דינה, בתם של יעקב ולאה, נחטפת ונאנסת על ידי שכם בן חמור. לאחר המעשה, שכם מתאהב בדינה ומבקש לשאתה לאישה. בני יעקב מציעים הסכם[1] לפיו אנשי שכם יעברו ברית מילה, וכך יוכלו להינשא זה לזה. שכם משכנע את אנשי עירו לקבל את ההסכם ולעשות ברית מילה. ביום השלישי לברית המילה, בשלב ההתאוששות של אנשי שכם, שמעון ולוי פושטים על העיר, הורגים את כל תושביה, ומשחררים את דינה אחותם.
לימוד סיפור טעון כמו מעשה דינה מחייב אותנו להתמקד במה שהתורה אומרת על האירוע, ולא רק במה שאנו חושבים עליו. מטרתנו היא לגלות את עמדת התורה, את האופן שבו היא מבקרת, מתארת או מצדיקה את המעשים. כדי לעשות זאת, עלינו להתמקד בשלושה מוקדים מרכזיים:
- הדיאלוג בין הדמויות המרכזיות: התגובות, העימותים והטיעונים שהדמויות מציגות, מציעים פרשנות פנימית לאירועים.
- האופן שבו התורה מציגה את הסיפור: הדגשים בסיפור המקראי – מה מתואר בפרוטרוט ומה נשאר ברמיזה או בשתיקה – מסייעים להבין את המסרים המובלעים והמפורשים שהטקסט מבקש להעביר.
- ההשלכות של הסיפור: התוצאות המיידיות והארוכות טווח, כפי שהתורה מתארת אותן, מספקות רמזים חשובים לשיפוטה הערכי של התורה ביחס למעשים ולדמויות.
בחינה מעמיקה של שלושת המוקדים הללו אינה רק קריאה של הטקסט, אלא דרך להקשיב לעמדתה הערכית של התורה ולמסריה.
הניתוח של יעקב ובניו למעשה
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי: ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו:
בסופו של מעשה דינה אנחנו מקבלים ניתוח ראשוני של המעשה על ידי הדמויות עצמן. יעקב טוען כנגד חיסול העיר, שמעשה זה עלול לעורר את זעם יושבי הארץ, ולגרום בסופו של דבר למותם. בתגובה לדבריו, שמעון ולוי זועקים "הכזונה יעשה את אחותנו?!"[2]. זעקתם נותרת ללא מענה ובכך התורה מסיימת את הדיון.
במבט ראשוני, הדיון בין יעקב לבניו תמוה. יעקב מציין בטיעונו חשש אמיתי לקיומו. חשש זה לא מקבל מענה בתגובתם של שמעון ולוי לדבריו. הפרשנים הרגישו בפער הזה והציעו כמה אפשרויות לגשר על הפער. כך למשל הספורנו[3] טוען כי שמעון ולוי מנסים להרגיע את יעקב, ואומרים לו שכיוון שיש למעשה שלהם הצדקה אידיאולוגית זעם העמים לא יתעורר[4].
הבעיה עם הפרשנות הזאת היא שהעיקר חסר מהספר. אם כוונת שמעון ולוי לומר שהמעשה שלהם מוצדק ולכן העמים לא יתקפו אותם, עליהם לומר זאת. חוסר התייחסותם לאספקט הזה מעלה את האפשרות כי הם לא מוכנים לקבל את גישתם הפרגמטית של אביהם. מבחינתם נעשה עוול, והם לא מוכנים לקבל עוול שכזה, לא משנה מה ההשלכות.
השתיקה שבה מסתיים הדיון מותירה אותנו עם שאלה פתוחה: האם התורה מצדדת בגישת יעקב, המתמקדת בשיקולים פרגמטיים וזהירים, או שמא היא מאשרת את עמדתם של שמעון ולוי, אשר שמים את הצדק המוסרי מעל לכל? כדי לנסות ולהבין איך התורה מתייחסת לשאלה זו, נמשיך לבחון את שני המוקדים הנוספים שהצענו.
הדרך בה התורה מציגה את הסיפור
בתיאור האירועים בסיפור מעשה דינה, המספר מתערב ומדגיש את חומרת מעשהו של שכם: "נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה" פסוק זה מבטא עמדה ברורה: מעשהו של שכם מוגדר "נבלה" ומוצג כמעשה שלא יעשה.
