיונים אינם זהים. במסכת קידושין רב הונא אומר שהקב"ה הוא מי שמינה את הכוהנים, בעוד הגמרא במסכת נדרים דנה בשאלה אחרת והיא את מי הכוהנים מייצגים. גם לפי תשובתו הראשונה של התוספות שטוענת כי הדיונים חופפים ולפעמים דרך הש"ס לא להזכיר את כל הטענות במקום אחד, אין כוונתו לומר שלכוהנים אין מחויבות כלפי העם, אלא שהם מונו על ידי הקב"ה כך שמשפטית עבודתם לא נחשבת כמתן הנאה למקריב.