בפסוק זה רמוזה גם ביקורת על יעקב. המעשה שלא יעשה הנזכר בפסוק הוא "לשכב את בת יעקב", אך חרון האף אינו של יעקב אלא של בני יעקב. התורה כותבת כי יעקב שמע על המעשה והוא מחריש. יעקב אינו נוקט שום פעולה, אינו מביע זעם, ואינו מגיב ישירות למה שנעשה לבתו. שתיקתו של יעקב יוצרת חלל שנותנת את המקום לבניו.
הכתוב ממשיך לבקר את יעקב, וכאשר חמור מבקש מיעקב ומבניו לשאת את דינה הוא מבקש את "בתכם". אם חמור היה פונה ליעקב לבדו, היה עליו לומר "בתך". אם היה פונה לאחים, היה עליו לומר "אחותכם". הבחירה במונח "בתכם"משקפת מציאות שבה יעקב, האב, אינו נושא באחריות על דינה, והתורה מעבירה את האחריות עליה אל אחיה.
ההשלכות
התורה מתארת את ההשלכות המיידיות של מעשה שמעון ולוי באופן הבא: "ויסעו, ויהי חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב". לכאורה, פסוק זה מחזק את עמדת שמעון ולוי: החשש שהביע יעקב מפני זעמם של עמי האזור לא התממש, ואדרבה – פחד נפל עליהם, מה שהבטיח את שלומם של בני יעקב. מהצגה זו נראה כי המעשה, על אף אלימותו, השיג תוצאה חיובית.
אולם נראה שפסוק זה מצביע דווקא על ההבנה ההפוכה. התורה הייתה יכולה לא להתייחס לתגובת העמים, וממילא היינו יודעים כי יתר העמים לא תקפו את משפחת יעקב. בחירתה של התורה להתייחס לטיעונו של יעקב ולא לטיעון של בניו מאירה באור שלילי את התעלמותם של שמעון ולוי מההשלכות האפשריות למעשיהם.
נוסף על כך, השימוש בביטוי "חתת אלוהים" רומז שההרתעה שזכו לה בני יעקב לא נבעה ישירות ממעשיהם, אלא מהשגחה אלוהית. במילים אחרות, ההצלחה הפרגמטית לא הייתה תוצאה טבעית של מעשה שמעון ולוי, אלא חסד אלוהי ששמר עליהם למרות בחירתם לפעול באופן שעלול היה לסכן את המשפחה.
בבחינת הסיפור כולו, ניתן לזהות ביקורת כפולה שמציגה התורה על דמויות המפתח: מצד אחד, יעקב ננזף על שתיקתו ועל כך שקפא על שמריו מתוך שיקולים מעשיים, מבלי להוביל את משפחתו בזמנים קשים. מצד שני, התורה מבקרת גם את שמעון ולוי, על אף תחושת הצדק שעמדה בבסיס מעשיהם. התורה אינה מוכנה לקבל פעולה, מוסרית ככל שתהיה, המתעלמת לחלוטין מהמציאות ומהשלכותיה.
המסר של התורה, אם כן, מאיר את החשיבות של איזון בין מוסריות לאחריות, בין ערכים גבוהים לשיקול דעת פרגמטי.
[1] בשלב זה של הסיפור התורה כותבת שבני יעקב מתכננים לרמות, אך עוד לא ברור האם כוונתם היא פשוט לא לעמוד בהסכם או שכבר כאן הם מתכוונים להרוג את כל אנשי שכם.
[2] במסדרת השיעור הזה נתייחס לטיעון הנובע מרצונם לנקמה אישית. ישנה אפשרות אחרת להבין את זעקתם המובאת על ידי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה יד), לפיה הם פעלו במסגרת דין המחייב הריגה של עיר מושחתת מוסרית.
[3] ספורנו בראשית פרק לד פסוק לא ד"ה הכזונה
[4] אור החיים (בראשית פרק לד פסוק לא ד"ה ויאמרו הכזונה) מציע פרשנות קיצונית יותר ואומר ששמעון ולוי טוענים כלפי יעקב שאם הם לא היו עושים כדבר הזה ההרתעה מבית יעקב הייתה מתערערת.
